לידה |
1946 (בת 78 בערך) איראן |
---|---|
ענף מדעי | לימודי מגדר |
מקום מגורים | קיימברידג' |
מקום לימודים | |
מוסדות | אוניברסיטת הרווארד |
אפסאנה נג'מאבאדי (באנגלית Afsaneh Najmabadi; נולדה ב-1946) היא סוציולוגית, היסטוריונית וחוקרת מגדר אמריקאית ממוצא איראני. פרופסור להיסטוריה וללימודי נשים, מגדר ומיניות באוניברסיטת הרווארד, ארצות הברית. תחום מומחיותה הוא תמורות חברתיות-תרבותיות של מגדר ומיניות במזרח התיכון ובדרום אסיה בתקופה המודרנית ובעיקר באיראן מסוף המאה ה-19 עד ימינו.
אפסאנה נג'מאבאדי למדה פיזיקה לתואר ראשון, בתחילה באוניברסיטת טהראן וב-1966 עברה למכללת רדקליף של אוניברסיטת הרווארד, שם סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה (חברה באגודת Phi Beta Kappa (אנ')) בשנת 1968. היא בעלת תואר שני בפיזיקה (אוניברסיטת הרווארד, 1970) ודוקטורט בסוציולוגיה (אוניברסיטת מנצ'סטר, אנגליה, 1984).
היא כיהנה כעמיתת מחקר במרכז ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת הרווארד (1984-1985), במרכז פמברוק להוראה ולמחקר של נשים באוניברסיטת בראון (1988-1989), בבית ספר לתאולוגיה בהרווארד בלימודי נשים בתוכנית ללימודי דת (1988-1989), במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון (1994-1995)[1] ובמחלקה ללימודי נשים במכללת ברנרד שבאוניברסיטת קולומביה (1992-2001). היא מכהנת כפרופסור להיסטוריה וללימודי נשים, מגדר ומיניות באוניברסיטת הרווארד משנת 2001[2], וכיו"ר הוועדה לתארים בלימודי נשים, מגדר ומיניות. בזמן כהונתה כיו"ר הוועדה היא שינתה את שמה מ"לימודי נשים" ל"לימודי נשים, מגדר ומיניות"[3].
בשנים האחרונות מחקרה מתמקד בתופעה של טרנסקסואליות וניתוחים לשינוי מין באיראן של ימינו. מאז המהפכה ב-1979 חלה עלייה משמעותית בשיעור ניתוחים אלו. שיעור גבוה זה נובע מהפיכת הניתוח לשינוי מין לחוקי על פי רשויות המדינה בשל העובדה שאיראן לא מקבלת הומוסקסואליות כמיניות לגיטימית וכך חברו להם רשויות משפטיות, דתיות, רפואיות ומתחומי הנפש לבסס את ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית שפתרונה הוא ניתוח לשינוי מין. בנוסף, זוהי דרך שבה ניתנת אפשרות של מרחב חברתי מוגן להומוסקסואלים משני המינים. נג'מאבאדי חוקרת איך באיראן המודרנית מגדר ומין ביולוגי חייבים ללכת יחדיו ואין אפשרות לערבובים אחרים מהמקובל כמו למשל מגדר של אישה בגוף של גבר. בספר "Professing Selves: Transsexuality and Same-Sex Desire in Contemporary Iran" נג'מאבאדי מתבססת רבות על מחקריו של מישל פוקו בתחום המיניות והומוסקסואליות ועוסקת בפוליטיקה של המיניות באיראן[4].
נשים, באורח מסורתי, נפקדות מהסיפור ההיסטורי ואם הן מופיעות אז הן מתויגות בקטגוריות משניות ולא של הסיפור ההיסטורי המרכזי. בספרה "The Story of Daughters of Quchan: Gender and National Memory in Iranian History"[5] נג'מאבאדי מספרת מחדש את הסיפור ההיסטורי של בנות קוצ'אן (אנ') תוך ניסיון לעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי האיראני של המהפכה החוקתית. היא טוענת כי היסטוריונים של איראן המודרנית מוטים מגדרית והוציאו את הנשים מהניתוחים ההיסטוריים ויש להחזיר את הנוכחות של נשים לטקסטים תרבותיים חשובים ולזיכרון הפוליטי שלהם. נג'מאבאדי טוענת כי אין צורך לחפש מקורות חדשים על נשים אלא לקרוא מחדש את המקורות הקיימים במבט אחר של ניתוח מגדרי וכך ניתן יהיה ללמוד על נשים גם ממקורות על גברים.
ההתייחסות של חוקרים היסטוריים למונחים של מגדר ומיניות לא תמיד תואמת את התקופה והמקום הנחקרים, כדוגמת איראן של סוף המאה ה-19, בה מושגים של מגדר ומיניות היו שונים מהמקובל במאה ה-20 במערב. ההתייחסות המקובלת והמודרנית למגדר היא בינארית: גבר/אישה, ובכך היא מזניחה קטגוריות אחרות של זהויות מגדריות או פרקטיקות מיניות שהיו קיימות בתקופה זו באיראן[6]. נג'מאבאדי קוראת לזנוח את הבינאריות המגדרית במחקר ההיסטורי מכיוון שהיא מקבעת הטרונורמטיביות ויוצרת הדרה, וכמעט מחיקה, של התנהגויות מיניות ומגדריות שלא תואמות את הקטגוריות המערביות. מיניות ומגדר עברו טרנספורמציה עם השנים והמושגים השתנו גם על פני מקומות גאוגרפים ונורמות תרבותיות אחרות (לדוגמה, הומוסקסואליות כיום במערב מול מיניות הומו-ארוטית בין גברים ביוון העתיקה) ולכן דרושה קריאה מחודשת כדי להכליל נרטיב מגדרי או מיני[7].
מאז אמצע שנות ה-80, הרפובליקה האסלאמית של איראן התירה וסיבסדה באופן חלקי ניתוחים לשינוי מין. נג'מאבאדי בוחנת את המשמעות של טרנסקסואליות באיראן כיום. בשילוב של מחקר היסטורי ואתנוגרפי, היא מתארת כיצד, בעידן שאחרי המהפכה, תחומים של משפט, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, תורת המשפט האסלאמי וביו-רפואה התרכזו בהבחנה בין הטרנסקסואל ה"אמיתי" והמקובל ובין קטגוריות אחרות של זהויות, בעיקר ההומוסקסואל ה"אמיתי", קטגוריה בלתי מקובלת באיראן. נג'מאבאדי טוענת כי שיתוף הפעולה הזה בין הרשויות הרפואיות, אנשי דת ופקידי ממשל – שהפכו טרנסקסואליות למותרת מבחינה משפטית ולקטגוריה של ישות קבילה לקיום – צמח מתוך הניסיון המסוים של איראן במודרניות אסלאמית. באופן פרדוקסלי, הרגולציה של המדינה יצרה מרחבים חדשים לחיים לא נורמטיבים באיראן, שכן קביעה מי הוא באמת "טרנס" מסתמך במידה רבה על הסיפורים שאנשים בוחרים לספר ועל הזהות העצמית שהם מצהירים עליה.
הספר מתבסס על מגוון עשיר של חומר חזותי וספרותי מאיראן במאה ה-19, נג'מאבאדי קוראת מחדש ומשכתבת את ההיסטוריה של התקופה המודרנית באיראן דרך העדשה של מגדר ומיניות. נג'מאבאדי מפרקת את המושגים וההגדרות הנוקשים של מגדר ומיניות באסלאם הטרום מודרני, וכותבת על המרכזיות של מגדר ומיניות בעיצובן של התרבות והפוליטיקה המודרנית באיראן ואיך שינויים ברעיונות על מגדר ומיניות השפיעו על תפיסות של יופי, אהבה, מולדת, נישואין, חינוך ואזרחות. היא מסיימת בדיון פרובוקטיבי על פמיניזם איראני ותפקידו במלחמות התרבות הנוכחיות באיראן. בנוסף למתן נקודת מבט חדשה וחשובה בהיסטוריה האיראנית, נג'מאבאדי מדגימה במיומנות כיצד שימוש במגדר כקטגוריה אנליטית יכול לספק תובנות לגבי מבני היררכיה וכוח ובכך אל הארגון של הפוליטיקה וחיי החברה.
ספר פוליטי-היסטורי זה חוקר אירועי חטיפה ומכירה של נערות ונשים ממחוז קוצ'אן באיראן ב-1905. הסיפור הוא דוגמה אחת מני רבות למעשי זוועה אלו שנעשו הן על ידי הממשל המקומי והן על ידי השלטון הקאג'ארי לפני המהפכה החוקתית באיראן בשנת 1906. חלק מהנשים והנערות נמכרו על ידי תושבים חקלאים שלא יכלו לשלם את מיסיהם בשל שנת יבול גרועה וחלקן נלקחו כשלל בפשיטה שערכו בני שבטים טורקמנים על כפר בצפון מזרח איראן. האירוע הזה משרטט את דמותן של הנשים האיראניות כ"אובייקטים של מסחר" (מונח שטבעה גייל רובין (Gayle Rubin (אנ'))) בין גברים ומשקף את מצב העוני וחוסר צדק חברתי שאנשים חוו תחת ממשל זה. הסיפור פורסם בכל עיתוני איראן וגרם לזעקה ציבורית לצדק חברתי ולממשל חוקתי. נג'מאבאדי חוקרת מה גרם למקרה הזה להפוך לכל כך עוצמתי ומשפיע בשונה משאר הסיפורים הדומים לו באותה תקופה ובאותה נשימה האירוע הזה נשכח מדפי ההיסטוריה לגמרי. היא חוקרת את השפעת ה"אמנזיה" הזו על התרבות הפוליטית של איראן המודרנית, על הזיכרון הלאומי של המדינה ועל כותבי היסטוריה מודרניים באופן כללי .
בשנים 2009-2011 נג'מאבאדי קיבלה מענק מחקר (יחד עם עוד 4 היסטוריונים חוקרי התקופה הקג'ארית) מטעם הקרן הלאומית למדעי הרוח (the National Endowment for the Humanities [NEH]) לפיתוח ארכיון דיגיטלי מקיף ואתר אינטרנט – Women's Worlds in Qajar Iran שישמר, יקשר ויעבד חומרים ממקורות ראשוניים ונגישים הקשורים להיסטוריה החברתית והתרבותית של עולמן של הנשים בתקופת שלטון השושלת הקג'ארית (1796-1925) באיראן. באתר ניתן למצוא מגוון רחב של חומרים מאוספים של משפחות פרטיות ושל מוסדות שהשתתפו במיזם. האתר מספק גישה דו לשונית לאלפי מסמכים אישיים, כתבי יד, תמונות, פרסומים, חפצים יומיומיים, יצירות אמנות וחומרי אודיו – מה שהופך אותו למשאב מקוון ייחודי בנושא. ייחודו של ארכיון זה הוא בכך שהוא עונה על חוסר משמעותי במחקר של תקופה חשובה זו בהיסטוריה של איראן על ידי הנגשת כל החומרים והמסמכים הרלוונטיים ושיקוף החיים של הנשים בתקופה הקג'ארית[8].