התחרות הבינלאומית הגיעה גם לאנטארקטיקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה, אם כי לא נערך ביבשת קרב. ב-1938 הגיעה ליבשת משלחת מגרמניה הנאצית כדי להקדים את נורווגיה בדרישתה לקבל את ארץ המלכה מוד[1], ובין 19 בינואר 1939 ל-8 במאי 1945, הגרמנים טענו לבעלות על חבל שוואביה החדשה. שנה אחר כך, הקימה משלחת אמריקאית שני בסיסים שפעלו במשך שנתיים לפני שננטשו.
בתגובה למשלחות האירופאיות והאמריקאיות ליבשת, הכריזו צ'ילה וארגנטינה על דרישות משלהן ביבשת. ב-1940 הכריזה צ'ילה על הטריטוריה הצ'יליאנית האנטארקטית בשטחים שבריטניה טענה לבעלות עליהם עוד קודם לכן. ארגנטינה מצידה הכריזה ב-1943 על אנטארקטיקה הארגנטינאית באותו שטח, כשהיא היחידה שהחזיקה בסיס קבוע במקום.
בתגובה לפעולות של צ'ילה, ארגנטינה, גרמניה וארצות הברית, פתחה בריטניה ב-1943 במבצע טאבארין. מטרת המבצע הייתה לבסס נוכחות קבועה ביבשת ולחזק את הטענה שלה על איי פוקלנד[2]. בנוסף, הבריטים ביקשו למנוע מהקריגסמרינה להשתמש באיים הנידחים כנקודות מפגש, וכן לסכל איום יפני לכבוש את האיים. המשלחת הבריטית עזבה את איי פוקלנד ב-29 בינואר 1944[3], והמחקר שהחלה הפך בסופו של דבר לסקר האנטארקטי הבריטי[4].
בשנים שאחרי המלחמה התחרות בין המדינות על אנטארקטיקה גברה. בסוף שנות ה-50 הפכה התחרות לשיתוף פעולה בינלאומי עם השנה הגאופיזית הבין-לאומית והחתימה על אמנת אנטארקטיקה.
שוואביה החדשה הייתה טריטוריה בשטחי ארץ המלכה מוד שגרמניה הנאצית טענה לבעלות עליה. המקום נחקר על ידי הגרמנים ב-1938 כחלק מהמשלחת השלישית ליבשת, שיצאה בחשאי מגרמניה ב-17 בדצמבר 1938 במטרה להקים באנטארקטיקה בסיס ציד לווייתנים. המשלחת הייתה חלק מהתוכנית הגרמנית להפיק חומרי גלם כמו שמן לווייתנים ולהימנע מתלות בנורווגיה לשם כך. הספינה הגיעה לחוף הנסיכה מרתה ב-19 בינואר 1939, שם נערך מחקר קצר אחרי הקמת הבסיס הזמני. על החוף הוצבו דגלי גרמניה ונסקרו השטחים במסגרת התביעה. הגרמנים שלחו גם שני מטוסים מדגם דורניה ואל שערכו 15 טיסות צילום והפיקו 16 אלף צילומי אוויר. המשלחת עזבה את אנטארקטיקה ב-6 בפברואר 1939 ושבה להמבורג ב-11 באפריל. לאחר מכן, הגרמנים לא הקימו יישוב קבע ביבשת, וויתרו לחלוטין על דרישותיהם עם הכניעה בסוף מלחמת העולם השנייה.
המשלחת האמריקאית לאנטארקטיקה ב-1939 הייתה המשלחת הראשונה במימון ממשלתי מאז המשלחת שיצאה מאה שנה קודם לכן, והוביל אותה ריצ'רד בירד, חוקר קוטב ידוע[5]. המשלחת הגרמנית ליבשת הקפואה עוררה בקרב הממשל האמריקאי צורך דחוף לבסס את הנוכחות באנטארקטיקה, וזמן קצר לאחר מכן היא הוזמנה על ידי הנשיא רוזוולט[6], וחלק ניכר מהציוד שלה סופק במימונו של בירד[7]. למשלחת, שיצאה במהירות, היו ארבעה חודשים בלבד לתכנן את מסלולה[8].
המשלחת האמריקאית יצאה לדרך בסוף 1939 עם 125 חברים[9]. הוראות הנשיא היו לבנות ולתחזק שני בסיסים, הראשון בסמוך לארץ אדוארד השביעי, והשני מוקם בסמוך לאי שארקו. כמו כן, הוטלה על המשלחת המשימה למפות את האי הרד וארץ מרי בירד, וכן קו החוף בין מרידיאנים 72 ו-148[10]. צוות המשלחת הצליח לבנות את שני הבסיסים, ובבסיס בסמוך לאי שארקו נעשה שימוש גם במשלחת רון לאנטארקטיקה.
הצוות הביא איתו סיירת שלג חדשה בעלת צמיגים חלקים, מה שהקשה על האחיזה בקרח[11], ובעיה זו לצד התחזוקה הנלווית הובילו את המשלחת להשאיר מאחור את הסיירת כששבו לארצות הברית[12]. הסיירת נמצאה שוב במסגרת מבצע קפיצה לגובה ב-1946 ושוב ב-1958, וכיום היא כנראה קבורה מתחת לשלג או שנפלה לים[13]. צוות המשלחת, שכלל את פול סיפל(אנ') וריצ'רד בלאק ערך ניסויים ותצפיות רבות, וכן אסף צמחים, אצות וחזזיות.
עם התעצמות המלחמה, הוחלט בממשל לפנות את שני הבסיסים במהלך 1941. התחרות הבינלאומית הגיעה גם לאנטארקטיקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה, אם כי לא נערך ביבשת קרב. ב-1938 הגיעה ליבשת משלחת מגרמניה הנאצית כדי להקדים את נורווגיה בדרישתה לקבל את ארץ המלכה מוד[1], ובין 19 בינואר 1939 ל-8 במאי 1945, הגרמנים טענו לבעלות על חבל שוואביה החדשה. שנה אחר כך, הקימה משלחת אמריקאית שני בסיסים שפעלו במשך שנתיים לפני שננטשו.
בתגובה למשלחות האירופאיות והאמריקאיות ליבשת, הכריזו צ'ילה וארגנטינה על דרישות משלהן ביבשת. ב-1940 הכריזה צ'ילה על הטריטוריה הצ'יליאנית האנטארקטית בשטחים שבריטניה טענה לבעלות עליהם עוד קודם לכן. ארגנטינה מצידה הכריזה ב-1943 על אנטארקטיקה הארגנטינאית באותו שטח, כשהיא היחידה שהחזיקה בסיס קבוע במקום.
בתגובה לפעולות של צ'ילה, ארגנטינה, גרמניה וארצות הברית, פתחה בריטניה ב-1943 במבצע טאבארין. מטרת המבצע הייתה לבסס נוכחות קבועה ביבשת ולחזק את הטענה שלה על איי פוקלנד[2]. בנוסף, הבריטים ביקשו למנוע מהקריגסמרינה להשתמש באיים הנידחים כנקודות מפגש, וכן לסכל איום יפני לכבוש את האיים. המשלחת הבריטית עזבה את איי פוקלנד ב-29 בינואר 1944[3], והמחקר שהחלה הפך בסופו של דבר לסקר האנטארקטי הבריטי[4].
בשנים שאחרי המלחמה התחרות בין המדינות על אנטארקטיקה גברה. בסוף שנות ה-50 הפכה התחרות לשיתוף פעולה בינלאומי עם השנה הגאופיזית הבין-לאומית והחתימה על אמנת אנטארקטיקה.
במהלך המלחמה גרמניה השתמשה בסיירות דוגמת האטלנטיס להטבעת אוניות סוחר של בעלות הברית באוקיינוס השקט[14]. המטרה העיקרית בפעילות זו הייתה לסכל ולתפוס העברת אספקה. בסך הכל 9 אוניות סוחר גרמניות הוסבו למטרה זו, והן היו חמושות בתותחי 5.9 אינץ' וטילי טורפדו[15]. האוניות נשאו לרוב דגל של מדינה נייטרלית[16].
על אף שלרוב האוניות הגרמניות שטו בקרבת חופי אסיה, חלקן הגיעו גם לאזורי המים הקרים. ב-1940, האטלנטיס עגנה באיי קרגלן כדי לבצע תיקונים ולחדש את האספקה שלה[17][18]. הסיירת פינגווין הצליחה ללכוד צי של דייגים נורווגים ב-14 בינואר 1941 בקרבת איי ג'ורג'יה הדרומית[19][20].
ארגנטינה שלחה לאנטארקטיקה שתי משלחות תוך כדי המלחמה. הראשונה יצאה בסוף 1942, והשנייה בפברואר 1943.
המשלחת הארגנטינאית הראשונה שיצאה ב-1942 הונהגה על ידי אלברטו אודרה, נחתה על האי דספשן וערכה בו מחקר. כמו כן, הוצב באי דגל ארגנטינה[21].
המשלחת השנייה יצאה ב-1943 אחרי הפגיעה בדגל הארגנטינאי באי דספשן בידי אונייה בריטית[22]. מעבר לכך לא ביצעה המשלחת עוד משימות רבות, מלבד צילומים של פורט לוקרוי.
מבצע טאבארין היה שמה של משלחת בריטית חשאית שנערכה בשנים 1943–1946. המטרה המקורית של המשלחת הייתה להקים בסיסים בארץ גרהאם, אבל הוחלט בהמשך להרחיב את משימתה ולבצע גם מחקר מדעי[23]. המשלחת החלה בהעמדת פנים כאילו משימתה לאתר צוללות גרמניות בקרבת אנטארקטיקה, אולם במקביל היא פעלה כדי להקים בסיסים בשטח שארגנטינה טענה לבעלות עליו, ושהייתה עליו מחלוקת[24]. את המשלחת הוביל ג'יימס מאר[25]. צוות המשלחת הגיע לאי דספשן ב-6 בפברואר 1944 אחרי שיצא מאנגליה ב-14 בדצמבר 1943. באמצע הדרך חברי המשלחת עברו לאוניות אחרות[26]. עם הגיעם לחוף, לא נמצאו עדויות לנוכחות ארגנטינאית מלבד מכל דלק שעליו צויר דגל ארגנטינה. עד מהרה הוקם מחנה בשטח תחנת דיג נורווגית ישנה, הוקם בסיס B והדגל הבריטי הונף.
חלק אחר מצוות המשלחת התפצל והתקדם לכיוון מפרץ התקווה, והקים את בסיס A ב-7 בפברואר. ב-10 בפברואר, עקב מזג האוויר הקשה שתי האוניות שנשאו את חברי המשלחת עזבו לפורט לוקרוי[27]. ב-17 בפברואר שתי האוניות עזבו לאיי פוקלנד אחרי שהושלמה הקמת הביתן המרכזי. ב-23 במרץ הוקם במקום משרד הדואר, שנשרף חודש אחר כך, ובמהלך חודש מאי החלו סקרים של המקום, זמן קצר אחרי שדבר נוכחות המשלחת נודע בעולם. אלזה מקנזי לאמב, מדענית בצוות המשלחת, אספה במהלך הסקירות דגימות של חזזיות, תולעים, קיפודי ים וספוגים[28].
בפברואר 1945 הגיעו מדענים נוספים לתחנות A ו-B, ולאחר העמסת ציוד נשלחו להקים את תחנה D, בשעה שאחרים נסעו להקים את תחנה E באי סטונינגטון. זמן קצר אחרי התפטרות ג'יימס מאר מראשות המשלחת, ננטשה תחנה E, ומחליפו אנדרו טיילור העביר את עיקר הפעילות לתחנה D, שהקמתה הסתיימה ב-20 במרץ[29][30].
המשלחת הסתיימה בתחילת 1946 וב-11 בפברואר אחרון אנשי הצוות עזב. המשלחת תרמה להתרחבות הטענות הבריטיות ביבשת הדרומית ותרמה למחקר המדעי. תחנה A קיימת כיום כמוזיאון[31][32].
לאורך השנים נפוצו שמועות על בסיס גרמני חשאי שקיים באנטארקטיקה, עקב הידיעות על מנהיגים נאציים שברחו מגרמניה אחרי המלחמה, ונתמכו בהופעת צוללת גרמנית באנטארקטיקה ביולי 1945[33]. התיאוריה הזו הוצגה לראשונה ב-1947 בידי לדיסלס ז'בו ההונגרי[34]. עם זאת, מדענים רבים הפריכו את התיאוריה הזו[35][36][37]. הוכח שהגרמנים שלחו לאנטארקטיקה משלחת אחת בלבד למסע מדידות שארך חודש בלבד, זמן קצר מדי בשביל לבנות מבנה גדול ביבשת[38].
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)
{{cite journal}}
: (עזרה)