ביטחון אישי היא מזכויות האדם הבסיסיות, המובטחת בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם, אשר אומצה על ידי האו"ם בשנת 1948. זוהי גם זכות בסיסית המפורשת ומוגנת על ידי האמנה האירופית לזכויות האדם, החוקה הקנדית, החוקה של דרום אפריקה וחוקים אחרים ברחבי העולם.
ככלל, הזכות לביטחונו של האדם קשורה בחירות וכוללת את הזכות, אם נכלא שלא כדין, לצו הגנה כמו הביאס קורפוס.[1] ביטחון אישי יכול גם להתפרש כהרחבה של זכויות על מניעת עינויים וענישה אכזרית ובלתי רגילה. הזכויות לביטחון אישי יכולות להישמר מפני התנהגות פחות קטלנית, וניתן להשתמש בהן בכל הקשור לזכויות האסירים.[2]
הזכות לביטחון אישי מובטחת בסעיף 3 להכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם. בהכרזה זו היא משולבת עם הזכות לחיים ולחירות. במקור נכתב, "לכל אחד יש את הזכות לחיים, חירות וביטחון אישי".
אמנת האומות המאוחדות, האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (1966), מכירה גם בזכות לביטחון אישי. סעיף 9 קובע כי "לכל אדם יש זכות לחירות ולביטחון אישי", והקטע אוסר על "מעצר שרירותי או מעצר". הסעיף ממשיך, "לא תישלל חירותו של אדם אלא מטעמים אלה ובהתאם לנוהל שנקבע בחוק".
הזכות לביטחון האדם מוזכרת בסעיף 5 (1) לאמנה האירופית לזכויות האדם תחת הכותרת "הזכות לחירות ולביטחון" ("לכל אדם יש זכות לחירות ולביטחון אישי". וכן, "לא תישלל חירותו של אדם אלא במקרים הבאים ובהתאם לנוהל הקבוע בחוק") ובסעיף 6 למגילת הזכויות הבסיסיות של האיחוד האירופי ("לכל אדם יש זכות לחירות ולביטחון איש").
הזכות לביטחון האדם הוכרה בקנדה במסגרת שטר הזכויות הקנדי בשנת 1960. סעיף 1 (א) לחוק זה הכיר בזכותו של אדם לחיים, לחירות, לביטחון האדם ולנכסי מקרקעין, ובזכות שלא להיות מקופח אלא על ידי הליך משפטי תקין". עם זאת, מגילת הזכויות הייתה חוק ולא חלק מהחוקה.
ב-1982 נוספה החוקה לביטחון האדם. סעיף זה נכלל בסעיף 7 לכתב הזכויות והחרויות הקנדי, הקובע כי "לכל אדם יש זכות לחיים, חירות וביטחון אישי והזכות שלא לאבד אותם אלא בהתאם לעקרונות הצדק היסודי. "ביטחון האדם שבסעיף 7 מורכב מזכויות הפרטיות של הגוף ובריאותו[3] ועל הזכות להגן על "השלמות הנפשית" של הפרט. כלומר, הצדק מגן מפני פגיעה משמעותית של הממשלה למצב הנפשי של הפרט.
זכות זו יצרה פסיקה מהותית, שכן הפלה בקנדה הוסמכה בפסק דין משנת 1988, לאחר שבית המשפט העליון מצא שוועדות ההפלות הטיפוליות הפרו את ביטחונה של האישה על ידי איום על בריאותה. כמה שופטים גם הרגישו ששליטה על הגוף היא זכות בתוך ביטחון האישי של אדם אשר הופר על ידי חוק ההפלות.
בין בית המשפט העליון ובין אנשי האקדמיה התנהל דיון בשאלה האם ביטחון אישי מבטיח גם זכויות כלכליות. תאורטית, ביטחונו של האדם ייפגע אם הממשלה תגביל את יכולתו של אדם לייצרלהכנסה, על ידי שלילת רווחה, שלילת רכוש חיוני למקצועו או שלילת רישיונות. עם זאת, סעיף 7 עוסק בעיקר בזכויות משפטיות, ולכן קריאה זו של זכויות כלכליות מוטלת בספק. נושאים כלכליים רבים יכולים להיות גם שאלות פוליטיות.[4]
בשנת 1996 אימצה ממשלת דרום אפריקה חוק זכויות חוקתי אשר הכיר בזכות לביטחון אישי בסעיף 12. שם, זכות זו משולבת עם הזכות לחירות. סעיף 12 המשיך להגדיר את הביטחון של האדם ואת הזכות לחופש ביתר יסודיות, וכולל בתוכו גם שליטה גופנית וגם שליטה ברבייה, חופש מעינויים ועונשים אכזריים אחרים וכן וזכות למשפט. במלואו, סעיף 12.
חוקת טורקיה מבטיחה את הביטחון האישי, לצד הזכות לחירות, בסעיף 19, שנחקק בשנת 1982 ותוקן בשנת 2001. סעיף זה מפרט את הגבולות של זכויות אלה בדמות פסקי דין של בתי משפט לפי החוק, המאפשרים למוסדות ומוסדות לחולי נפש ומוסדות גמילה למכורים, הסגרה וכו'. סעיף זה גם מגביל את מעצרם במקרים בהם שופט מתיר זאת, כאשר אין די זמן לכך, או שהאדם נתפס כאחראי לפשע. לאחר מכן ייאמר לאדם מדוע נעצרו, ושני קרובי משפחה נוספים יעודכנו גם הם על המעצר. לבסוף, החוק מאפשר פיצוי ממשלתי אם זכויות אלה מופרות.
חוק זכויות האדם של ניו זילנד, שאומץ בשנת 1990, מבטיח "חיים וביטחון של האדם" בסעיפים 8 עד 11. סעיף 8 מבטיח זכות לחיים, למעט מקרה בו הוא מקופח על ידי הצדק הבסיסי, ואילו סעיף 9 אוסר על ענישה אכזרית ובלתי רגילה. סעיף 10 אוסר על אדם להיות נתון לטיפול רפואי בניגוד לרצונו. לבסוף, סעיף 11 נותן לאדם את הזכות שלא להיות מטופל בטיפול רפואי.
ביטחון אישי נזכר בתוספת הראשונה בסעיף 5 לחוק זכויות האדם, התשמ"ח–1998.[5] גרסה זו היא ההתגשמות האחרונה של החוק, אם כי היו שינויים קלים מאז.[6] מעשה חדש זה מייצג היבט אחד של הרפורמה החוקתית של טוני בלייר.