בנד-י קיסר
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
stone arch bridge, ancient Roman dam, weir, גשר רומי  |
| כתובת |
שושתר |
| מיקום |
Shushtar County |
| מדינה |
איראן |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – העשור של 260 |
| תאריך פתיחה רשמי |
שנות ה־60 של המאה ה־3 |
| חומרי בנייה |
אבן חול, אופוס קמנטיקיום |
| אדריכל |
Roman engineering |
| מידות | |
| אורך |
500 מ' |
| מידע טכני | |
| מפתחים |
40 |
| מִפְתָּח מרבי |
9 מ' |
| קואורדינטות | 32°03′13″N 48°50′55″E / 32.053723°N 48.848687°E |
  | |
בנד-י קיסר ("סכר הקיסר"; בפרסית: بند قیصر), פֹּל-י קיסר ("גשר הקיסר"), גשר ולריאן או שאדרוואן (בפרסית: پل شادروان) היה גשר קשת עתיק בשושתר, הראשון באיראן שנבנה בשילוב עם סכר. הגשר נבנה על ידי כוח עבודה רומאי במאה השלישית מטעם השלטון הסאסאני.[1] המבנה הוא גם הגשר והסכר הרומיים המזרחיים ביותר, עמוק בתוך השטח האיראני. התכנון בעל התכלית הכפולה השפיע רבות על ההנדסה האזרחית באיראן וסייע בפיתוח טכניקות ניהול המים הסאסאניות.[2]
סכר ההצפה שאורכו כ-500 מ' על נהר כארון, הנהר השופע ביותר באיראן, היה מבנה הליבה של מערכת המים של שושתר (سازههای آبی شوشتر), ממנו שאבה העיר את התפוקה החקלאית שלה.[3] בשנת 2009 הוכרזה מערכת המים של שושתר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, העשירי באיראן.[4] המבנה המקושת נישא לאורך הדרך החשובה בין פסארגאדה יבין הבירה הסאסאנית קטסיפון. מבנה הגשר והסכר שופץ פעמים רבות במהלך התקופה האסלאמית, והיה בשימוש עד סוף המאה ה-19.[5]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המסורת הפרסית, בנד-י קיסר נקרא על שם הקיסר הרומי ולריאנוס (253–260) שנפל בשבי בידי שאפור הראשון יחד עם כל צבאו, לאחר תבוסה בקרב אדסה. כ-70,000 איש, בכללם אנשי חיל ההנדסה הרומי, שימשו בידי הסאסאנים לעבודות בנייה בשושתר, שהייתה מרכז חקלאי חשוב בדרום-מערב איראן. כדי לנצל את האדמות הפוריות באזור בנו הרומאים שלושה מבנים: תעלת אב-י גרגר, סכר בנד-י קיסר וסכר בנד-י מיזאן, שהובילו את מי נהר קארון בתעלות מלאכותיות. סיפור זה מופיע בחיבוריהם של א-טברי ושל מסעודי (מאות 9–10).[6]
בנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שושתר שוכנת על מישור סלעי מעל נהר קארון. סכר קדום שנבנה על ידי הסאסאנים לא תפקד כראוי. תוכנית ההשקיה שיישמו הבנאים הרומאים כללה שלושה שלבים: ראשית, הנהר הוסט לעבר אב-י גרגר, ערוץ המתפצל מנהר קארון במעלה הזרם ושב וחובר אליו כ-50 ק"מ מדרום. האי שביניהם נקרא "מיאן-אב" וידוע בגידולי הסחלבים שבו. שנית, הסכר עצמו נבנה מעל ערוץ הנחל היבש, כשיסודותיו מסתעפים בהתאם למצאי קרקע יציבה. כאשר שוב זרמו המים בנהר, הם זרמו בהתאם לתוואי סכר קטן (weir). הערכות גובה המים נעות בין 1–2 מ' ועד 7–10 מ', אך סביר להניח כי מדובר בגובה של 3–4 מ', שאפשר אספקת מים לערוצי ההשקיה משני עברי הנהר גם בעונת היובש. למרות גובהו הצנוע, עוביו של הסכר הקטן היה כ-10 מ' וזאת כדי לתמוך במבנה המקושת. מעל הסכר הקטן השתרעה לאורך כ-500 מ' דרך שנתמכה על ידי כארבעים קשתות. שרידי הקשתות שנשתמרו מעידות על עבודות שיפוץ ושחזור שנעשו לאורך השנים. לאחר התמוטטות קשה בסוף המאה ה-19 נותרו עומדות כשלושים קשתות בלבד.[7]
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כ"יצירת מופת של גאונות יצירתית".[8] יחד עם המערכת ההידראולית בשושתר, הוא כולל טירה ומגדל המשמש למדידת גובה המים, ומקבץ של טחנות מים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונות בנד-י קיסר באתר Archnet.org
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ R.N. Frye, The History of Ancient Iran, Beck, 1984, p. 298.
- ^ N. Smith, A History of Dams, London,1971, pp. 56–61.
- ^ A.T. Hodge, "Reservoirs and Dams", in Ö. Wikander, Handbook of Ancient Water Technology, Technology and Change in History, Brill, 2000, pp. 331–339.
- ^ Shushtar Historical Hydraulic System, UNESCO World Heritage Centre.
- ^ A.T. Hodge, Roman Aqueducts and Water Supply, London, 1992, p. 85.
- ^ א-טברי, תאריח', כרך I, עמ' 827.
- ^ X. De Planhol, "Band "dam"," Encyclopedia Iranica Online, s.v.
- ^ Shushtar Historical Hydraulic System, UNESCO World Heritage Centre.