ג'. לינדזי אלמונד

ג'. לינדזי אלמונד
J. Lindsay Almond
לידה	15 ביוני 1898; שארלוטסוויל, וירג'יניה, ארצות הברית
פטירה	15 באפריל 1986 (בגיל 87); ריצ'מונד, וירג'יניה, ארצות הברית
שם מלא	ג'יימס לינדזי אלמונד הבן
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות אברגרין רואנוק, וירג'יניה, ארצות הברית
השכלה	בית ספר יסודי; בית הספר למשפט של אוניברסיטת וירג'יניה (1923); וירג'יניה טק ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
	1 באוקטובר 1982 – 14 באפריל 1986; (3 שנים)
	1 באוקטובר 1982 – 14 באפריל 1986; (3 שנים)
	1 במרץ 1973 – 1 באוקטובר 1982; (9 שנים)
	1 במרץ 1973 – 1 באוקטובר 1982; (9 שנים)
	23 באוקטובר 1962 – 1 במרץ 1973; (10 שנים)
נשיא ממנה	ג'ון פיצג'רלד קנדי
	→ אמברוז אוקונול ג'ק ריצ'רד מילר ←
	11 בינואר 1958 – 13 בינואר 1962; (4 שנים)
סגן מושל וירג'יניה	אלי אדוארד סטייקס סטיבנס
	→ תומאס סטנלי אלברטיס הריסון ←
	11 בפברואר 1948 – 28 באוגוסט 1957; (9 שנים)
תחת מושלי וירג'יניה	ויליאם טאק ; ג'ון בטל ; תומאס סטנלי
	→ הארווי ב. אפרסון קנת' קרטרייט פטי ←
	22 בינואר 1946 – 17 באפריל 1948; (שנתיים)
	→ קליפטון א. וודרם קלרנס ג. ברטון ←

ג'יימס לינדזי אלמונד הבן (באנגלית: .James Lindsay Almond Jr;‏ 15 ביוני 1898 – 15 באפריל 1986) היה עורך דין, שופט מדינתי ופדרלי, ופוליטיקאי אמריקאי מווירג'יניה, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1946–1948, לאחר מכן ועד 1957 כתובע הכללי ה-26 של מדינתו, כמושל וירג'יניה ה-58 בשנים 1958–1962, ולאחר מכן ועד 1973, כשופט בבית המשפט הפדרלי לעתירות בנושאי מכס ופטנטים, בו הוא המשיך לכהן כשופט בסטטוס בכיר (פרישה למחצה) עד סיום קיומו של בית משפט זה, והמשיך לכהן בסטטוס זה עד מותו בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב הפדרלי (אנ').

ראשית חייו

ג'. לינדזי אלמונד נולד בשארלוטסוויל, וירג'יניה וגדל במחוז אורנג' הסמוך. הוא למד בוירג'יניה טק ושירת כטוראי בגיס האימונים הצבאיים של הסטודנטים, בעת שלמד משפטים וקיבל תואר ב-1923 מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה.

קריירה משפטית בווירג'יניה

בשנים 1930–1933 היה אלמונד עוזר התובע הפלילי ברואנוק, וירג'יניה.

במהלך השפל הגדול, נבחר אלמונד על ידי בית המחוקקים של וירג'יניה כשופט בבית המשפט המדינתי, ובשנים 1933–1945 הוא כיהן כשופט בבית המשפט לענייני משפחה ולעבירות קלות של רואנוק. בתיק המשפטי שככל הנראה היה המפורסם ביותר שלו, שתואר באריכות בספר "טרוויין" (Truevine), מינה אלמונד סוג של אפוטרופוס לשני גברים אפרו-אמריקאים לבקנים שנחטפו כילדים מהחווה של משפחתם ליד רואנוק, ושהשתתפו במסעות כאטרקציה עם קרקס האחים רינגלינג במשך כמה שנים כאשר רק אנשים לבנים שלא היו קרוביהם קיבלו תשלום עבורם. אימם זיהתה אותם בתצלום שצולים בלינקולן נברסקה ב-1936, ובסיוע עורך דין מקומי מווירג'יניה, הסדירה את שחרורם מהקרקס וקבלת פיצויי נזיקין, שלרוע המזל בוזבזו על ידי בעלה השני של אימם, שנורה למוות במהלך פרשיית ניאוף. מאוחר יותר, הם ביקשו לשוב לקרקס כדי להימנע ממצב של אבטלה בעת שהותם בביתם, כך שלבקשתם ולבקשת עורך הדין שלהם, פסק אלמונד כשופט שחלק משכרם יחסך כדי שישמש עבור פרישתם (ארבע שנים לפני קבלת חוק הביטוח הלאומי), וכן עבור תמיכה עבור אימם שהתאלמנה בשנית, וכפה הסדר דומה על המנהל שלהם כאשר הם יצאו למסעי הופעות עם קרקסים אחרים.

ראשית הקריירה הפוליטית

עם תום מלחמת העולם השנייה, התמודד אלמונד על מושב המחוז השישי של וירג'יניה בבית הנבחרים של ארצות הברית. הוא נבחר, וכיהן בתפקיד בשנים 1946–1948.

ב-1948 הוא התפטר ממושב ובקונגרס עקב בחירתו לתפקיד התובע הכללי של וירג'יניה. הוא ייצג את המדינה בתיק בנוגע להפרדה הגזעית בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין דייוויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוארד (אנ'), ששולב בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. וירג'יניה הפסידה בשני פסקי הדין ב-1954 וב-1955.

מושל וירג'יניה

אף על פי שאלמונד לא היה מקורב לסנאטור הארי פ. בירד, ששלט במנגנון המפלגתי של המפלגה הדמוקרטית בווירג'יניה, הביע אלמונד נאמנות למנגנון של בירד ולסוגיית ההפרדה הגזעית שהייתה על סדר היום הלאומי. בירד נפגע מתמיכתו של אלמונד בבחירתו של מרטין הצ'ינסון למועצת הסחר הפדרלית, וסירב לתמוך באלמונד בבחירות למשרת המושל של 1953, כך שתומאס סטנלי נבחר כמועמד המפלגה ובסופו של דבר נבחר כמושל. ב-1956 הכריז בירד על מדיניות המנגנון שלו ל"התנגדות המסיבית" (Massive resistance), וכתובע הכללי, הגן אלמונד על מה שנודע בכינוי "תוכנית סטנלי" (Stanley Plan), זאת על אף הספקות בנוגע להתאמתה לחוקה. ב-1957 התפטר אלמונד מתפקידו כתובע הכללי, כשסטנלי מינה במקומו את קנת קרטרייט, והודיע על כוונתו להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית למשרת מושל וירג'יניה. הוא סירב להצעתו של בירד לקבל מינוי לבית המשפט העליון של וירג'יניה בתלות בתמיכתו במועמד שהיה המועדף על בירד למשרת המושל, גרלנד גריי, שהיה תומך מובהק בהפרדה הגזעית.

בסופו של דבר פרש גריי מהמרוץ, ואלמונד ניצח בקלות בהתמודדות על מועמדות הדמוקרטים. יריבו הרפובליקני, תאודור רוזוולט דלטון, תמך בביטול ההפרדה הגזעית במוסדות החינוך בהתאם להחלטות בתי המשפט. אלמונד הציג מצע של השארת ההפרדה הגזעית על כנה וניצח בבחירות הכלליות, חודש לאחר שהנשיא דווייט אייזנהאואר שלח כוחות צבאיים לאכיפת ביטול ההפרדה הגזעית בליטל רוק, ארקנסו לנוכח התנגדות מושל ארקנסו אורוול פובוס.^[1]

בינואר 1958 הושבע אלמונד כמושל וירג'יניה וכיהן עד 1962. ב-19 בינואר 1959 פסקו שופטי בית המשפט העליון של וירג'יניה שתוכנית סטנלי נגדה את החוקה. בתחילה הביע אלמונד מחאה וגינה את פסיקת בית המשפט בנאום לוהט בו תקף את "אלו שמטרתם ותוכניותיהם היא למזג ולאחד את הגזעים הלבנים והשחורים", וציטט את "הצחנה העזה של הסדיזם, אי המוסריות המינית, ומקרי ההיריון בגיל הנעורים שאירעו בבתי הספר המעורבים במחוז קולומביה ובמקומות אחרים", אך עד מהרה הוא זימן מושב מיוחד של בית המחוקקים של וירג'יניה והכריז, לזעמם של בירד, ג'יימס ג'. קילפטריק ואחרים, שהוא לא יתנגד לפסיקות בית המשפט הפדרלי.

ב-5 בפברואר התיר אלמונד לבתי הספר במחוז ארלינגטון ובנורפוק לבטל את ההפרדה הגזעית בדרכי שלום על פי הוראות בית המשפט.^[2] תוך כדי שהוא האזין לעצתם של כמה אישים מתונים במפלגתו, כולל חבר הסנאט המדינתי מסבי פארו הבן, הבין אלמונד שהתנגדות לתהליכי ביטול ההפרדה הגזעית הייתה חסרת תועלת בסופו של דבר, שכן המדינה המשיכה להפסיד בבתי המשפט. באפריל, סייעו אלמונד וסגנו, אלי אדוארד סטייקס סטיבנס, לפארו ולחבר סנאט נוסף, סטיוארט ב. קרטר, להעברה על חודם של קולות בודדים את החוקים שהתירו לרשויות המקומיות להחליט אם לבטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר שלהן אם לאו.^[3]

בתי הספר במחוזות אלבמארל ווורן פתחו שעריהם לשחורים וצייתו לחוקי ביטול ההפרדה הגזעית, אך בתי הספר במחוז הנסיך אדוארד נותרו סגורים עד 1963, ותוכנית הסיוע בשכר הלימוד שתמכה בבתי הספר המופרדים, נותרה בתוקף עד 1968, כאשר פרסם בית המשפט העליון של ארצות הברית את פסיקתו בפסק דין גרין נגד מועצת החינוך של מחוז ניו קנט (אנ'). כך, למעט מחוז זה, ההתנגדות המסיבית הפכה להתנגדות פסיבית נגד ביטול ההפרדה הגזעית במוסדות החינוך.

ב-1960 הכשילו בירד, וסגנו משכבר הימים, א. בלאקברן מור, את בקשתו של אלמונד להטלת מס מכירות, צעד שהיו כאלו שראו בו כנקמה על ההחלטה על ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר. סגנו של אלמונד, סטיבנס, פרש מהמרוץ למשרת המושל לפני תום השנה. על כל פנים, המנגנון של בירד בחר כמועמד המפלגה באלברטיס הריסון, התובע הכללי שתמך בהפרדה הגזעית בהתנהלות נגד ה-NAACP. בבחירות המקדימות של 1961 הובס סטיבנס, שבכך הסתיימה הקריירה הפוליטית שלו, ובמרוץ למשרת סגן המושל הביס מילס גודווין, שהיה נאמן למחנה בירד, את ארמיסטיד ל. בות' המתון, אך הצבעת תומכי המנגנון של בירד הייתה נמוכה מאשר קודם לכן. הן הריסון והן גודווין ניצחו בבחירות הכלליות בנובמבר, וכתובע הכללי נבחר רוברט יאנג באטון.^[4]

שופט פדרלי

לאחר שלקח חלק במסע הבחירות של ג'ון פיצג'רלד קנדי בבחירות לנשיאות של 1960, מונה אלמונד ב-16 באפריל 1962 על ידי הנשיא כשופט בבית המשפט הפדרלי לעתירות בנושאי מכס ופטנטים (אנ'). אף על פי כן, בירד חסם הצבעה במליאת הסנאט ותוקף המינוי פג. ב-23 באוקטובר אותה שנה מינה קנדי שוב את אלמונד לתפקיד במינוי פגרה כדי לאייש את מושבו של השופט אמברוז אוקונול שנפטר. ב-15 בינואר 1963 הגיש הנשיא קנדי את מינויו של אלמונד לתפקיד כמינוי קבע. ב-28 ביוני 164 ימים לאחר הגשתו ויותר משנה לאחר הגשתו המקורית, אישר הסנאט של ארצות הברית את המינוי, כאשר הסנאטור בירד, שעדיין חסם את המינוי, החמיץ את ישיבת המליאה. נקמנותו של בירד כלפי אלמונד סוכלה בסופו של דבר על ידי אנשי המנגנון שלו.^[5]^[6] ב-3 ביולי קיבל אלמונד את המינוי באופן רשמי. ב-1 במרץ 1973 הוא עבר למעמד של שופט בסטטוס בכיר (Senior status), מעין פרישה למחצה. החל מ-1 באוקטובר 1982, כאשר חדל בית המשפט למכס ולפטנטים להתקיים וסמכויותיו הועברו לבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב הפדרלי (אנ'), עבר אלמונד לכהן בסטטוס בכיר בבית משפט זה עד למותו.

חיים אישיים

ב-1925 נשא אלמונד לאישה את ג'וזפין קתרין מינטר. לשניים לא נולדו ילדים, אך הם גידלו כבן את אחד מאחייניה של ג'וזפין.^[7] הוא היה לותרני באמונתו, ולימד שיעור בתנ"ך לגברים. הוא היה חבר הבונים החופשיים וחבר באחוות אלפא-קאפא-פסי ואומיקרון-דלתא-קאפא.^[8]

ג'. לינדזי אלמונד נפטר בריצ'מונד ב-14 באפריל 1986. הוא ורעייתו קבורים בחלקת הקבורה המשפחתית בבית הקברות אברגרין שברואנוק.

לקריאה נוספת

Beagle, Ben, and Ozzie Osbourne. J. Lindsay Almond: Virginia's Reluctant Rebel (Full Court Press, 1984).
Muse, Benjamin. Virginia's Massive Resistance (1961), pp. 39-47, 80-85, 98-101, 160-171.
Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1666-1667

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'. לינדזי אלמונד בוויקישיתוף

ג'. לינדזי אלמונד באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
ג'. לינדזי אלמונד, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
ג'. לינדזי אלמונד באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
ג'. לינדזי אלמונד באנציקלופדיה של וירג'יניה (באנגלית)
ג'. לינדזי אלמונד באתר The Political Graveyard (באנגלית)
ג'. לינדזי אלמונד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

[1] Heinemann, Ronald (1996). Harry Byrd of Virginia. Charlottesville: University of Virginia Press. p. 339.

[2] Heinemann, Ronald (1996). Harry Byrd of Virginia. Charlottesville: University of Virginia Press. pp. 348-349.

[3] Heinemann, Ronald (1996). Harry Byrd of Virginia. Charlottesville: University of Virginia Press. pp. 350-351.

[4] Heinemann, Ronald (1996). Harry Byrd of Virginia. Charlottesville: University of Virginia Press. pp. 408-409.

[5] Heinemann, Ronald (1996). Harry Byrd of Virginia. Charlottesville: University of Virginia Press. p. 410.

[6] Rich, Giles S. (1980). A brief history of the United States Court of Customs and Patent Appeals. Washington, D.C.: Published by authorization of Committee on the Bicentennial of Independence and the Constitution of the Judicial Conference of the United States : U.S. G.P.O, p. 162.

[7] "James H. Hershman Jr.,"James Lindsay Almond (1898–1986)," Dictionary of Virginia Biography, Library of Virginia (1998– ), published 1998".

[8] Rich, Giles S. (1980). A brief history of the United States Court of Customs and Patent Appeals. Washington, D.C.: Published by authorization of Committee on the Bicentennial of Independence and the Constitution of the Judicial Conference of the United States : U.S. G.P.O, p. 163.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]