ג'ואן נסל

ג'ואן נסל
Joan Nestle
לידה 12 במאי 1940 (בת 84)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית אמריקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס למדא לספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
joannestle.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ואן נסל (באנגלית: Joan Nestle; נולדה ב-12 במאי 1940) היא סופרת, תאורטיקאית ומנהיגה לסבית פמיניסטית, מייסדת-שותפה של "ארכיוני ההרסטורי הלסבית" (היא-סטוריה; וכן - הסיפור שלה).

קורות חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה למשפחה יהודית בניו יורק. אביה מת לפני שנולדה והיא גודלה בידי אמה, רגינה נסל, שעבדה כמנהלת חשבונות. לימים סיפרה שהאם חינכה אותה להאמין בזכותן של נשים ליהנות מיחסי מין.

נסל למדה בתיכון מרטין ון ביורן בקווינס. בסוף שנות ה-50 יצאה מהארון כלסבית והיא מגדירה את עצמה פמית. ב-1963 סיימה לימודים לתואר ראשון בקווינס קולג'. ב-1968 השלימה תואר שני באנגלית באוניברסיטת ניו יורק. היא החלה ללמוד לתואר שלישי אך כעבור שנתיים חזרה לקווינס קולג' ולימדה שם.

ב-1974 הייתה נסל ממקימות ה-Lesbian Herstory Archives. החל ב-1979 כתבה וערכה ספרים ואנתולוגיות והייתה לאחת ההוגות הלסביות הבולטות בארצות הברית. היא זכתה בפרס למדא לספרות להט"בית, בפרס איגוד הספריות האמריקאי ובפרס ביל וייטהד על מפעל חיים.

ב-1995 אובחן בגופה סרטן המעי הגס וב-2001 חלתה בסרטן השד. ב-2002 עמדה נסל במרכזו של סרט תיעודי שיצרה ג'ויס וורשו ושמו "Hand on the Pulse".

נסל חיה כיום באוסטרליה עם בת זוגה דיאן אוטו, פרופסורית למשפטים, ומלמדת באוניברסיטת מלבורן.

פעילותה וספריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-60 החלה נסל לפעול במסגרת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית שנאבקה בגזענות כלפי שחורים. היא נסעה לדרום ארצות הברית ובין השאר נמנתה עם משתתפי המצעד מסלמה למונטגומרי שארגן מרטין לותר קינג.

אחרי מהומות סטונוול ב-1969 התמקדה פעילותה של נסל בתנועה לזכויות הגייז. ב-1971 היא הצטרפה ל-Lesbian Liberation Committee וכעבור שנה השתתפה בהקמת Gay Academic Union ‏(GAU). יחד עם חברות אחרות בארגון החלה לאסוף מסמכים ויצירות מן ההיסטוריה הלסבית וב-1974 הן יסדו את ה-Lesbian Herstory Archives - ארכיוני ההיאסטוריה הלסבית. הוא פעל בתחילה בדירה שבה התגוררה נסל עם בת זוגה אז, דברה אדל, וב-1992 עבר לברוקלין. כיום שמורים בו יותר מ-20 אלף ספרים, 12 אלף תצלומים ו-1,600 כתבי עת.

ב-1979 החלה נסל בכתיבה ספרותית, שהתמקדה ביחסים לסביים ארוטיים. "הגוף שלי עשה את ההיסטוריה שלי - את כל ההיסטוריות שלי", כתבה. בין ספריה:

  • A Restricted Country", 1988"
  • A Fragile Union", 1998"

בין הספרים שערכה, חלקם בשיתוף עם אחרות ואחרים:

  • GENDERqUEER: Voices from Beyond the Binary", 2002"
  • Best Lesbian Erotica 2000", 1999"
  • Sister and Brother: Lesbians and Gay Men Write about Their Lives Together" 1994,
  • The Persistent Desire: A Femme-Butch Reader", 1992"

וכן שלוש אנתולוגיות של סיפורים לסביים, "Women on Women", שראו אור בשנים 1990, 1993 ו-1996.

נסל היא דמות שנויה במחלוקת בתנועה הפמיניסטית, הן בשל ההתמקדות שלה בארוטיקה, שקוממה נגדה פמיניסטיות שנאבקו בפורנוגרפיה, והן משום שהיא מייצגת את תרבות הפם-בוץ'. באחד מספריה כתבה: "בעבר הבוץ' תויגה בפשטנות יתר כבת הזוג הגברית, והפם כשותפתה הנשית. התיוג הזה שוכח שתי נשים שפיתחו את הסגנונות שלהן מסיבות ארוטיות, רגשיות וחברתיות מסוימות, ולא כשכפול מזויף של הטרוסקסואליות". עוד כתבה: "הבוצ'יות לא הציגו עצמן מעולם כגברים: הן הכריזו על עצמן כנשים ששוברות טאבו, שמוכנות להפגין את תשוקתן לנשים אחרות".

היא יוצאת נגד אלו בתנועה הפמיניסטית המבטלות למעשה את ניסיון החיים שלה ושל עוד נשים רבות, שסבלו דיכוי מיני בשנים שהומוסקסואליות נחשבה מחלה שיש לרפא. היא מתנגדת לגישה הפוסלת פרקטיקות מיניות מסוימות, למשל כאלה הקשורות ביחסי כוח או בבדס"מ, שייצגו בין השאר אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון. בעיני נסל, זוהי השתקה של נשים בשם הפמיניזם. היא עצמה חשה במשך שנות פעילותה הפמיניסטית כי צד זה של זהותה הלסבית לא זכה ללגיטימציה. היא יוצאת נגד ההשתקה הזאת וקובעת: "מיניות תקינה פוליטית היא מושג פרדוקסלי". לכתיבתה בנושא נודעה השפעה רבה.

ב-2014 ערכה נסל יחד עם יסמין טמביאה גיליון מיוחד של כתב העת הלסבי הרב-תרבותי "Sinister Wisdom".

כתביה בעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה של נסל "מחוזות אסורים: תשוקה, גוף וסיפורי התנגדות" תורגם לעברית ב-2008 בידי קבוצה של פמיניסטיות ישראליות – חנה ספרן, יסמין פיאמנטה, אילאיל קופלר, נופר ליפקין, מריאנה בר, שירלי טל, חיה שלום, דפנה עמית, תלמה בר דין ואפרת רותם, שגם ערכה את הספר. יעל משעלי כתבה לו אחרית דבר והוא ראה אור בהוצאת פרדס. הספר מורכב מסיפורים של נסל, שנבחרו על ידי המתרגמות בהתייעצות עמה.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "Jewish Women and GLBT Pride". Jewish Women's Archive. Retrieved 21 August 2012. "As a woman, as a lesbian, as a Jew, I know that much of what I call history others will not. But answering that challenge of exclusion is the work of a lifetime."

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]