אמנת וינה בדבר תעבורה בדרכים
אמנת וינה בדבר תעבורה בדרכים (באנגלית: Vienna Convention on Road Traffic) היא הסכם בינלאומי אשר מטרתו לאפשר תעבורה בינלאומית בדרכים ולהגביר את הבטיחות בתעבורה באמצעות איחוד כללי התעבורה בין המדינות השותפות להסכם. האמנה הוכנה בוועידת האו"ם בנושא תעבורה בדרכים שהתקיימה בווינה (7 באוקטובר 1968 – 8 בנובמבר 1968). אותה ועידה אף קבעה את אמנת וינה בנושא תמרורים וסימני דרך. האמנה שנחתמה היא המשך לאמנה קודמת - אמנת ז'נבה לתעבורה בדרכים 1949 (ישראל חתומה על שתיהן). ישנן מדינות שאינן חתומות על אמנה זו, אך חתומות על האמנה הקודמת משנת 1949 ולכן הן נצמדות להוראותיה של האמנה הקודמת (למשל יפן).
נושא מרכזי בו האמנה מטפלת הוא מבנה רישיון הנהיגה הלאומי שעל המדינות החתומות לעבוד לפיו (נספח 6) וכן עדכון הוראות להפקת רישיון נהיגה בין-לאומי (נספח 7). נספחים 6 ו-7 מפרטים את ההוראות הטכניות למבנה וצורת הרישיונות, את השדות וסידור התוכן שלפיהן יופקו. ההוראות האלה משמעותיות שכן הן מהוות את הבסיס המחייב להכרה בין-לאומית ברישיון הנהיגה הלאומי של נהג המבקר במדינה זרה (פרק 4, מאמר 41, סעיף 1.b.) והכרה ברישיון הנהיגה הבין-לאומי של הנהג הזר (סעיף 2.b.).
כלי רכב חוצי גבולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת התרומות העיקריות של האמנה לנוהגים ברכב היא ההתחייבות של המדינות השותפות לאמנה להכיר בחוקיות כלי הרכב ממדינות שותפות אחרות. אולם, כלי הרכב חייב לעמוד בדרישות הבאות כדי שיוכל לצאת ממדינת הרישום שלו למדינות חברות אחרות:
- על הרכב חייבת להיות לוחית רישוי בחזית ומאחור, אף אם במדינת הרישום אין חובה להציג את לוחית הרישוי בחזית. אופנועים חייבים להציג לוחית רישוי מאחור בלבד. מספרי הרישוי חייבים להיות באותיות לטיניות ובספרות ערביות. בנוסף לאלה ניתן להציג על שלט הרישוי את מספר הרישוי באותיות אחרות.
- על הרכב יש להציג מאחור את סימן המדינה הייחודי. הנספח השלישי לאמנה מגדיר את ממדי השילוט הייחודי למדינות השונות והוא קובע כי השילוט יורכב מאותיות שחורות על רקע לבן אליפטי וכי אין הוא יכול להיות חלק מלוחית הרישוי של הרכב. במציאות, קיימות מדינות שוויתרו באופן הדדי על דרישת האותיות השחורות על רקע לבן, לדוגמה בין מדינות אירופאיות רבות (בהן השילוט האליפטי הלבן יכול להיות מוחלף על ידי פס כחול על גבי לוחית הרישוי, בצד מספר הרישוי של הרכב. כך גם בישראל.) וכן בין קנדה, ארצות הברית ומקסיקו (בהן שם המדינה או הפרובינציה מוטבע על רקע שלט הרישוי).
- על הרכב לעמוד בכל הדרישות הטכניות כדי שמבחינה חוקית יוכל לנוע בדרכים בארץ הרישום שלו. בכל עת שקיימות דרישות טכניות נוגדות (לדוגמה, הגה מימין או משמאל), הרכב יורשה לנוע אף במדינות שותפות להסכם, מחוץ למדינת הרישום.
- הנהג חייב לשאת את מסמכי הרישום של הרכב, אם הרכב אינו רשום על שם אחד מנוסעיו (לדוגמה, רכב מושכר), על הנהג לשאת מסמך המוכיח את זכותו להחזיק ברכב.
- האמנה אף מפרטת את דרישות המינימום לציוד בטיחות וציוד מכני החייב להיות בכלי הרכב ומגדירה את סימני הזיהוי המאפשרים לזהות את מדינת הרישום של הרכב.
סין היא המדינה הבולטת ביותר שאיננה חתומה על אמנת וינה. כל כלי הרכב הזרים בסין חייבים להיות מצוידים בלוחיות רישוי סיניות. דרישה זו חלה אף על כלי רכב בעלי לוחיות רישוי מהונג קונג ומקאו, אף שהן בשליטת סין.
מצרים גם היא אינה חתומה על אמנת וינה וכל רכב זר שנכנס למדינה מחויב לקבל רישיון רכב, ביטוח ולוחיות רישוי מצריות. הדוגמה הבולטת ביותר היא כלי רכב מישראל החוצים את הגבול לחצי האי סיני ונדרשים לרכוש ביטוח, להוציא רישיון רכב מצרי ולהחליף את לוחיות הרישוי הישראליות בלוחיות מכס זמניות שהן לוחיות רישוי מצריות בצבע צהוב שנדרשות להיות מוצגות על כלי הרכב עד יציאתו מגבולות מצרים.
