אן דסייה
 | |
| לידה |
1645 צרפת |
|---|---|
| פטירה |
17 באוגוסט 1720 (בגיל 75 בערך) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Le Fèvre  |
| מדינה |
צרפת |
| עיסוק | בלשנית, מתרגמת, סופרת, מבקרת ועורכת ספרות קלאסית |
| שפות היצירה | צרפתית |
| בן זוג | אנדרה דסייה |
| חתימה |
 |
  | |
אן לה פַבְרֵה דסיֵיה, (בצרפתית: ,Anne Le Fèvre Dacier נולדה: 1645, צרפת), הידועה בשם מאדאם דסייה, הייתה חוקרת, מתרגמת, מבקרת ועורכת של ספרות קלאסית. בין היתר, תרגמה את האיליאדה וכתבה ביקורת על תרגומו של אלכסנדר פופ לאודיסיאה. פעלה לקידום הספרות העתיקה ועשתה שימוש בשליטתה הגבוהה בשפה הלטינית ובשפה היוונית למטרה זאת, וכן כמקור הכנסה.[1]
הסופר הצרפתי ז'יל מנאז' הקדיש לה את יצירתו, שבה שימש אפיון דמותה-שלה, לצד אפיון דמותה של הציירת ההולנדית אנה מריה ואן סכורמן, כדי להציג דוגמאות עיקריות במאמרים שנועדו לקדם השכלה לנשים במהלך המאות הבאות.[1]
חיים מוקדמים והשכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאריך לידתה המדויק אינו ידוע, והמקורות חלוקים בדעותיהם בנוגע אליו: האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה הציעה את השנה 1647 כשנת לידתה, אנציקלופדיית בריטניקה הציעה את שנת 1654, ואילוהאנציקלופדיה הקתולית הציעה את שנת 1651. במסמך תיעודי משנת 1854 נרשם כי נפטרה בגיל 68, נתון שמרמז כי נולדה בין השנים 1651-1652.[2] בהתבסס על נתונים מרישומי הקהילה שבה נולדה, הוטבלה אן בתאריך 24 בדצמבר 1645.[3]
בשנותיה הראשונות גדלה בקהילת טרוילי אשר בפרובינציית טורן, בה נולדה גם אחותה מרגריט. שארית ילדותה עברה עליה בסומיר, עיירה בעמק הלואר שבצרפת. את השפה הלטינית והשפה היוונית העתיקה למדה מאביה, טאנגי לה פאבר.
ב- 29 באוקטובר 1662 נישאה לז'אן לסנייה השני.[4] בנם טנגי, שנולד בינואר 1669 נפטר שלושה שבועות לאחר לידתו. הזוג נפרד בסביבות שנת 1670. בשנת 1683 נישאה לאחד מתלמידיו של אביה, אנדרה דסייה, (שעסק אף הוא במחקרי ספרות קלאסית ובתרגומים, אף על פי שעבודתו נחשבת בקרב עורכי אנציקלופדיות כנחותה לאין שיעור משלה).[5]
מהדורות ותרגומים קלאסיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מות אביה בשנת 1672, עברה דסייה לפריז ולקחה עמה חלק ממהדורת הספרים של קאלימאכוס, שאותה הוציאה לאור בשנת 1674.[6] בעזרת חברו של אביה, פייר דניאל הואט (שהיה עוזר-מורו של יורש העצר הצרפתי), זכתה בעבודה נוספת: היא הוזמנה להפיק מהדורות לסדרות ספרי קלאסיקה לטיניים.
בשנת 1681 יצאה לאור גרסת הפרוזה שלה ליצירות המשוררים היווניים הליריים בני המאה השישית והשביעית לפנה"ס, אנאקראון וסאפפו. בשנים שלאחר מכן, פרסמה גרסאות פרוזה מפרי עטו של מחזאי הקומדיות הרומאי פלאוטוס (1683), את 'פלוטוס' ו'עננים' מאת אריסטופאנס (1684), וכן שש קומדיות מאת המחזאי הרומאי פובליוס טרנטיוס אפר (1688).
בשנת 1684 עברו אן דסייה ובעלה אנדרה אל העיר קאסטר במטרה להתמסר ללימודי תאולוגיה. בשנת 1685 העניק להם המלך הצרפתי לואי ה-14 פנסיה לרגל מעברם לכנסייה הקתולית.[7] אן ואנדרה דסייה שיתפו פעולה ביניהם בשני תרגומים: 'רעיונות' מאת מרקוס אורליוס (1691) ו'חיי אישים' מאת פלוטרכוס (1694).
בשנת 1699 הופיע תרגום הפרוזה של אן דסייה לאיליאדה של הומרוס. בזכות תרגומה זה זכתה להערכה בחוגי הספרות הצרפתית.[7] תשע שנים מאוחר יותר יצא לאור תרגום דומה לאודיסיאה, מאת המשורר אלכסנדר פופ. חוות דעת שפרסמה אן דסייה על תרגום זה (1715-1720) הקנתה לה אהדה גם באנגליה.[8]
המחלוקת בקרב אנשי הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]היצירה "איליאדה" גרמה למחלוקת ספרותית מפורסמת. בשנת 1714 פרסם הסופר אנטואן הודאר דה לה מוטה גרסה פואטית ל"איליאדה". הגרסה הייתה מקוצרת ושונתה בהתאם לטעמו האישי, ואליה צורף מאמר בשם "שיח על הומרוס", שבו ציין את הסיבות לכך שהומרוס לספק את טעמו הביקורתי. תגובתה של אן דסייה לא איחרה להגיע: עוד באותה השנה פרסמה מאמר בשם "על הסיבות להשחתת הטעם הטוב", שנועד להגן על יצירת הומרוס, ושבו היא פיתחה אסתטיקה פילוסופית משל עצמה. היא הדגישה את חשיבות הטעם כאינדיקטור לרמת הציוויליזציה, הן המוסרית והן האומנותית, שבתוך תרבות מסוימת.[9]
לה-מוטה דבק במשנתו, והיה מרוצה כשזכה לתמיכתו של הסופר והכומר הקתולי ז'אן טראסון. האחרון הוציא לאור בשנת 1715 שני ספרים בשם "מאמר ביקורת על איליאדה" ובהם טען כי המדע והפילוסופיה, ובמיוחד המדע והפילוסופיה של הפילוסוף והמתמטיקאי רנה דקארט, תרמו לפיתוח המוח האנושי עד כדי כך שמשוררי המאה ה-18 עדיפים לאין שיעור על פני המשוררים מתקופת יוון העתיקה.[8]
עוד באותה שנה פרסם הפילוסוף וההיסטוריון הצרפתי קלוד בופייה את המאמר "הומרוס במחלוקת", שבו הגיע למסקנה כי שני הצדדים מסכימים לגבי העובדה שהומרוס היה אחד מהגאונים הגדולים ביותר שידע עולם הספרות. זמן קצר לאחר מכן (ב-5 באפריל 1716) נפגשו אן דסייה ולה-מוטה בביתו של איש הרוח ז'אן בפטיסט-אנרי דה ואלינקור והרימו כוסית לכבוד בריאותו של הומרוס.[8]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אן דסייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Sofia Frade, Rosie Wyles, Edith Hall (ע), Ménage's Learned Ladies: Anne Dacier (1647-1720) and Anna Maria van Schurman (1607-1678), Women Classical Scholars: Unsealing the Fountain from the Renaissance to Jacqueline de Romilly, Oxford: Oxford University Press, 2016, ISBN 9780198725206
- ^ Jean Delisle, Portraits de traductrices, Canada: University of Ottawa Press, 2002, עמ' 14, ISBN 978-2-7603-0546-5
- ^ Eliane Itti, , L’acte de baptême d’Anne Le Fèvre (Mme Dacier) : Is-sur-Tille, 24 décembre 1645, Cahiers du centre de généalogie protestante 142, 2008, עמ' 90-103
- ^ Lettres de Jacques Richier de Cerisy à Élie Bouhéreau, des 30 IX et 28 X 1662 (Dublin, Marsh's Library, Fonds Élie Bouhéreau, 44. Z 2.2.14).
- ^ "The Encyclopedia Britannica". Encyclopædia Britannica. 24 November 2017.
- ^ Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Dacier, André s.v. Anne Lefevre". Encyclopædia Britannica. Vol. 7 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 727–728.
- ^ 1 2 One or more of the preceding sentences incorporates text from a publication now in the public domain: This cites: C. A. Sainte-Beuve, Causeries du lundi, vol. ix. J. F. Bodin, Recherches historiques sur la ville de Saumur (1812–1814) P. J. Burette, Éloge de Mme Dacier (1721) Mémoires de Mme de Staël (1755) E. Egger, L'Hellénisme en France, ii. (1869) Mémoires de Saint-Simon, iii. H. Rigault, Histoire de la querelle des anciens et des modernes (1856).
- ^ 1 2 3 The Feminist Companion to Literature in English, eds Virginia Blain, Patricia Clements and Isobel Grundy (London: Batsford, 1990), p. 259.
- ^ John J. Conley in Internet Encyclopedia of Philosophy
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "אן דסייה".