ארמית גלילית הוא השם הרווח במחקר לניב של הלשון הארמית שדובר בארץ ישראל, בעיקר על ידי יהודים ובעיקר בגליל. הניב היה רווח בתקופה שבין דעיכת הדיבור העברי (במאה השנייה לספירה) ועד הכיבוש הערבי (במאה השביעית).
הארמית הגלילית, לצד הארמית הנוצרית והארמית השומרונית, שייכת לענף המערבי של הארמית המאוחרת, אשר דובר באזור ארץ ישראל. בזמנים שלפני הארמית המאוחרת דיברו בארץ ישראל בעיקר עברית (וארמית בינונית), ולאחריה - בעיקר ערבית.
חוקרי הארמית של יהודי ארץ־ישראל נחלקו בכינוייה, התלויים בדעותיהם על מוצאם הגאוגרפי של טיפוסי הלשון שלה ובמידת האחידות שהם מייחסים לה. היא כונתה בשמות שונים כגון ארמית גלילית, ארמית יהודית ארץ־ישראלית וארמית התלמוד הארץ־ישראלי. הכינויים מופיעים אצל חוקרים יהודים ונוצרים יחדיו.
השם המקובל לדיאלקט זה, "ארמית גלילית", בעייתי בכמה מובנים. ראשית, הוא מתעלם מקיומם של מסמכים שנכתבו בארמית בידי יהודים בדרומה של ארץ־ישראל, ומכל מקום הוא משקף רק את התקופה שהועתק בה מרכז הפעילות היהודית אל הגליל. אולם שם חלופי מקובל, "ארמית יהודית", אינו פותר את הבעיה לחלוטין שכן גם יהודי בבל השתמשו בארמית בניב אחר, שונה מאוד מהניב ששימש את יהודי ארץ־ ישראל. שם מדויק יותר, הוא "ארמית יהודית ארץ ישראלית של תקופת האמוראים".
המקורות שמהם ידועה לנו הארמית הגלילית הם:
לכך יש להוסיף גם חיבורים הלכתיים מסוימים מתקופת הגאונים, פיוטים ארמיים, כתוּבות שנכתבו בארץ ישראל ובמצרים, וכן מספר מצומצם של פפירוסים וקמעות. יש הכוללים בניב זה גם את התרגומים הארמיים המאוחרים למקרא: תרגום נאופיטי, תרגום הקטעים וקטעי התרגום מגניזת קהיר.
הרצף של שתי אותיות יו"ד ("יי") מציין או יו"ד כעיצור או הדו-תנועה /ay/.[1] הרצף של שתי אותיות ו"יו ("וו") מציין או וי"ו כעיצור או הדו-תנועה /aw/.[1]
מערכת העיצורים כללה 20 עיצורים: בּ [b], גּ [g], דּ [d], ו [w], ז [z], ח [ħ], ט [tˤ], י [j], כּ [k], ל [l], מ [m], נ [n], ס [s], ע [ʕ], פּ [p], צ [sˤ], ק [q], ר [r], שׁ [ʃ], תּ [t], וכן את מקביליהם הלא דגושים של עיצורי בג"ד כפ"ת, אשר לא היה להם מעמד פונמטי (כלומר, לא היו בעלי מעמד עצמאי).
שׂ נהגתה כסמ"ך; הגיית העיצורים א ו-ה נתערערה מאוד, וייתכן שהם נעלמו כליל.
ממעט המקורות המנוקדים (בעיקר קטעי גניזה של תלמוד ומדרש) עולה כי הארמית הגלילית כללה חמש תנועות (a e i o u) וכן שווא נע, שלגבי אופן הגייתו יש עדויות סותרות.
קיימים כללים לחילופי עיצורים באותיות הגרוניות א, ה, ח, ע.[2]
קיימים כללים לחילופי עיצורים בעיצורים השפתיים ב, ו, מ, פ.[4]
עברית | ארמית | הגייה משוערת |
אני | אנה | ana |
אתה | את | at |
הוא | הוא | u |
היא | היא | i |
אנחנו | אנן | anan |
אתם | אתון | attun |
הם | אינון | innun |
הן | אינין | innin |
עברית | ארמית | הגייה משוערת |
זה | דין | den |
האלה | הדין | aden |
ההן | a'en | |
זאת | דא | da |
זאת/ זה | הדא | ada |
זה | הא | a |
אלו | אילין | illen |
ההוא | ההוא | a'u |
אותה[6] | ההיא | a'i |
ההם | האינון | a'innun |
ההן | האינין | a'innin |
כינוי הזיקה הוא הקידומת "ד-" שבמקור הוא "די" (דלמן עמ' 116). הכינוי ד-\די עשוי להתייחס לשם עצם קודם במשפט או לא, ואם לא, יש משמעות של "מי ש-", "מה ש-", או כדומה (דלמן עמ' 117). לעיתים קרובות כינויים אחרים מקושרים לכינוי ד-\די (למשל הדין ד-, מה ד-, מאן ד-, וכדומה) כאשר אין שם עצם קודם (דלמן עמ' 117).
כינוי הסתמי לבן אדם הוא "חדא\חד" או "אינש\בר נש". לדברים כינוי הסתמי הוא "מילה" (דלמן עמ' 121–122).
זכר:
נטיית היחיד | נטיית הרבים | |
צורת נפרד | יוֹם | יוֹמִין |
צורת נסמך | יוֹם- | יוֹמֵי- |
צורה מיודעת | יוֹמָא | יוֹמָיַּא |
נקבה:
נטיית היחיד | נטיית הרבים | |
צורת נפרד | מַלְכָּה | מַלְכָּן |
צורת נסמך | מַלְכַת- | מַלְכָת- |
צורה מיודעת | מַלְכְתָא | מַלְכָתָא |
לפועל שישה בניינים, שלושה אקטיביים ושלושה פסיביים בהתאמה:
בניין ארמית | בניין עברית | ארמית | עברית | הגייה משוערת |
פְּעַל Pe'al | קַל Qal/Pa'al | כְּתַב | כָּתַב | k'tav |
אִתְפְּעֵל itpe'el[11] | נִפְעַל Niphal | אִתְכְּתֵיב | נִכְּתַב | itktev |
אַפְעֵל Aph'el | הִפְעִיל Hiphil | אַפְקֵד | הִפְקִיד | aphqed |
אִתַפְעַל Ittaph'al[11] | הָפְעַל Hophal | אִתַפְקַד | הָפְקַד | itaphqad |
פַּעֵל Pa'el | פִּעֵל Pi'el | קַדֵיש | קִדֵש | qadesh |
אִתְפַּעַל Itpa'al[11] | נִתְפַּעַל Nitpa'al | וְיִתְקַדַּשׁ | נִתְקַדַּשׁ | itqadash |
להלן נטיית בניין קל, גזרת השלמים:
עבר
עברית | ארמית | הגייה משוערת |
(אני) קטלתי | קטלית | qatlet |
(אתה) קטלת | קטלת | qtalt |
(הוא) קטל | קטל | qtal |
(אנחנו) קטלנו | קטלנן | qtalnan |
(אתם) קטלתם | קטלתון | qtaltun |
(הם) קטלו | קטלו | qtalu |
בינוני
עברית | ארמית | הגייה משוערת |
קוטל | קטל | qatel |
קוטלת | קטלה | qatla |
קוטלים | קטלין | qatlin |
קוטלות | קטלן | qatlan |
עתיד
עברית | ארמית | הגייה משוערת |
(אני) אקטול | נקטול | neqtol |
(אתה) תקטול | תקטול | teqtol |
(הוא) יקטול | יקטול | yeqtol |
(אנחנו) נקטול | נקטול | neqtol |
(אתם) תקטלו | תקטלון | teqtelun |
(הם) יקטלו | יקטלו | yeqtelu |
בצורת ההווה\עתיד בגוף ראשון יחיד, מופיעה גם את הצורה אֶקְטוֹל והצורה נֶקְטוֹל, והשניה מאלה זהה עם צורת גוף הראשון הרבים.[12] לפי דלמן, הצורה היא אכן צורת הרבים, אך שימוש שכיח בצורה הפך אותה לצורה מקובלת גם ליחיד בלי מובן הרבים (דלמן עמ' 266).
נטיית פועלי ל"ו, ל"י, ול"א זהים למעט לעיתים בצורת הבינוני (דלמן פסקה 72). בעבר, יש נו"ן בסוף צורת הנסתרים (-ון/ōn-), הנסתרות (-ין/yān-), והרבים של גוף הראשון (-נן/ēnan-) (דלמן עמ' 338).
יחסית לבניינים פְעל, פַעל, אפעל, אתפְעל ואתפַעל הבניינים אתַּפעַל, פועל, פעל (pāel), פַעלל, פְעלל, פלפל, שפעל, וספעל הם נדירים (דלמן עמ' 250–251).
מובאות בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב' כמה דוגמאות של הניב הגלילי של ארמית ומידת השוני בינו לבין ניבים אחרים.
הדקדוק המדעי המלא של הארמית הגלילית נכתב לראשונה על ידי גוסטף דלמן בעשור הראשון של המאה ה־20 בחיבור שנקרא "Grammatik des jüdisch-palästnischen Aramäisch". מאז פרסומו, טרם נכתב דקדוק טוב ממנו לדיאלקט זה. ההתעניינות בדיאלקט היהודי מצד דלמן וכן חוקרים נוצרים רבים שבאו אחריו מבוסס על הנחה שהארמית הגלילית מייצגת באופן כלשהו את לשונו של ישו ושל תלמידיו, ועל כן יש בהכרת הניב כדי לסייע בהבנת הנוסח של הברית החדשה.
כמחצית המאה לאחר פרסום הדקדוק של דלמן, קבע יחזקאל קוטשר כי ספר זה לוקה בשתי מגרעות עיקריות: הראשונה, התבססות על לשון אונקלוס והתרגום לנביאים לצד הארמית הגלילית, על אף שניקודם מקורו בבבלי; השנייה, התבססות על טקסטים משובשים שתוקנו בהתאם לארמית הבבלית.[14]