ישנם כיום שני סגנונות מבניים עיקריים: הראשון הוא ארון עץ הצמוד לקיר בית הכנסת, והשני הוא גומחה בקיר בית הכנסת הנסגרת בעזרת דלתות. בעבר הסוג הראשון היה המקובל בקרב יהודי אשכנז, ובשל הקרבה הסמבולית לארון הברית, נקרא ארון קודש. כיום ניתן למצוא בבתי כנסת אשכנזיים גם ארונות קודש מהסוג השני.
בבתי הכנסת של העת העתיקה ה"תיבה" שמשה כמקום אחסון לחפצי הקודש ובעיקר לספרי התורה. התיבה הייתה ניידת, כך שהסברה המקובלת כיום היא שעד המאה השלישית התיבה הוחזקה בחדר סמוך לאולם התפילה, או במבנה נפרד. את התיבה היו מכניסים לאולם התפילה לפני הקריאה בתורה, ומיד לאחר התפילה החזירו את התיבה למקומה. במקורות תלמודיים (למשל, מגילה כו ע"ב. יש גם אזכור יחידני במשנה) נזכר חפץ נוסף לתוכו הכניסו את ספר התורה. שמו "תיק" והשימוש בו לא היה קבוע.
ממצאים ארכאולוגים שנתגלו בארץ ישראל ובארצות הגולה בעת העתיקה מעידים על התפתחותן של שני טיפוסים עיקריים של אותו מקום קדוש בו אוחסנו ספרי התורה - גומחה ארכיטקטונית ("היכל") וארון עץ ("ארון קודש"). שני האחרונים השפיעו, בהתאם, על סוגי אריזת ספר התורה – תיק מעץ ומעיל בד. התגבשות ארון הקודש או ההיכל כמקום אחסון קבוע של ספרי התורה החלה בגולה במאה השלישית, ובארץ ישראל במאה הרביעית.
בימינו שרד ארון קודש בודד מאותן תקופות בבית הכנסת העתיק באום אל-קנאטר. גולת הכותרת של ממצאי החפירה באום אל קנאטר הייתה "היכלית" - ארון הקודש מפואר, בצמוד לקיר החזית הדרומית הפונה לירושלים. ההיכלית בנויה כיחידה בפני עצמה, בגובה 5.25 מטר והשתמרה כמעט בשלמותה. היא כוללת במה בעלת גרם מדרגות, מעוצבת בתבליטים עשירים של גפן הצומחת מתוך אמפורה, קשתות ועיטורים גאומטריים וכרכובים מעוטרים. בראש כל עמוד תבליט מנורת שבעת הקנים המלווה בסמלים יהודיים מובהקים כמחתה, כשופר וכארבעת המינים. על ראשי העמודים הונחו כותרות, שעל אחת מהן תבליט נשר. מעליהן התנוסס גמלון סורי. זהו בית הכנסת הקדום היחידי בו נמצאה היכלית.
העדות המוקדמת ביותר לארון מעץ הניצב כרהיט בבית הכנסת היא מן המאה הרביעית, ונמצאת בתיאורי הארונות שעל גבי זכוכיות זהב שנמצאו בתוך קטקומבות ברומא. על חלק מהן מתואר ארון אנוכי בעל שתי דלתות פתוחות, כאשר בתוכן נראות מגילות המונחות בצורה אופקית על גבי מדפים או בתאים נפרדים. מכיוון שככל הנראה המגילות לא היו עטופות, שלמותן הייתה תלויה בסגירותו של ארון העץ.
ככל הנראה בבית כנסת של חמת טבריה ניצב ארון מעץ.
ארון הקודש באירופה בסביבות המאה ה-12, ה-13 ותחילת המאה ה-14 נקבע כחלק אינטגרלי (משולב) בקיר המזרחי, לעיתים בתוך מגרעת בקיר. הארון נסגר על ידי שער ברזל או דלת מעץ. במשך השנים נעלמה המגרעת (במקומות בהם הייתה), וחל ניתוק בינו ובין הקיר המזרחי. הארון נבנה מאבן וקושט בחלקו העליון באורנמנטיקה של שושנים, אשכולי גפן, עלים וכיוצא בזה. החל מהמאה ה-16 צורת ארון הקודש נעשית דומה לארון פשוט. רק החל מהמאה ה-17 ממדי הארון מתחילים להתרחב מאוד. הארון נקשר שוב באופן אורגני לקיר המזרחי, נוספים קישוטים אדריכליים כגון עמודים (המזכירים את יכין ובועז), הדומים לאדריכלות כנסייתית. אדריכלות זו אופיינית במיוחד לבתי הכנסת הפולניים בתקופת הבארוק, וכן לבתי כנסת ספרדיים במערב אירופה, כמו בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם.
פרט מארון קודש עשוי שיש משנת 1756 ובו הקדשה של התורם. הארון הועלה לארץ מן העיר רג'ו אמיליה שבאיטליה ונמצא כיום בבית הכנסת המרכזי בקריית שמואל (חיפה)
בעוד שביהדות ספרד ההיכל הוא המקום הקדוש ביותר בבית הכנסת, והתיבה (אצל יהדות אשכנז מקום זה נקרא בימה) משנית לו, ביהדות אשכנז אנו מוצאים "מאבק" בין הבימה ובין ארון הקודש על המרכז הסמלי של בית הכנסת. החל מהמאות ה-17 וה-18, "הקרב" הוכרע לטובת ארון הקודש, במקביל לכך שארונות הקודש הופכים למפוארים יותר. מעט קודם לכן, סדר הישיבה משתנה, ובקהילות אשכנז מתחילים לשבת שורה אחר שורה, כשפני המתפללים לפני ארון הקודש. זאת בניגוד לסדר הישיבה עד אז, המקובל עד היום אצל מרבית בתי הכנסת של יהדות עדות המזרח, בהם המתפללים יושבים משלושת צידי התיבה.
במאה ה-18 וה-19 במרחבי פולין שלפני חלוקתה, ניתן למצוא ארונות קודש מגולפים בעץ העשירים ומורכבים מאוד מבחינה איקונוגרפית. הארונות היו ברובם מאוד גבוהים, ולעיתים היו בני כמה קומות כאשר קודקוד הארון הגיע עד תקרת בית הכנסת. אל הארון היה ניתן להגיע בעזרת מדרגות כאשר לעיתים הכניסה למדרגות הייתה מעוצבת כשער. מעל החלל שבו אחסנו את ספרי התורה, הארון היה מורכב מפריטים ארכיטקטוניים רבים, כגון עמודים, ספינים, כותרות, כרכובים, בסיסים וכנפיים צדדיות.
מבחינה רעיונית, ארון הקודש בבית הכנסת נתפס כארון הברית בבית המקדש, ולכן חלקו העליון של הארון היה מדומה לכפורת שכיסתה את ארון הברית, כאשר מעליו ניצבו הכרובים. נוסף לזאת היו תבליטים של לוחות הברית, כתרים, ידיים בתנוחת של ברכת כוהנים, זרי פרחים ושאר צמחים, בעלי חיים ועוד. בין בעלי החיים ניתן למצוא, דמויות של אריות, נשרים, נמרים, צביים, דובים, איילים, כבשים, עיזים, תיישים, איילות, סנאים, ארנבות, חסידות ונחשים. בעלי חיים שכיחים פחות הם השור והלווייתן, הרומזים לסעודת משיח. נוסף לאלה היו תבליטים של חיות דמיוניות, שפלג גופן העליון היה מורכב מחיה יבשתית מוכרת, כגון אריה, לביאה, נמר, זאב, סוס ועוד, ופלג גופן התחתון היה מעוצב כדג בעל סנפירים, זנב וקשקשים. לאחרונה נתגלה כי פרקי שירה מתוך המקורות שמשו מקור ספרותי לבחירת דימויי בעלי החיים בכמה מן ארונות הקודש.
תפיסת הארון כשער לשמים השפיע על עיצובם של ארונות קודש בכמה קהילות, כך שהארון עוצב בצורת שער ארכיטקטוני.
באיטליה ובפולין עוצבו ארונות קודש מפוארים באופן מיוחד. ארון הקודש העשיר ביותר (לפחות זה הידוע לנו) היה בעיירה דרוייה, שבמחוז ויטבסק, כיום ברוסיה הלבנה, סמוך לגבול עם ליטא. הארון נבנה בשנת 1774/4 עבור בית הכנסת שנבנה כעשר שנים לפני כן. ארון הקודש עלה באש ביוני 1942 כאשר הגרמנים שרפו את הגטו. גובהו של ארון קודש זה היה כ-8 מטרים, כאשר בתחתיתו 6 מדרגות המובילות אליו. הארון עוצב כמבנה בעל שלוש קומות, ההולכות וצרות כלפי מעלה.
בארץ מקובל לעצב את ארון הקודש בסגנון הבא: החומר הוא עץ, מיתאר הארון הוא בקווים ישרים, מעל הארון כתר - כמקובל. הפרוכות משתנות בהתאם למועדי השנה ועליהם נרקם שמות התורמים. עם פתיחת הפרוכת, נראית הדלת, מאחוריה סורג ובפנים ספרי התורה.
יוצא דופן הוא ארון הקודש בשילה הבא לבטא את הזיכרון למשכן שילה. משני צדי הארון מעין טבעות, כדוגמת אלה אשר בהן נשאו בני ישראל את הארון כאשר נדדו עם המשכן ממדבר סיני עד ארץ ישראל ליעדו הסופי אליו הגיע בימי שלמה המלך - לבית המקדש. הארון נבנה כמרחף, ורק רגל אחת מייצבת אותו אל הקרקע כיוון שעל ארון הברית נאמר כי הוא ריחף ו"נשא את נושאיו". האדריכלים נמנעו מלעצב כרובים בדמות מלאכים והסתפקו בעיטור הנראה ככנפיהם הפרוסות של הכרובים[1].
מנהג הפרוכת, כחפץ המפריד בין ארון הקודש לבין אולם התפילה, התגבש כחפץ קבוע בבית הכנסת במהלך ימי הביניים. כיום, הפרוכת היא חפץ מקובל ברוב קהילות ישראל. במקרים של ארונות קודש מפוארים במיוחד, נמנעו יהודי איטליה מלשים פרוכת חיצונית, והסתפקו בפרוכת פנימית. הפרוכת עשויה בדרך כלל מאריג יוקרתי שעליו אורגים עיטורים שונים. בין העיטורים הנפוצים ניתן למצוא כתרים המכוני "כתר תורה", ספרי תורה, אריות וסמלים יהודיים שונים. במאה ה-17 ובמאה ה-18 תפיסת ארון הקודש כמעין "שער השמים" חדרה גם לעיצוב הפרוכת, ונהגו לעצב בה מוטיבים של שער.
בקצת קהילות אשכנז, נוהגים להחליף את הפרוכת בימים מיוחדים; יש לפעמים פרוכות שונות לחול, שבת, ימים טובים, ראש חדש, חנוכה, וכדומה[2]. לאמתו של דבר, הרמ"א מניח כדבר פשוט שיש פרוכת מיוחדת לשבת[3], ואם כן, סביר להניח שנוהג זה היה יותר נפוץ בעבר.
קדושתו של הארון גדולה מקדושת בית הכנסת, ועל כן אין למכור אותו ולבנות בדמיו בית כנסת. גם ארון שהתיישן ואינו ראוי לשימוש עוד, אינו נזרק אלא מושם בגניזה. פתיחת הארון היא אחד מהכיבודים המוענקים למתפללים בבית הכנסת בידי הגבאי.
בתפילת נעילה ביום כיפור נותר ארון הקודש פתוח החל מתחילת חזרת שליח הציבור ועד סוף התפילה, דבר המסמל את האמונה שבשעה זו שערי הרקיע עודם פתוחים לקבלת התפילות.
יש תפילות שלפניהן נהוג לפתוח את הארון, זאת בנוסף על פתיחת הארון לשם הוצאת ספר התורה מתוכו וקריאה בו (אז מזמרים "ויהי בנסוע הארון"). למשל, בתפילות רבות בימים הנוראים. בקהילות אשכנז נהוג לפתוח את ארון הקודש באמירת: אבינו מלכנו, אנעים זמירות וקטעים מסוימים בסליחות. בזמן שארון הקודש פתוח, נוהגים לעמוד מפני קדושתו וקדושת ספרי התורה שבו.
על פי זה יש מקפידים לומר "ארון הקודש" ולא סתם "ארון" למשל "פתיחת ארון הקודש". עם זאת פרשנים רבים סבורים כי כאשר המשמעות ברורה כי הכוונה לארון קודש, ניתן לומר גם "ארון" בסתם[4].
ערך מורחב – ההיכל וארון הקודש בימי קדם
ארון קודש מזכוכית, בישיבת אש התורה ליד הכותל המערבי.
חזיתו של ארון קודש מן המאה ה-18, שנבנה באיטליה בטרינו ורצ'לזה. בשנת 1973 הועבר לישראל ונתרם למוזיאון הארץ.
ארון קודש בקבר דוד המלך בהר ציון
ארון קודש בבית הכנסת לכו-נרננה ברעננה
ארון הקודש בישיבת איתמר, נוצר על ידי האמן אסף קדרון
ארון הקודש בבית הכנסת העתיק בפקיעין
