אנטוניה שלי
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | וילה קאתר |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | רומן |
| מקום התרחשות |
נברסקה  |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1918 |
| מספר עמודים | 231 |
| עורך | י. אליאב |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | עם עובד |
| תאריך | 1952 |
| תרגום | ע. ארבל |
| סדרה | |
| ספר קודם |
The Song of the Lark |
  | |
אנטוניה שלי (באנגלית: My Ántonia) הוא ספרה של וילה קאתר מ-1918, המספר את סיפור המתיישבים בערבות נברסקה, ארצות הברית, בעיניו ובקולו של ג'ים ברדן, שבא מווירג'יניה בגיל עשר לחיות בחוות סבו וסבתו לאחר מות הוריו.
תקציר העלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיפור המסגרת, כאמור בפרק הפותח את הספר, הוא מסירת זכרונותיו הכתובים של ג'ים ברדן לידי ידידה ותיקה. מכאן ואילך מובא הסיפור מפי ג'ים.
ברכבת שבה מגיע ג'ים יחד עם ג'ק, פועל מחוות אביו המנוח, שיעבוד מעתה בחוות הסבים בנברסקה, נוסעת גם משפחת שימרדה, מהגרים בוהמים מצ'כיה. פגישתם הראשונה, הרגעית, היא על רציף התחנה החשוך והקר של בלק הוק, עיירה קטנה ונידחת, משם הם נלקחים בעגלות שוברות-עצמות בדרך הארוכה אל החוות המרוחקות. בימים הבאים מתוודע ג'ים אל סבו וסבתו, קשישים למודי עבודה, הגונים ויישרי דרך, אל עובד החוה הוותיק, אוטו פוקס, אוסטרי הרפתקן ומקועקע, שסיפוריו קוסמים לילד ולג'ק, הפועל הצעיר, ואל משפחת שימרדה, נוכרים שאינם דוברים אנגלית, חסרי כל, המומים וקרובים ליאוש בארצם החדשה. האב, קשיש עדין, חולני, כורע תחת נטל געגועיו אל ארצו ולשונו ונחמתו היחידה היא אנטוניה שלו, בת טיפוחיו. היחידים שהוא מסוגל לדבר עמם הם שני רוסים תמהוניים, הכורעים תחת נטל זכרונות זוועה מארץ מולדתם. ג'ים, הצעיר מאנטוניה ב-3 או 4 שנים, מתחיל ללמד אותה אנגלית והשניים מתקרבים מאוד.
ברקע ידידותם של הילדים משתרעות ערבות נברסקה רחבות הידיים בחילופי העונות - יוקדות בשמש הקיץ המבשילה תירס מצוין בטיבו, קופאות בשלגי החורף הכבדים, תחת סופות הכולאות את התושבים בבתיהם ומאיימות על עצם קיומם, פורחות בחמימות האביב ומשתלהבות בשקיעות הסתיו המרהיבות. ג'ים ואנטוניה מתוודעים אל הנובחניות, החיות במאורותיהן במושבות מאורגנות היטב, אל הליליות שוכנות המחילות ואל הנחשים, המשתלטים על המאורות, אוכלים את הביצים וטורפים את הגורים.
מר שימרדה, שהביא עמו רק את כינורו, לשונו ותרבותו מן העולם הישן ובחדש אין להם דורש, איננו עומד בקשיי החיים ושם קץ לחייו. בנו אמברוש, איכר ערמומי וגס-רוח, מוציא את אחותו הצעירה לעבודה מפרכת בשדות המשפחה ובחוות השכנים, בתמיכתה המלאה של האם, ואנטוניה איננה פנויה עוד לשיעורי אנגלית ולשיטוטים בטלים עם חברה הצעיר ג'ים. שלוש שנים לאחר בואו לנברסקה מחליטים סבו וסבתו של ג'ים להחכיר את חוותם הנידחת ולעבור לעיירה בלק הוק, וזמן קצר אחר כך מסדירה סבתו של ג'ים את העסקתה של אנטוניה במשק הבית של שכנתה בבית הסמוך, מרת הארלינג הנורווגית. בהביאה תמורה זו לחיי אנטוניה מקווה הקשישה, שאנטוניה זכתה לחיבתה ולהערכתה מיום בואה, להציל אותה מחיים של עבודת פרך שאין לה קץ בשדות ולהשיב לה משהו מן העידון התרבותי, שנסך עליה אביה לפני מותו. אנטוניה מתרועעת עם בנות מהגרים אחרות, העובדות בבתי התושבים הוותיקים, נערות שוודיות, נורווגיות, דניות ובוהמיות, וג'ים מתקרב אל כל חבורתן ומוקסם מכוחן הפיזי והנפשי, מן הביטחון העצמי ושמחת החיים והטבעיות שהן מפגינות, בניגוד לנוקשות, לדעות הקדומות, לכניעה למוסכמות ולהסתגרות מפני החיים שהוא רואה בין תושבי העיירה, שאורח חייהם נראה לו מחניק ומדכא. בנות המהגרים מפלסות להן דרך, כל אחת על פי אופייה, אל חיים של הצלחה ורווחה. לזמן מה דומה שדווקא אנטוניה, החזקה, הנדיבה והאהובה כל כך, איבדה את דרכה והייתה למושא רחמים ולגלוג, לדאבון לבו של ג'ים, אך גם היא נחלצת וכאשר הם נפגשים שוב כעבור עשרים שנה, אנטוניה מולכת בכיפה בחווה משגשגת, רעיה אהובה ותומכת ואם למשפחה מרובת ילדים ומאושרת - אישה שמצאה את מקומה הנכון בחיים.
עם סיום הספר מתבהרת לקוראים תרומתו של הפרק הפותח להשלמת הסיפור, בכך שהוא שופך אור על התקופה שלאחר מועד התרחשותו בכל הנוגע לג'ים. הפתיחה נאמרת מפי דמות ששמה אינו נזכר, המגדירה עצמה כידידתו של ג'ים משכבר, מעיירת ילדותו (הקוראים רשאים לנסות ולנחש מי היא מבין הדמויות המופיעות בסיפור). זכרונותיו של ג'ים, המהווים את מכלול הסיפור, מסתיימים בזמן הסמוך לאחר פגישתם המחודשת של ג'ים ואנטוניה כמבוגרים; ולמרות שאנטוניה עצמה נשארה בלתי מושגת, ג'ים מוצא מקור לנחמה במפגשים הצפויים עם ילדיה ואף עם בעלה, במה שנראה כדרך להגיע באמצעותם לקרבה כלשהי לחברת ילדותו אהובת לבו (לא ידוע אם מפגשים אלה התקיימו בהמשך). בנוסף, בסיום הספר הוא משוטט בדרכים שבהן הלך עם אנטוניה בילדותם, וחש כי הוא "חוזר הביתה אל עצמו". הזכרונות הכתובים מסתימים כאן, אך מפי הידידה האלמונית בפרק הפותח - ככל שניתן לסמוך על דעתה הסובייקטיבית - נראה שחייו בהמשך עם אשתו (שאינה נזכרת במהלך הספר, והידידה מעידה כי "אינה מחבבת אותה") הם חיים של פשרה ואכזבה. עם זאת, הידידה מעידה כי הצלחתו בעבודתו כיועץ משפטי לחברת רכבות גדולה נובעת מאהבת הנפש לארצו, אמונתו בה וידיעתו אותה. ניתן להסיק שבניגוד לאהבתו לאנטוניה, הצליח יותר במימוש אהבתו לארצו - זו האהבה השנייה שבסיפור.
סגנון הכתיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיאורי הנוף של וילה קאתר משווים לערבות נברסקה יופי ועוצמה. נברסקה היא גיבורת הספר לא פחות מתושביה, שכולם, גם האמריקאים הוותיקים שביניהם, באו אליה כמהגרים למצוא בערבותיה את דרכם לעושר ולהצלחה. כוחה של קאתר הוא באיזון בין כניסה לפרטי פרטים לבין רוחב היריעה, חרק זעיר וקופא בצינת הסתיו, שאנטוניה מצילה ומטמינה מתחת למטפחת הראש שלה בין תלתליה, לעומת מרחבי אין קץ של עשב אדום, רוכן ברוח. דמות מחרשה המצטיירת לרגע קל על רקע השמש השוקעת, מובלטת פרט לפרט, ותלי השלג הנערמים ומבליעים כל סימן לתואי הדרך המוכר במשבי הסופה האדירים. הניגוד בין חום קיץ כבד ומחניק לקור מקפיא בחורף, בין עבודת הפרך שאין לה קץ וכמעט אין לה גמול של הפועלים השכירים ושל המהגרים הדלפונים לעומת העושר, שצוברים הנוכלים הנצלנים בהונאת אותם פתאים חסרי כל ומשוללי דעת, הנותנים בהם אמון מחוסר ברירה. וילה קאתר מצליחה לפרוש את כל היריעה הרחבה והססגונית הזאת בספר לא גדול ולעקוף בכישרון את המהמורות של תיאורי נוף משמימים או הטפות מוסר משמימות לא פחות.
הספר "אנטוניה שלי" יצא בעברית בשנת 1952, בהוצאת עם עובד, בתרגום ע. ארבל ובעריכת י. אליאב.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיר שלו, בעיקר על אהבה, עם עובד, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- וילה קאתר, אנטוניה שלי, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- "אנטוניה שלי" באתר "ספרות אמריקאית" (באנגלית)
- "אנטוניה שלי" באתר Bigread (אורכב 15.10.2011 בארכיון Wayback Machine) (באנגלית)
- אנטוניה שלי, באתר OCLC (באנגלית)
- אנטוניה שלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| בקרת זהויות |
|
|---|