ארנולד שרינג (בגרמנית: Arnold Schering; 2 באפריל 1877 - 7 במרץ 1941) היה מוזיקולוג גרמני.
שרינג נולד בברסלאו (אז בגרמניה, כיום ורוצלב בפולין), בנו של מו"ל של ספרי אמנות. הוא גדל בדרזדן ולמד כינור ב"אננגימנזיום", שאותו סיים בשנת 1896. בהמשך למד כינור בבית הספר למוזיקה בברלין אצל יוזף יואכים. משנת 1899 עד 1902 למד מוזיקה בברלין ובלייפציג וכתב את עבודת הדוקטורט שלו על הקונצ'רטי האינסטרומנטליים של ויוואלדי (בגרמנית Geschichte des Instrumentalkonzertes bei Antonio Vivaldi) ולעבודתו זו הייתה השפעה בהחייאת המוזיקה של ויוואלדי. ב-1907 החל תקופת השתלמות והכשרה וב-1915 מונה לפרופסור למוזיקה. ב-1920 אסף שרינג חומר ראיות לכך, שיוהאן סבסטיאן באך השתמש בדרך כלל ב-12 זמרים בקנטטות וביצירות ווקאליות אחרות שלו. גילוי זה התבטא עם הזמן בביצועים אותנטיים של מוזיקה עתיקה. משנת 1928 ואילך כיהן שרינג כפרופסור למוזיקולוגיה בברלין.
לאחר עליית הנאצים לשלטון, היה שרינג לחבר באיגוד המורים הנאצים ובמועצת המנהלים של לשכת המוזיקה של הרייך (Reichsmusikkammer). עד 1936 כיהן כנשיא האגודה הגרמנית למוזיקולוגיה (עד 1933 אגודת המוזיקה הגרמנית), ששינתה את פניה בהתאם לעקרונות הנאציים: "ניתן עידוד להעסקת נאצים צעירים, אבל אלפרד איינשטיין אולץ להתפטר מעריכת כתב העת למוזיקולוגיה, שבראשו עמד מאז הופעתו לראשונה בשנת 1918.[1] "עקרון הפיהרר" נשמר, בייחוד בשנת 1936 או 1937 בהנהגת לודוויג שיידרמאייר (1876-1957), ממשיכו על כס הנשיאות."
בינואר 1934 נשא שרינג הרצאה באגודה הגרמנית לחינוך בנושא "הגרמאני במוזיקה הגרמנית". באותה שנה הופיע ספרו "בטהובן בפרשנות חדשה", שבו הוא מביא הקבלות ביצירות בטהובן לסצינות ממחזות שקספיר ושילר ומעלה את הטענה הנועזת, כי התבנית הצורנית הזאת התואמת את סצינות שקספיר ושילר הייתה מכוונת.[2] באותה שנה כתב גם מאמר בכתב העת למוזיקולוגיה, שבו הגדיר את הסימפוניה החמישית של בטהובן כ"סימפוניה של התקוממות לאומית", שאותה השווה לעליית המשטר הנאצי. לבסוף, בשנת 1936, כתב ב"בטהובן ושירה", כי "אם מוזיקה ברוטאלית, חושנית וכן, בעינינו, זרה מבחינה גזעית, מאיימת לנתק אותנו מן הקשר הלא-מובן בין מוזיקה נעלה לאמנות נעלה, הרי בבטהובן נוכל לחזור וליצור ברית אידיאלית חדשה."[3]
שרינג גילה עניין רב בחקר המוזיקה של תקופת הרנסאנס והבארוק ובעיקר יצירות באך. במסגרת מחקריו אלה חלק על הגרסה המקובלת, לפיה מוזיקת הקודש של המאה ה-16 בוצעה כולה בשירת א-קפלה.[4]
באוגוסט 1940 פרש מעבודתו מחמת מחלה. הוא מת בשנה שלאחריה ונקבר בפרידהוף הרשטראסה. מקום קברו אינו ידוע.