אנשי הגלימה (בערבית: أهل الكساء; תעתיק לעברית: אהל אל-כיסאא; באנגלית: People of the Cloak; People of the Mantle) הם נביא האסלאם מוחמד; בתו, פאטמה; בן דודו וחתנו עלי; ושני נכדיו חסן וחוסיין[1].
בנוסף, הם נקראים בערבית אַל אל-עבא (בערבית: آل العبا; תעתיק בלטינית: Āl al-′Abāׂׂ) ובפרסית פַּנְג' תַן-י אאל-י עבּא (בפרסית: پنج تن آل عبا; תעתיק בלטינית: Panj-tan-e-Āl-e-Abā), או בפשטות, פַּנְג' תַן (בפרסית: پنج تن. פַּנְג' בפרסית משמעו "חמש", לציון חמשת אנשי הגלימה, והמילים בערבית "עבא" ו"כיסאא" הן מילים נרדפות ומתייחסות בהקשר הערך למילה "גלימה".) אמונה זו שואבת את מקורותיה משני חדית'ים (נרטיבים המתארים את חיי הנביא מוחמד, כוללים את עצותיו והדרכותיו ומהווים יסוד הלכתי בפני עצמו, משני רק לקוראן): חדית' הגלימה (حديث الكساء) וחדית' הקללה (حديث ٱلْمُبَاهَلَة). שני החדית'ים נחשבים בעיני המאמינים השיעים והסונים כאותנטיים, אולם סונים מפרשים את החדית'ים הספציפיים האלו (ובאופן כללי, את שאר החדית'ים), באופן שונה ומצומצם יותר מזה של השיעים, כאשר האחרונים כוללים בפרשנותם גם התייחסויות לאוסף דבריהם של שאר האימאמים הבאים בתור בסדר הירושה.
מושג זה (אנשי הגלימה), מהווה את אחד מהיסודות של הדוקטרינה השיעית בדבר רעיון האימאמיה, אשר מדגישה שהאל העניק לצאצאי פאטמה בת מוחמד ועלי בן אבי טאלב, האימאם השיעי הראשון, (כלומר, לבניהם שייוולדו אחריהם), סמכות הנהגה רוחנית ייחודית, על הקהילה המוסלמית. אהל אל-כיסאא, ביחד עם צאצאיהם, כלומר האימאמים, יוצרים את המונח המוגדר על ידי השיעה, אהל אל-בית, או "אנשי הבית", או משפחתו של מוחמד.
שלושת הזרמים המרכזיים של האסלאם השיעי, חלוקים באשר לטבעם של אהל אל-כיסאא ושל האימאמים. שני הזרמים הגדולים, התריסריים והאסמאעילים, מחשיבים אותם כעיצמה (عصمة), כלומר כבעלי היכולת לא לטעות לעולם: אמונה שמקורה בפסוק ההיטהרות, אשר לקוח מהקוראן.
בניגוד אליהם, הזיידים, הזרם השיעי השלישי בחשיבותו, רואים אותם כמנהיגים פוליטיים בלבד, שחובתם היחידה היא להוביל מרידות כנגד שליטים וממשלות מושחתים.
חדית' הגלימה (ערבית: حديث الكساء; תעתיק לעברית: חדית' אל-כיסאא), מתייחסת לחמשת אנשי הגלימה (ערבית: أَهْل ٱلْكِسَاء; תעתיק לעברית: אהל אל-כיסאא), כלומר הנביא מוחמד, בתו פאטמה בת מוחמד, בן דודו וחתנו עלי ושני נכדיו חסן וחוסיין. לביטוי אנשי הגלימה ישנה התייחסות במספר חדית'ים, כולל במסגרת החיבור צחיח מוסלם (ערבית: صحيح مسلم), אשר בו מוזכר מוחמד מדבר גם על אנשי הבית (ערבית: أَهْلُ ٱلْبَيْتِ; תעתיק לעברית: אהְל אלבַּית), מושג אשר לקוח מחלקו השני של פסוק ההיטהרות (آية التطهير; תעתיק לעברית: איאת אל-תטהיר)[1].
חדית' זה הוא מרכזי עבור האמונה השיעית. עבור השיעים, חדית' זה מהווה את הבסיס לדוקטרינה האומרת שמנהיגם של המוסלמים צריך להיטהר (הקוראן, סורה 33, פסוק 33) ודרך אותו סדר צאצאים ישיר וספציפי, המתחיל ממוחמד ופאטמה, דרך עלי, מנהיג המוסלמים אכן נטהר. חדית' זה משרת את רוב מאמיניה של הדוקטרינה השיעית, באומרם שסדר שושלתי זה של צאצאים, הוא חסר טעות, טהור וחסר חטא (ערבית: المعصوم; תעתיק לעברית: אל-מעצום). השיעים מאמינים שהחדית' מצביע על כך שמוחמד, פאטמה, עלי, חסן וחוסיין, הם גם אנשי הבית והיחידים המוגדרים ככאלו.
באופן כללי, הסונים אף הם מקבלים על עצמם את חשיבותו הרוחנית של אירוע ההיטהרות כפי שהקוראן משבח וכפי שמפורט לפרטי פרטיו על ידי חדית' האמת (תעתיק לעברית: סאח'יח' חדית'), אך הם לא מסכימים עם השיעים בעניין הסמכות הפוליטית הנובעת מחדית' זה, כפי שהשיעים מסיקים במסגרת הדוקטרינה שלהם.
חדית' המיוחס לעאישה, אשתו השלישית והצעירה של מוחמד, מזכיר את אירוע ההיטהרות בכך:
ששליח האל (עליו השלום) יצא בוקר אחד לבוש בגלימת פסים עשויה משיער גמל שחור ולמקום הגיע חסן בן עלי. הוא סוכך עליו את גלימתו זו ואז הגיע חוסיין ושליח האל סוכך אף עליו, לצד האחד האחר (חסן). לאחר זאת, הגיעה פאטמה והוא הכניס אף אותה תחת גלימתו ולאחר זאת הגיע אחרון, עלי ואף עליו הוא סוכך את גלימתו ולאחר כל זאת אמר: אללה חפץ להסיר מעליכם כל טומאה, הו אנשי הבית ולזכך אתכם (טוהרה עמוקה).
הסונים נוטים לראות בחדית' זה כצחיח וכללו אותו בחיבור צחיח מוסלם[2].
כמה מלומדים סונים טוענים שנשותיו של מוחמד נכללו בחלק השני של סורה 33, פסוק 33, מאחר שישנה התייחסות אליהן בתחילת הטקסט של פסוק זה. הם דוחים את הרעיון שסופו של הפסוק מהווה ברכה העומדת בפני עצמה, שיועדה באופן בלעדי למוחמד, עלי, פאטמה, חסן וחוסיין, בהכירם את ההקשר הכולל של הפסוק המדובר ושל הפסוק הקודם לו.
טיעון הנגד של השיעים לעומת זאת, בנוי כך שהפסוק עצמו אומר את המילים "אך ורק", ברמזם שברכה בעלת ערך נעלה זה, היא בלעדית לקבוצה ספציפית וככזו היא מיועדת לקבוצה השונה מנשותיו של מוחמד, כלומר, אללה חפץ לשמור אתכם הרחק מהטומאה ואך ורק אתכם, הו אנשי הבית, ולא מצפה זאת משום אדם אחר. זוהי גם הסיבה מדוע ששת הציוויים המחמירים הכלולים במסגרת הפסוקים האחרים ניתנים לנשותיו של מוחמד, מפני שהן לא מוגנות וחייבות לפעול בהתאם; "אנשי הבית", מן הצד השני, לא זקוקים לשום ציוויים כאלה. השיעים אף מצביעים על כך שרטוריקת הדיבור של הטקסט הופכת לבעלת טון גברי, בקטע האחרון של הפסוק, בעוד שבחלקים הקודמים הטון היה נשי.
בנוסף לכך, טוענים השיעים שהחלק הראשון של פסוק ההיטהרות מתייחס לאדם או לקבוצה הנכללים במסגרת המגדר הנשי, בעוד שהחלק השני מתייחס לאדם או לקבוצה הנכללים במסגרת המגדר הגברי; כשהכוונה כאן היא שלפחות אדם אחד בקבוצה הוא זכר.
חוקר האסלאם וילפרד מאדלונג מאוניברסיטת אוקספורד העלה את הטענה הבאה בהקשר לפסוק ההיטהרות:
מי אלה אותם "אנשי הבית"? הכינוי מתייחס אליהם בלשון רבים ובלשון זכר, בעוד שהחלק הקודם של הפסוק הוא בלשון רבים ובלשון נקבה. שינוי מגדרי זה תרם לבטח ללידתם של כמה נרטיבים אגדיים, הקושרים את החלק האחרון של הפסוק לחמשת אנשי הגלימה (אהל אל-כיסאא): מוחמד, עלי, פאטמה, חסן וחוסיין. על אף החשיבות הברורה של פסוק זה לאסלאם השיעי, רובם הגדול של הנרטיבים המצוטטים על ידי א-טברי בביאורו של פסוק זה תומכים בפרשנות זו.
על פי לאורה וקיה ואליירי, במסגרת כתיבתה במהדורה השנייה של האנציקלופדיה של האסלאם[4]:
פסוק 33, בסורה 33 אשר בקוראן, מדבר:” אללה חפץ אך ורק מכם, להסיר מעליכם את הטומאה, הו אנשי הבית”. הפסוקים הקודמים מכילים הוראות לנשותיו של מוחמד ושם שמות העצם ושמות הגוף הם בגוף רבים ובלשון נקבה; אולם בפסוק זה, המופנה כלפי אנשי הבית, שמות הגוף הם בגוף רבים ובלשון זכר. לכן, כך נאמר, זוהי כבר לא שאלה האם הפנייה מתייחסת לנשותיו של הנביא, או אליהן בלבד. למי אם כן, המושג מתייחס? משמעות הביטוי אנשי הבית יכולה להתפרש אך ורק כ"משפחתו של הנביא". הפריבילגיה שהוענקה על ידי אללה לאחרונים (במקור הייתה זו זכות רוחנית בלבד, אך מאוחר יותר, לא רק) הובילה באופן טבעי את כל שארי בשרו של הנביא מוחמד — אלה הקרובים אליו ביותר, אלה שהשתייכו לענפי המשפחה הנוספים ומעבר לכך קבוצות כמו האנצאר, אנשי העיר מדינה שעזרו למוחמד במהלך בריחתו ממכה, המכונה ההג'רה, או למעשה כלל הקהילה המוסלמית — לטעון למקום בקרב אנשי הבית. אך על פי הסיפור שישנו, המצוי בקרב המסורות הרבות השונות, מוחמד סוכך תחת גלימתו (או תחת מעטה או תחת סוג מסוים של אוהל), בנסיבות שונות (כולל במקרה המדובר שבו הוא התכונן לומר את הקללה על הנוצרים בנג'ראן), את נכדיו חסן וחוסיין, את בתו פאטמה ואת חתנו עלי; ולכן, אלו אותם חמישה אשר להם הוענק הכינוי אנשי הגלימה. נעשו מאמצים להכליל גם את נשותיו של מוחמד; אולם באופן כללי מספר בעלי הזכות להיכלל בקרב אנשי הגלימה מוגבל לאותם חמישה.
לפי אוספי החדית' הסונים, מסופר שבמהלך השנה התשיעית עד העשירית לאחר ההג'רה, שליח נוצרי ערבי מהעיר נג'ראן (אשר שוכנת כיום בחלקה בצפונה של תימן ובחלקה בערב הסעודית), הגיע למוחמד כדי להתווכח אלו משתי הקבוצות הדתיות, שגו ביחס לאמונה בישו (קוראן, סורה 3, פסוק 61). מוחמד הציע לקיים את המסורת הערבית הידועה בשמה מובאהלה, במסגרתה כל אנשי סיעה יריבה צריכים לסוכך את עצמם בגלימה וביחד לבקש בצורה כנה, להטיל קללות ולהרוס את אנשי הסיעה הנוהגים במרמה ומשפחותיהם. כדי להוכיח להם שהוא אכן נביא, מוחמד, הביא את בתו פאטמה, את שני נכדיו, חסן וחוסיין וכמו כן, את עלי אבן אבי טאלב ושב לנוצרים כדי לומר שזוהי משפחתו (אהל, ערבית: أَهْل) וסוכך את עצמו ואת משפחתו בגלימה (כיסאא; ערבית: كِسَاء)[5].
השיעים מאמינים שחדית' אותנטי זה, מוכיח למי מתייחס הקוראן כשהוא מאזכר את אנשי הבית כשהוא כולל באופן בלעדי את עלי, פאטמה וצאצאיהם[6]. באותו הזמן, המקורות הסונים מסכימים עם האמונה השיעית האומרת שרק אנשי הגלימה, מוחמד, בתו פאטמה ושני נכדיו, חסן וחוסיין וחתנו עלי אבן אבו טאלב, השתתפו באירוע - אף אחת מנשותיו האחרות של מוחמד, נכדיו או חתניו הנוספים, נבחרו להשתתף בו[7].
השיעים חוגגים אירוע זה במסגרת עיד אל-מובאהלה (ערבית: عِيْد ٱلْمُبَاهَلَة). חדית' זה מספק את הרקע ל"פסוק ההיטהרות", הקרוי בערבית איאת א-תטהיר המצוי בקוראן בסורת אל-אחְזאב (ערבית: الأحزاب, סורת המחנות),בפסוק 33, בו אללה הצביע על אנשי הבית:
הסתופפנה בבתיכן, ואל תתפרכסנה כדרך שהתפרכסו בימי הג'אהיליה הראשונה. קיימנה את כל התפילות ותנה זכאת והישמענה לאללה ולשליחו. כל אשר רוצה אללה הוא להעביר מעליכם את הטומאה, ולטהר אתכם אחת ולתמיד.
המסורת הנוגעת לחדית' זה מגיעה ממקורות שונים אל פאטמה, בתו של מוחמד. הנרטיב שהיא מעבירה מספר שפעם אחת, כשביקר אביה בביתה, כשהוא סובל מחום גבוה ולא נמצא במיטבו, הוא ביקש ממנה שהיא תביא לו גלימה וכן שתכסה אותו מסביב באותה גלימה, שמקורה הוא מתימן. מאוחר יותר, הצטרפו אליו והתכסו תחת אותה הגלימה, נכדיו של מוחמד, חסן וחוסיין, בניו של חתנו ובן דודו של הנביא, עלי בן אבי טאלב, כאשר אף הוא מצטרף ומתכסה תחת הגלימה. בסופו של עניין, פאטמה ביקשה אף היא רשות להתכסות בגלימה. כאשר כל החמישה מתכנסים תחת הגלימה, מוחמד הקריא את פסוק מס' 33 מתוך סורת המחנות (סורת אל-אחזאב, ערבית: الأحزاب), המצויה בקוראן, לאלו אשר תחת גלימתו, שכל החמישה הם הבחירים, תוך שהוא מצהיר בנוסף לכך, שהוא חפץ מאללה לשמור מאיתנו, אנשי הגלימה, את כל הטומאות, הרחק מהישג יד. לאחר כל זאת, מוחמד התפלל לאללה שיכריז שכל החמישה הם אנשי הבית ולהרחיק מהם את כל הטומאות (نَجاسَت; תעתיק בעברית: נג'אסאת). מיד אחרי תחינה זו, אללה שלח מיד את המלאך גבריאל כדי שיגלה למוחמד שכל החמישה שמתחת לגלימה הם היקרים והקרובים ביותר לאללה ושהם הטהורים שבטהורים (ערבית: طاهر; תעתיק בעברית: טאהיר), ללא שום עקבות של טומאה כלשהי[10].
חדית' הגלימה ופסוק ההיטהרות שימשו בזמנים שונים את אנשי הבית כדי להביע ולחזק את אמונתם בזכות ההנהגה הרוחנית והפוליטית על הקהילה המוסלמית. לדוגמה, במהלך כינוס הועידה שנועדה לבחור את הח'ליף הבא לאחר מותו של עומר בן אל-ח'טאב, בשנת 644, עלי העלה את הטיעון הבא: ”האם יש מישהו מאיתנו אשר לו התגלה "פסוק ההיטהרות" חוץ ממני?” כשהם השיבו בשלילה הוא המשיך: ”אנשי הבית שטופים בשפע של טוהר, מפני שהקוראן אומר, אללה חפץ מאתכם, הו אנשי הבית, להסיר מעליכם את כל הטינופת והטומאה ולהפוך אתכם לאנשים ללא זוהמה”[11].
כמה מלומדים סונים מעירים ש"פסוק ההיטהרות" נגלה לחמישה אנשים: מוחמד, עלי, פאטמה, חסן וחוסיין[12]. אחרים מדגישים ש"פסוק ההיטהרות" לא יכול להתייחס ליכולתם של האימאמים לאלטעות, מפני שההקשר שבו הפסוק הנ"ל מופיע מתייחס לנשותיו של מוחמד ומחייב שיש להתייחס אף אליהן או שלכל הפחות לא ניתן להוציא אותן מהקטגוריה (כלומר יש להכליל אותן במסגרת אנשי הגלימה ואנשי הבית), אליה הפסוק מתייחס. אם הפסוק היה מרמז על אלטעות, אז לפיכך גם נשותיו של מוחמד היו בעלות יכולת לאלטעות, אמונה בה המלומדים הסונים לא מחזיקים. המלומדים השיעים, לעומת זאת, אכן מאמינים ביכולת לאלטעות של מוחמד. חכם הדת וההלכה המוסלמי הסוני, אבן כת'יר, בחיבורו תפסיר איבן כת'יר, מדבר על פסוק ההיטהרות ש” חכמי ההלכה הסונים מסכימים פה אחד שנשותיו של מוחמד היו הסיבה לגילוי פסוק זה....אך ניתן להוסיף גם אנשים אחרים, בדרך של הכללה”[13].