בנטפוכלס
בנטפויכלס (בהולנדית: Bentvueghels, תרגום מילולי: "ציפורי נוצה") היה כינוי של אגודה-חבורת אמנים, שברובם היו הולנדים ופלמיים, שהתיישבו ופעלו ברומא משנת 1620 עד 1720. החבורה מנתה עשרות חברים במהלך השנים.
פעילויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החברים בחבורה כללו ציירים, תחריטאים, פסלים ומשוררים. רובם התגוררו באזורים שונים בעיר (בעיקר בקהילות של סנטה מריה דל פופולו וסן לורנצו בצפון לוסינה, בצפון העיר) והתכנסו יחד למסיבות חברתיות ואינטלקטואליות. הקבוצה הייתה ידועה בטקסי החניכה שבה שהיו מלווים בשתייה לשוכרה, ששולמה על ידי היוזם של המפגש. חגיגות אלה, שלפעמים נמשכו 24 שעות, הסתיימו בצעדה קבוצתית לכנסיית סנטה קוסטנזה, הידועה בפופולריות באותה תקופה כמקדש של בכחוס. שם הם ערכו טקסים לבכחוס לפני הסרקופג של קונסטנטינה (נמצא במוזיאוני הוותיקן), שנחשב לקברה בגלל המוטיבים שישנם שם. אפשר לראות את רשימת של חברי האגודה באחת הקפלות הצדדיות של הכנסייה. נוהג זה נאסר סופית על ידי האפיפיור קלמנס האחד עשר בשנת 1720. אף על פי שבאגודה היו בעיקר אמנים פלמיים והולנדים, אושרו כמה חברים נוספים, ביניהם יואכים פון סנדרט, ולנטין דה בולון.[1]
למרות האופי הרעשני של פעילויותיהם, נשמרה בתוך החבורה האיכות האינטלקטואלית. יואכים פון סנדררט, למשל, כתב בספרו (1675–1679), כי האירועים כללו "דיון מנומק, שנערך על ידי צרפתים ואיטלקים, כמו גם על ידי גרמנים והולנדים, כל אחד בלשונו שלו. " [2] כמו כן, קורנליוס דה ברוין כתב על הטקסים בחבורה זו, שנאלץ לעבור בשנת 1674 וערך מהחוויה כמה תחריטים שפרסם בשנת 1698. [3]
בנטפויכלס והאקדמיה די סן לוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברי הבנטפויכלס היו לעיתים קרובות בוויכוח עם האקדמיה של רומא סנט לוקה, שמטרתה הייתה להעלות ולהדגיש את עבודתם של "אמנים" מעל זו של אומן. מסיבה זו, לפני שיצאו לדרך לאיטליה, האמנים ניסו תחילה להיות חברים באגודת האמנים המקומית שלהם על שם ״סנט לוק״ כדי שיהיו להם מסמכים להראות עם הגעתם לרומא.
הנסיעות לאיטליה הפכו לטקס מעבר של אמנים הולנדים ופלמיים צעירים לאחר פרסום הספר Schilder-boeck של קרל ואן מנדר בשנת 1604. לעיתים קרובות המסע לאטליה היה קשה ובמקרים רבים גם מסוכן. אמנים היו משקיעים שנים להתאקלם ולהקלט בהגיעם לאיטליה, ומשתמשים בכישרונותיהם האמנותיים כדי לשלם את מחיר הנסיעה והקליטה. רבים מעולם לא הגיעו לאיטליה ורבים מעולם לא ניסו לנסוע חזרה ברגע שהם הגיעו לשם.
עם הגעתם, אמנים רבים היו אפוא מבוססים למדי בזכות ניסיון העבודה שלהם שנעשה לאורך הדרך. עם זאת, רבים לא פחות היו עדיין צעירים ולא ידועים. מה שלכולם היה בזמן שהגיעו לרומא, הייתה תחושה חזקה של ביטחון עצמי ביכולתם לחיות בזכות עבודתם, והחברות באקדמיה לא הייתה רלוונטיות רבה עבורם.
באופן מסורתי הודגשו התכונות הפשוטות של פעולות הבנטפויכלס על פני העשייה האינטלקטואלית והאמנותית שלהם. דייוויד לוין מציע במקום זאת כי "פדגוגיה אמנותית אקדמית, עם הדגש שלה על העתקה חוזרת, עשויה בהחלט הייתה להאיר על חברי הבנטפויכלס, כמבצעי פעולות פשוטות בניגוד לגישתם ההומניסטית האמיתית" [4] חלק מהאמנים האלה כמו פיטר ואן לאר, היה שייך לשני הארגונים. [5]
חברי האגודה וכינויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרסום המוקדם ביותר בו מוצגים חברי האגודה, הוא ספרו של ארנולד הוברקן, אמן וחרט שמעולם לא נסע לאיטליה, אך השתמש ברשימת החברים של בנטופיכלס כמקור לספרו, De groote schouburgh der Nederlantsche konstschilders en schilderessen, בשנת 1718. במידת האפשר הוא גם מביא את הכינוי של הצייר והערות ביוגרפיות שלו.
חברי הקבוצה המקוריים הוצגו גם הם בסדרת רישומים שנערכה בסביבות שנת 1620. [6] בין המופיעים ברישומים ניתן למנות את ברתולומאוס ברנברג, דירק ואן באבורן, פאולוס בור, קורנליוס שוט וסימון ארדה. בזמן שהציירים התקבלו לחניכות דרך האגודה, ניתנו לחברים כינויים שהיו לעיתים קרובות על שמות אלים וגיבורים קלאסיים, כמו בכחוס, קופידון, הקטור, אורפיאוס. לפעמים, לעומת זאת, הכינויים היו שנונים ועוקצניים בדומה לכלל הפעילויות של החבורה.
להלן מספר דוגמאות לשמות מהחברים באגודה עם כינוייהם הידועים: סיימון ארדה - "טובנייר" ("הקוסם"); יאן אסלין - "קרבטיה" ("סרטן קטן"); דירק ואן באבורן - "Biervlieg" ("זבוב הבירה"); דייוויד בק - "שרביט גולדן" [7]; יאן ואן בייגלרט - "אניאס" (אחד המייסדים); קורנליוס בלומרט - "חורף"; יאן פרנס ואן בלואמן - "אוריזונטה"; נורברט ואן בלואמן - "צ'פלוס"; פיטר ואן בלואמן - "סטנדארט" ; יאן בוקהורסט - "Lange Jan" ("ג'ון הגבוה");פאולוס בור - "אורלנדו"; קורנליס דה ברוין - "אדוניס"; אברהם ברויגל - "ריינגרף"; יאן בפטיסט ברויגל - "Meleager"; פיטר ואן לאר - "איל במבוצ'יו" ("בובה מכוערת") יאן לינסן - "הרמפרודיטה"; יעקב לייזנס - "מפצח האגוזים"; הנדריק פרנס ואן לינט - "סטודי" ("מחקר"); יוהאן ליס - "פאן"
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Some of the information here is taken from the corresponding Dutch article about the Bentvueghels.
- Haskell, Francis, Patrons and Painters: Art and Society in Baroque Italy, Yale University Press, 1980. ISBN 0-300-02537-8
- Kilian, Jennifer M., "Jan Baptist [Giovanni Battista] Weenix," Grove Art Online. Oxford University Press, [29 October 2007].
- Levine, David A., "The Bentvueghels: 'Bande Académique"," in IL60: Essays Honoring Irving Lavin on his Sixtieth Birthday, ed. Marilyn Aronberg Lavin. New York: Italica Press, 1990 (pp. 207–219). ISBN 0-934977-18-6.
- Levine, David A., "Schildersbent [Bent]," Grove Art Online. Oxford University Press, [15 March 2007].
- Slive, Seymour. Dutch Painting 1600–1800. Yale University Press Pelican history of Art. New Haven, Conn: Yale University Press, 1995. ISBN 0-300-06418-7.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Bentvueghels in Joachim von Sandrart's "Teutsche Academie", 1682
- ^ Levine (1990), p. 217
- ^ Corneille le Brun, A Voyage to the Levant: or Travels in the Principal Parts of Asia Minor. In: Cornelis de Bruijn. Voyages from Rome to Jerusalem and from Moscow to Batavia (Catalogue of an exposition in the Allard Pierson Museum Archived 11 February 2011 at the Wayback Machine, Amsterdam, 1998)
- ^ Levine (1990), p. 219
- ^ Haskell, p. 20.
- ^ The drawings are currently housed in the Museum Boijmans Van Beuningen in Rotterdam.
- ^ David Beck at the Netherlands Institute for Art History (in Dutch)
