בואינג C-40 קליפר

בואינג C-40 קליפר
מאפיינים כלליים
סוג executive transport עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינת מקור ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן בואינג עריכת הנתון בוויקינתונים
יחידות שיוצרו 21 עריכת הנתון בוויקינתונים
משתמש ראשי
ממדים 
אורך 33.63 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוטת כנפיים 34.32 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בואינג C-40 קליפר (באנגלית: Boeing C-40 Clipper) הוא גרסה צבאית של בואינג 737 הדור הבא המשמשת להובלת מטען ונוסעים. הוא משמש את צי ארצות הברית, חיל האוויר וחיל הנחתים של ארצות הברית.[1]

עיצוב ופיתוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-C-40 מבוסס על גוף בואינג 737-700 עם כנפיים ומכשיר נחיתה מחוזקים מה-737-800. יש לו גם מכלי דלק נוספים המאפשרים טווח טיסה ללא תדלוק של עד 5,000 מיל ימי (9,300 קילומטרים) לעומת 3,010 מיל ימי (5,570 קילומטרים) עבור מטוס 700-737 סטנדרטי.[2]

C-40A

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוס C-40A של חיל הים האמריקאי טעון במטען בבסיס חיל הים בג'קסונוויל

הטיסה הראשונה התקיימה באפריל 2000 והמטוס הראשון מדגם C-40A נכנס לשירות באפריל 2001.[3]

צי ארצות הברית היה הלקוח הראשון למטוס "קומבי" מבוסס 737 Next Generation (המסוגל להובלת מטען ונוסעים).[4][5] הקליפר הוזמן על ידי חיל הים האמריקאי להחליף את צי מטוסי ה-C-9B Skytrain II המיושנים שלו. ה-C-40A הוא מטוס הלוגיסטיקה החדש הראשון מזה 17 שנים שהצטרף לרזרבה של חיל הים האמריקאי. חיל הים המילואים מספק את כל יכולות ההובלה האווירית הבינונית והכבדה של חיל הים.[3]

הקליפר עומד בדרישות הרעש והסביבה הבינלאומיות או אף עולה עליהן, אותן לא עמדו בדרישות של צי מטוסי ה-C-9 של חיל הים. הוא גם חסכוני יותר בדלק ומציע טווח נסיעה ויכולות מטען גדולות יותר. הקליפר מוסמך לשלוש תצורות: 121 נוסעים, מטען מלא, או מעורב (3 משטחי מטען + 70 נוסעים).[6]

הצי רכש את המטוסים תוך שימוש בשיטות מסחריות מקובלות, והזמין שישה מדגמי 737-700C.[דרושה הבהרה] שני מטוסים ראשונים סופקו באפריל 2001 לטייסת VR-59 בפורט וורת', טקסס. שני מטוסים נוספים הגיעו עד סוף השנה. המטוסים החמישי והשישי סופקו באוגוסט 2002 ל- VR-58 בבסיס חיל הים בג'קסונוויל, פלורידה. מטוסים נוספים סופקו ל- VR-57 בבסיס חיל האוויר הימי באי הצפוני, קליפורניה. ה-C-40A מספק יעילות דלק, טווח טיס ומטען מעולים בהשוואה למטוס ה-C-9B אותו החליף.[4]

בתוכנית התעופה הימית לשנת 2018, חיל הנחתים האמריקאי ציין כי בכוונתו לרכוש שני מטוסי C-40A למשימות הטסה אווירית, שיחליפו את צי מטוסי ה-Skytrain שלו.[7] ב-4 בדצמבר 2018 פורסמה הודעה מקוונת על ידי חיל הנחתים המחפש ספק של מטוסי C-40 שיסופקו בשנת 2020.[1] מטוסי הסקייטריין של USMC הוצאו משימוש בשנת 2017 וכדי להתכונן למעבר למטוסים חדשים, אנשי טייסת התובלה הימית הראשונה הוצבו להפעיל את מטוסי הקליפר של הצי עד להגעתם של מטוסים משלהם.

C-40B

[עריכת קוד מקור | עריכה]
C-40B של כנף הרכבת האווירית ה-89

חיל האוויר של ארצות הברית בחר במטוס ה-C-40B, גרסה צבאית של מטוס הבואינג 737-700, כדי להחליף את צי מטוסי ה-C-137 המיושן המשמש להובלת מפקדים לוחמים אמריקאים. חיל האוויר העניק את החוזה למטוס ההרמה הבינונית באוגוסט 2000. כנף הרכבת האווירית ה-89 רכשה את מטוס ה-C-40B הראשון שלה בדצמבר 2002. שתי היחידות ממוקמות בבסיס חיל האוויר אנדרוז, מרילנד. כנף הרכבת האווירית ה-15, בבסיס היקאם, הוואי, רכשה את מטוס ה-C-40B שלה עבור פיקוד האוקיינוס השקט של ארצות הברית בפברואר 2003. כנף הטיסה האווירית ה-86, רמשטיין AB, גרמניה, רכשה את ה-C-40B שלה עבור חיל האוויר האמריקאי באירופה בדצמבר 2004.[2]

אזור התא מצויד באזור מנוחה לצוות, תא מבקרים מפואר עם מקומות לינה, שני מטבחים ומקומות ישיבה במחלקת עסקים עם שולחנות עבודה.[2]

ה-C-40B נועד לשמש כ"משרד בשמיים" עבור מנהיגים בכירים בצבא ובממשלה. המטוס כולל תקשורת נתונים דו-כיוונית בפס רחב, כולל תקשורת קולית ונתונים מאובטחת; רכיבים אלה כוללים גישה לאינטרנט ולרשת, טלפונים, לוויינים, פקס ומכונות צילום. ל-C-40B יש גם מערכת נתוני נוסעים מבוססת מחשב.[2]

C-40C

[עריכת קוד מקור | עריכה]
C-40C בבסיס חיל האוויר קדנה

הבואינג C-40C קליפר הוא מטוס תובלה VIP המשמש לעיתים קרובות להובלת חברי קבינט וחברי הקונגרס האמריקאי, והוא מיועד להחליף את מטוסי הבואינג C-22.[2] המטוס מצויד באופן דומה ל-C-40B, אך ללא יכולות התקשורת המתקדמות של האחרון, וייחודי לו הוא היכולת לשנות את תצורת המושבים כדי להכיל בין 42 ל-111 נוסעים בהתאם לצורכי המשימה. ה-C-40C החליף שלושה מטוסי C-22 (גרסה צבאית של בואינג 727) שהופעלו קודם לכן על ידי המשמר הלאומי האווירי ולשכת המשמר הלאומי להובלת אנשי צוות, והיה המטוס הצבאי הראשון שנרכש באותה תקופה כמטוס מוכן לשימוש מיידי עבור משרד ההגנה האמריקאי. טייסת ההסעות האוויריות ה-201 של המשמר הלאומי האווירי של מחוז קולומביה רכשה שני מטוסי C-40C באוקטובר 2002, וכנף הטיסה האווירית 932 של חיל האוויר במילואים, הממוקמת בבסיס סקוט באילינוי, רכשה שלושה מטוסי C-40C בשנת 2007.המטוס מצויד באופן דומה לזה של ה-C-40B, אך ללא יכולות התקשורת המתקדמות.[2]

וריאציות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוס C-40A של חיל הים האמריקאי מטייסת תמיכה לוגיסטית של הצי (VR) 57, באי הצפוני של חיל הים האמריקאי

C-40A

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ייעוד: הובלת מטען ונוסעים בעדיפות גבוהה לחיל הים
  • קיבולת: 121 נוסעים או 8 משטחים
  • יחידות שנבנו: 17

C-40B

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ייעוד: מטוס משימה מיוחד עבור מפקדים ופקידי ממשל
  • קיבולת: 26-32 נוסעים
  • יחידות שנבנו: 4

C-40C

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ייעוד: תמיכה מבצעית ותובלה
  • קיבולת: 42-111 נוסעים
  • יחידות שנבנו: 7

מפעילים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים מתוך [10][11]

אפיון כללי

  • צוות: ארבעה, חמישה או שישה: טייס, טייס משנה, מפקד צוות וטוען, בתוספת טוען משנה אחד בהובלת נוסעים או שניים בהובלת מעל 100 נוסעים
  • קיבולת:
    • C-40A תצורת נוסעים: 121 נוסעים
    • C-40A תצורת מטען: 8 משטחים
    • C-40A תצורה משולבת: 3 משטחים, 70 נוסעים
    • C-40B: 26 עד 32 נוסעים
    • C-40C: 42 עד 111 נוסעים
    • מטען שימושי: 40,000 ליברות (18,144 קילוגרם)
  • אורך: 110 רגל 4 אינץ' (33.63 מטרים)
  • מוטת כנפיים: 112 רגל 7 אינץ' (34.32 מטרים)
  • גובה: 41 רגל 2 אינץ' (12.55 מטרים)
  • Airfoil: שורש: BAC 449/450/451; קצה: BAC 442 משופר[12]
  • משקל ריק: 126,000 ליברות (57,153 קילוגרם)
  • משקל המראה מרבי: 171,000 ליברות (77,564 קילוגרם)
  • קיבולת דלק: 6,875 US gal (26,020 l; 5,725 imp gal)
  • הנעה: 2 × CFM International CFM56-7B מנועי טורבו-מאוורר, 27,300 lbf (121 kN) thrust each

ביצועים

  • מהירות מרבית: 534 קשר (615 מייל לשעה, 989 קמ"ש)
  • טווח: 3,200 מיל ימי (3,700 מיל, 5,900 קילומטרים) (C-40A), 4,500–5,000 nmi (5,200–5,800 mi; 8,300–9,300 km) (C-40B/C)
  • סייג רום: 41,000 רגל (12,000 מטרים)
  • Thrust/weight: 0.407

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בואינג C-40 קליפר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Reim, Garrett (5 בדצמבר 2018). "US Marine Corps looks to buy two C-40 executive transports". FlightGlobal. ארכיון מ-25 באפריל 2019. נבדק ב-29 במאי 2019 – via Flightglobal.com. {{cite web}}: (עזרה). שגיאת ציטוט: תג <ref> בלתי־תקין; השם "fg181205" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 "C-40B/C > U.S. Air Force > Fact Sheet Display". U.S. Air Force. 4 ביוני 2003. ארכיון מ-17 בספטמבר 2013. נבדק ב-4 ביוני 2003. {{cite web}}: (עזרה). שגיאת ציטוט: תג <ref> בלתי־תקין; השם "US Air Force" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה
  3. ^ 1 2 "C-40A Clipper". Naval Technology. נבדק ב-19 בינואר 2020. {{cite web}}: (עזרה). שגיאת ציטוט: תג <ref> בלתי־תקין; השם "NT C-40A" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה
  4. ^ 1 2 "Boeing Delivers Ninth C-40A Aircraft to U. S. Navy". Boeing. 5 ביוני 2006. ארכיון מ-29 במאי 2019. נבדק ב-29 במאי 2019 – via boeing.mediaroom.com. {{cite web}}: (עזרה). שגיאת ציטוט: תג <ref> בלתי־תקין; השם "Boeing20060606" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה
  5. ^ "Boeing: C-40 Clipper". www.boeing.com. ארכיון מ-15 במרץ 2016. נבדק ב-2016-03-21. {{cite web}}: (עזרה).
  6. ^ "C-40A Product Card" (PDF). www.boeing.com. Boeing. 11 במרץ 2016. ארכיון (PDF) מ-1 באפריל 2016. נבדק ב-29 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה).
  7. ^ "2018 Marine Aviation Plan" (PDF). U.S. Marine Corps. p. 100. נבדק ב-29 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה).
  8. ^ "1 Airlift Squadron (AMC) > Air Force Historical Research Agency > Display". U.S. Air Force. ארכיון מ-29 במאי 2019. נבדק ב-29 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה).
  9. ^ Kelly-Herard, Amber R. (24 באוגוסט 2010). "Scott squadron flies important passengers around the world". af.mil. US Air Force. ארכיון מ-29 במאי 2019. נבדק ב-29 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה).
  10. ^ "C-40 Clipper". Boeing Defense, Space & Security. נבדק ב-2022-06-06..
  11. ^ "C-40B/C Fact Sheet". United States Air Force (באנגלית אמריקאית). באפריל 2020. נבדק ב-2022-06-06. {{cite web}}: (עזרה).
  12. ^ Lednicer, David. "The Incomplete Guide to Airfoil Usage". m-selig.ae.illinois.edu. ארכיון מ-26 במרץ 2019. נבדק ב-16 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה).