ג'ון פלסטף

ג'ון פלסטף
ציור של פלסטף, מאת אדוארד פון גרוצנר
ציור של פלסטף, מאת אדוארד פון גרוצנר
ציור של פלסטף, מאת אדוארד פון גרוצנר
שם ספר הנרי הרביעי, חלק ראשון; הנרי הרביעי, חלק שני ונשות וינדזור העליזות; הנרי החמישי (אזכור)
האופרה פלסטף
יוצרים ויליאם שייקספיר
מידע
מקצוע אביר
דמויות קשורות
חברים הנסיך האל, פיסטול, ברדולף, נד פוינס, וינטר וגברת קוויקלי
אויבים הנרי הרביעי, מלך אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סר ג'ון פלסטף (באנגלית: John Falstaff במהדורת הפוליו הראשונה מאוית Falstaffe; לעיתים שמו הפרטי הוא ג'ק) הוא דמות בדיונית המופיעה במחזותיו של ויליאם שייקספיר הנרי הרביעי, חלק ראשון, הנרי הרביעי, חלק שני ונשות וינדזור העליזות ומוזכרת במחזה הנרי החמישי. לפי המתואר במחזות, כמו גם לפי מסורת הביצוע הבימתי, פלסטף הוא שודד דרכים, אדם שמן, מבוגר למדי, חובב נשים ויין, חופשי, בז למוסכמות חברתיות ופורע-חוק, עצלן ופחדן אך בעל שנינות וחוש-הומור. במחזות הנרי הרביעי פלסטף הוא דמות מרכזית, חברו של הנסיך האל (או "הארי", בנו של הנרי הרביעי, מלך אנגליה ויורשו כהנרי החמישי). פלסטף הוא מרכזו של חוג אנשי-שוליים מפוקפקים מרחוב איסטצ'יפ, באיסט אנד של לונדון. בהם פיסטול, ברדולף, פטו, נים, נד פוינס, דול טירשירט וגברת קוויקלי - הפונדקאית בפונדק "ראש חזיר הבר" בו הם נוהגים להתכנס.

פלסטף הוא גם הדמות הראשית באופרה פלסטף מאת ג'וזפה ורדי, הבנויה על בסיס "נשות וינדזור העליזות" ובסרט הקולנוע "פעמונים בחצות" (1965) מאת אורסון ולס, שגם מגלם בסרט את דמותו של פלסטף.[1]

מהשם נגזר גם שם התואר falstaffian (פלסטאפיאני) לתיאור דמויות בעלות תכונות דומות לתכונותיו של ג'ון פלסטף.[2]

תפקידיו במחזות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי הרביעי, חלק ראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלסטף משחק את המלך. ציור מאת יוהאן היינריך רמברג

הנסיך האל, בנו של הנרי הרביעי ויורשו העתידי, מנהל חיי הוללות בלונדון, בחברת פושעים ואנשי שוליים שבמרכזם ג'ון פלסטף. פלסטף בן ה-60 לערך, המבוגר מחבריו, מוצג לראשונה בתמונה השנייה במחזה הנרי הרביעי, חלק ראשון. הוא מצד אחד מרכזה של החבורה, אך מצד שני מושא ללעג בלתי פוסק בשל שכרותו, כרסו הענקית וגילו המבוגר. המסר העיקרי שלו הוא תאוות החיים, ההוללות ובוז למוסר המקובל ולגינוני החברה. דבריו מתובלים תדיר בניבולי פה, רמיזות דו משמעיות בעלות תוכן מיני ובפרט ציטוט פסוקים מכתבי הקודש, ההופך את הנאמר בהם על פיו.

חציו הראשון של המחזה מתחלק לשלוש זירות: חצר המלך, המורדים נגדו ועלילות האל עם פלסטף וחבורתו בפונדק, שעיקרן משחקי מילים, גידופים ומעשי שוד היתוליים למחצה. בשיא העלילה נערך משחק תפקידים בו מגלם פלסטף את הנרי הרביעי, אביו של הארי בהיפוך תפקידים משעשע, שגם מציג את פלסטף כדמות אב חלופית להארי. במסגרת משחק פתקידים זה פונה פלסטף ואומר:

אדוני הטוב, סלק את פּטו, סלק את בּרדולף, סלק את פּוינז, אבל את ג'ק פלסטאף מתוק, ג'ק פלסטאף נדיב, ג'ק פלסטאף נאמן, ג'ק פלסטאף נועז, ונועז שבעתיים כי הוא ג'ק פלסטאף זקן, אותו אל תסלק מחברת הארי שלך, אותו אל תסלק מחברת הארי שלך. סלק את ג'ק השמנמן - ותסלק את העולם.
— הנרי הרביעי, חלק ראשון, מערכה 2, תמונה 4, תרגום: דורי פרנס[3]

לכך עונה הנסיך במילים (המנבאות את העתיד לבוא): ”ככה זה. ככה זה יהיה (I do, I will)”. במחזה כמו הנרי הרביעי, חלק ראשון, העוסק בנושאים רציניים של מדיניות ועתיד המלוכה והמדינה הבריטית, משתלב הסיפור שפלסטף הוא מרכזו, כסיפור קומי מקביל. פלסטף אינו רק הפוגה קומית (כמו תפקידי הקברן בהמלט או השוער במקבת') אלא גיבור שווה-ערך למלך בעלילה המקבילה. תובנותיו השנונות מהוות מראה (עקומה) לאירועים הרי-הגורל במחזה. שייקספיר עושה שימוש בפלסטף וחבורתו על מנת להציג את השקפת המעמדות הנמוכים ביותר של לונדון על חצר המלוכה ובפרט לטפח את הניגוד שבין הנסיך האל לחצר.[4]

חציו השני של מחזה מאחד את הזירות ועוסק בפירוק המרד של בית פרסי. הנסיך האל מורה לפלסטף לגייס את חבריו לגדוד חיל רגלים שיילחם לצידו בקרב שרוסברי, עם פלסטף כקפטן. פלסטף מתגלה בשלב זה במלוא כיעורו. הוא מגייס חבורה עלובה של משרתים שנמלטו מאדוניהם ואסירים משוחררים, ביודעו כי אין להם יכולת לוחמה. האל נלחם בעוז, ובניצחונו על יריבו הופכת תדמיתו באחת מנער מסבאות ללוחם עז ויורש-עצר ראוי. בד-בבד מתגלה התנהגות לא ראויה של פלסטף בקרב. הוא גונב את כספם של חיילים הנוטים למות, בו הוא מבטיח לדאוג להם לקבורה ראויה אך נוטל אותו לעצמו ואף מגלה פחדנות בקרב מול הסקוטים ומדמה את עצמו להרוג. כאשר הוא "מתעורר" ממותו ומוצא את עצמו לבדו בשדה הקרב עם גופת הוטספור, הוא דוקר את הגופה ומציג את הריגתו של הוטספור כהשגו האישי. האל, שיודע את האמת, נוזף בפלסטף אך חונן אותו והלה מבטיח להתנהל מעתה והאה באופן הולם לאיש אצולה.

הנרי הרביעי, חלק שני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה זה יש לפלסטף ולחבורתו נוכחות גדולה אף יותר מאשר במחזה הקודם ואנו מכירים חברים נוספים בחבורתו כגון הדגלן פיסטול חם המזג והזונה דול טירשירט, כן מפותחת דמותה של גברת קוויקלי בעלת הפונדק. סצנות הפונדק הרחבות (בעיקר מע' 2 תמונה 4) כוללות מידה רבה של שעשועי לשון ובעיקר לגון גסה ודו-משמעית. מלבד שעשוע לקהל מציגות סצנות אלה את הזדקנותו של פלסטף ורמזים לגבי בריאותו הלקויה - כתמונת מראה להזדקנותו של הנרי הרביעי ובריאותו הרופפת. בד-בבד, יחסו האוהב והחומל של האל כלפי פלסטף, שהתגלה בשיאו במחזה הקודם, כאשר האל הסכים לקבל את השקר של פלסטף, עובר שינוי במהלך המחזה הנרי הרביעי, חלק שני. כחלק מהתבגרותו של הנרי והפיכתו למלך הוא מתרחק מחברתו של פלסטף, עד לסיום המחזה, בו מגיע פלסטף לארמון לאחר שהנרי מוכתר כמלך ופנה אליו במילים ”תהיה בריא, ילד מתוק שלי!”, לכך עונה הנרי:

אנ' לא מכיר אותך, זקן. (I know thee not, old man)
תיפול ותתפלל.
כמה שלא הולם שיער שיבה
ללץ מוקיון! זמן רב חלמתי על
מין איש כזה, נפוח מזלילה
כזה, אשמאי גס-פֶּה כזה; אבל
עכשיו שהתעוררתי אני בז לחלומי...
אל תענה לי בבדיחת שוטים.
אל תדמיין שאני מה שהייתי,
כי אלוהים יודע והעולם
יראה: הפניתי עורף לעצמי
לשעבר; כך אעשה עם כל
מי שהיו לי לחברה. אז אם
תשמע שאני כמו שהייתי, בוא
אלי, ותהיה מה שהיית,
מורה שלי, מזין ההתפרעות.
— הנרי הרביעי, חלק שני, מערכה 5, תמונה 5, תרגום: דורי פרנס[5]

הנרי החמישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שפלסטף עצמו אינו מופיע כדמות במחזה הנרי החמישי, רוחו שורה עליו. ככל הנראה שייקספיר התכוון לכלול את פלסטף במחזה. כך לפי האפילוג להנרי הרביעי, חלק שני: ”אם אין לכם יותר מדי בחילה כבר מבשר שמן, המחבר שלנו ימשיך בהכנעה את הסיפור עם סר ג'ון בתוכו וישמח את לבכם עם קתרין היפה מצרפת, שם, עד כמה שאני יודע, פלסטאף ימות מקדחת אם הביקורת שלכם לא הרגה אותו כבר”. לבסוף נותר ב"הנרי החמישי" רק הדיווח העגום על מותו של פלסטף, שאמנם היה חולה, אך מת משברון לב - "המלך שבר לו את הלב" (מערכה 2, תמונה 2, שורה 78).[6]

נשות וינדזור העליזות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלסטף וגב' קוויקלי ב"נשות וינדזור העליזות. צייר: פיליפ פרנסיס סטפנוף

מסורת שתועדה לראשונה ב-1702 טוענת שהמלכה אליזבת התלהבה כל כך מדמותו של ג'ון פלסטף עד כי דרשה משייקספיר שיחבר מחזה בנושא פלסטף מאוהב. תוך שבועיים חיבר שייקספיר את נשות וינדזור העליזות והמחזה הוצג לראשונה ב-23 באפריל 1597 בסעודה החגיגית השנתית לייסוד מסדר הבירית.[7]

באופן אנכרוניסטי, המחזה ממקם את סר ג'ון פלסטף בעידן האליזבתני שהחל רק בשנת 1558, בתקופתו של שייקספיר. כאן מפיע פלסטף כדמות קומית בתכלית, שכל תכלית המחזה היא לשעשע.

פלסטף מגיע לווינדזור ללא פרוטה ומחליט להרוויח כסף על ידי כך שיחזר אחר גברת פורד וגברת פייג' הנשואות והעשירות. הוא כותב להן מכתבי אהבה זהים ומצווה על משרתיו, פיסטול ונים, לשלוח אותם. הם מסרבים לפקודתו והוא מפטר אותם. כנקמה, משרתיו מספרים לבעליהן של הנשים על מזימתו המתוכננת של פלסטף. מר פייג' אינו מודאג אך מר פורד הקנאי משכנע את מר ג'סטיס להכיר בינו ובין פלסטף ולהציגו כ'מר ברוק' כך שיוכל לחשוף את כוונותיו של פלסטף.

כאשר הנשים מקבלות את המכתבים, הן מספרות על כך אחת לשנייה ומגלות שהמכתבים כמעט זהים. "הנשים העליזות" אינן מעוניינות בפלסטף השמן והמזדקן כמחזר; אך לשם השעשוע ולשם נקמה בו בשל הצעותיו המגונות כלפיהן, הן משתפות פעולה עם חיזוריו, דבר המסב מבוכה רבה לפלסטף. 'מר ברוק' (הלא הוא מר פורד) אומר לו כי הוא מאוהב בגברת פורד אבל לא מצליח להרשים אותה כיוון שהיא מוסרנית מידי. הוא מציע לפלסטף לשלם לו על מנת לחזר אחריה באומרו כי ודאי יהיה קל יותר לפתות אותה לאחר שתמעד פעם אחת עם מישהו אחר. פלסטף מאושר מההזדמנות שנפלה בחלקו ומגלה ל'מר ברוק' שכבר ארגן פגישה עם גברת פורד בשעה שבעלה אינו בבית.

כאשר פלסטף מגיע לפגישה עם גברת פורד, 'הנשים העליזות' דוחפות אותו להתחבא בסל כביסה. כאשר פורד הקנאי מגיע על מנת לתפוס 'על חם' את אשתו, הנשים דואגות לכך שהסל יילקח ותכולתו נשפכת לנהר יחד עם פלסטף השוהה בתוכו. אף על פי שהדבר פוגע בגאוותו, פלסטף מתאושש מכך די מהר. הוא משוכנע שהנשים משחקות אותה קשות להשגה והוא ממשיך בהצעותיו המגונות במחשבה על השכר הנלווה אליהן והאפשרות לסחוט את הנשים.

פלסטף הולך לנסות ולפגוש בהן שוב אך גברת פורד מזהירה את גברת פייג' מהופעתו האפשרית של בעלה הקנאי. הן מנסות לחשוב על דרכים נוספות להחביא אותו מלבד סל כביסה כיוון שהוא מסרב להיכנס אליו בשנית. הן מערימות עליו שוב וגורמות לו להסוות את זהותו על ידי כך שהוא מתחפש לדודה השמנה של המשרתת. פורד מנסה לתפוס את אשתו שוב אך מוצא עצמו מכה את 'האישה השמנה' שהוא מתעב, ומשליך אותה מביתו. פלסטף מקונן על ביש מזלו.

לבסוף הנשים מגלות לבעליהן על מעשי הקונדס שעשו לפלסטף ויחד הם חושבים על תחבולה אחרונה על מנת להעמידו על מקומו ולהשפילו בפני כל העיר. הם אומרים לפלסטף להתלבש כמו הרן הצייד (דמותו של רוח רפאים השוכנת ביער וינדזור, על פי המסורת הבריטית) ומצווים עליו לפוגשם ליד עץ אלון זקן ביער וינדזור. מספר ילדים בממלכה, כולל אן ויליאם פייג', מתחפשים לפיות הצובטות וגורמות לכוויות ולפלסטף. הנשים פוגשות את פלסטף ומיד לאחר מכן ה'פיות' תוקפות אותו. לאחר המהומה חושפות כל הדמויות את זהותן האמיתית בפני פלסטף.

למרות מבוכתו הרבה פלסטף מתמודד עם העניין בגבורה ומסכים כי קיבל את מה שהגיע לו. לבסוף כולם עוזבים יחד וגברת פייג' אף מזמינה את פלסטף לבוא עימם: "הבה נחזור הביתה כאחד ונצחק על הכל".

ניתוח אפיוני הדמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ניתוחו של סטיבן גרינבלט, הרכיב שייקספיר את דמותו הייחודית של פסלטף ממספר דגמים מסורתיים, אך הוסיף לו גם מאפיינים ייחודיים, שהפכו אותו לדמות המקורית ביותר שיצר.[8] פלסטף יוצא דופן בגרלריית הדמויות היאטרוניות של תקופה בהיותו חריג ובלתי ניתן לסיווג פשוט (בניגוד לדמויות תיאטרליות של התקופה כגון השליט הנבון, הגיבור, האוהבים הצעירים, האב הקנאי, השוטה וכדומה). דמותו של פלסטף מורכבת לכאורה משלושה אבו טיפוס:

  • "החייל הרברבן" (הקפיטנו מהקומדיה דל'ארטה) המרבה לספר גוזמאות ושקרים, בעודו מגלה פחדנות ואגואיזם בשה הקרב
  • הטפיל החברתי, שמצליח לגרום לאחרים לשלם את החשבון על סביאתו
  • "החטא" ממחזות המוסר האלגוריים של ימי הביניים או הספרות בסגנון "רומן הוורד" - חסר בושה, רודף תענוגות, מדיח צעירים תמימים מדרך הישר.

אולם, דמותו של פלסטף היא הרבה יותר מאשר סתם צירוף סטריאוטיפים. זוהי דמות עגולה ובלתי צפויה. פלסטף מכיל "דבר מה נוסף" וחמקמק שגורם לקהל להתאהב בדמות שכולה מגרעות. כך, למשל, הוא מאופיין גם כבעל מנוע פנימי של תאוות חיים ותאוות שחרור מכל גבול (מוסרי, חברתי, חוקי); שנינות וכשרון למשחקי מילים; כושר התאוששות מופלא; תבונה פראית וחתרנית ועליצות קרנבלית.

מעמדו החברתי של פלסטף מתעתע. מצד אחד, הוא מתרועע עם גנבים, שתיינים וזונות. אולם, מצד שני, הוא במפורש שייך לאצולה. פעמים רבות מתייחסים אליו כאביר, פונים אליו בתואר סר והוא קצין בצבא. גם לשונו, הביטויים בהם הוא משתמש והידע אותו הוא מפגין, מרמזים על היותו בעל השכלה. ייתכן שניתן ללמוד מכך שפלסטף נמצא במצבו מבחירה חופשית. או, שכמו הנסיך האל, הוא ביקש להתנסות בחיי שוליים או לברוח מאחריות, ובחר או נקלע למצב בו הפכו חיי השוליים למצב קבוע.

חלק מתכונותיו של פלסטף (אגוצנטריות, שתיינות, זללנות, רמזים להשכלה וחיבה למשחקי מילים), משותפים גם לדמותו של סר טובי בלץ' מן המחזה "הלילה השנים עשר".

בשנת 1777 פורסם המאמר "מסה על דמותו הדרמטית של ג'ון פלסטף" מאת מוריס מורגן. במסה זו השתדל המחבר להוכיח שפלסטף איננו פחדן אלא דווקא אביר אמיץ, כן ופיקח; תוך תשומת-לב לפרטי הפרטים של היצירה. התגובות המיידיות למקרא מאמרו של מורגן היו שהמאמר מגוחך. אלא שבמהלך הדורות קיבל האופן בו ניתח מורגן את הדמות הספרותית הכרה גוברת והולכת, עד שכעבור יותר ממאה שנה החשיבו אותו א"ס ברדלי למאמר ביקורתי קלאסי, וכתב עליו: "הפרשנים של המאה ה-18 כמעט לא פירשו את תהליך הדמיון של שייקספיר מבפנים. זה מה שמורגן ניסה לעשות. גישתו לשייקספיר היא זו של גתה, קולרידג', לם והזליט".[9] כלומר, המאמר של מורגן סלל את הדרך לפרשנות הרומנטית והמודרנית של מחזות שייקספיר.

מקורות היסטוריים לדמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון אולדקאסל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוצאתו להורג של ג'ון אולדקאסל, מתוך הכרוניקות של רפאל הולינסהד

באפילוג מיוחד, לאחר האפילוג להנרי הרביעי, חלק שני, עולה השחקן ששיחק את פלסטף ואומר, בין היתר, "אולדקאסל מת קדוש מעונה, וסר ג'ון לא מבוסס עליו למרות כל מה שאומרים". ככל הנראה התווספה הבהרה זו לפי דרישת הצנזורה. בגרסאות דפוס מוקדמות, כמו גם בתיעוד ומכתבים בני הזמן, עולה כי דמותו של סר ג'ון פלסטף נקראה במקור סר ג'ון אולקאסל (John Oldcastle). אדם זה היה דמות היסטורית אמיתית, שמת ב-1417. ויליאם ברוק, לורד קובהאם, צאצא של אולקאסל שחי בימיו של שייקספיר, דרש לשנות את שם הדמות ולא לקרוא לדמות בזויה על שם אחד מאבות-אבותיו. אולדקסל האמיתי שירת את המלך הנארי הרביעי ונלחם לצידו בצרפת ובוויילס. הוא גילה אומץ-לב בקרב (בניגוד בולט לפלסטף הפחדן) וזכה להערכה מצד המלך ונסיך-הכתר. אולם, בראשית ימי מלכותו של הנרי החמישי הוצא אולקסל זה להורג. בתקופת שייקספיר, כ-200 שנה לאחר מכן, התחולל דיון ציבורי לגבי נסיבות הוצאתו להורג של אולדקסל. האם השתייך לזרם דתי כופר או שהיה בוגד במלכות. לפי הכרוניקות של רפאל הולינסהד, כמו גם לפי תיעוד מודרני, האמין אולדקסל שעל כתבי הקודש להופיע באנגלית ולא רק בלטינית ולפיכך הוכרז ככופר בכנסייה הקתולית. הארכיבישוף מקנטרברי העליל על אולדקאסל עלילת בגידה ושכנע את המלך הנרי לכלוא אותו במצודת לונדון. אולדקאסל הצליח להמלט מכלאו ובשנת 1417 ארגן מרד גלוי נגד המלך. הוא נתפס, הואשם בבגידה חמורה, נתלה, נערף וגופתו נשרפה.[10]

קיימת טענה לפיה שייקספיר לקח את השם ממחזה קודם, בשם The Famous Victories of Henry V, בו מופיע ג'ון אולדקאסל כדמות שולית, חבר נעורים של הנרי החמישי/ הנסיך האל. פאלסטף מתואר מצד אחד כאויב הסדר הציבורי, כמו אולדקאסל, שסיפורו היה מוכר לקהל. הוא גם בא לבסוף על עונשו מידיו של הנרי החמישי, כמו אולדקאסל. מאידך, אולדקאסל הגיע לבגידה כיוון שהיה מרטיר, שהאמין באמונה שונה מהדת הקתולית השלטת. בתקופת שייקספיר זכו מרטירים של אמונה פרוטו-פרוטסטנטית לאהדה שבדיעבד מצד הקהל. כך יכול היה הקהל לגלות חיבה וחמלה כלפי פלסטף, על אף היותו גורם אנטי-חברתי. מבחינת השלטון, כמו גם מבחינת קתולים, ניתן היה לגלות תיעוב לפלסטף/ אולדקאסל בלי חשש.[10]

סר ג'ון פסטולף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סר ג'ון פסטולף (John Fastolf ;1380 – 1459) היה אביר וחייל מקצועי שלחם בין היתר בקרב נגד כוחות צרפת בנהגת ז'אן ד'ארק, בה נוצחו האנגלים ורבים מאציליהם נלקחו בשבי. פסטולף היה מהקצינים הבודדים שלא נהרג ולא נלקח בשבי. על אף שלא היו עדויות ישירות על גילוי פחדנות קרב, הוכתם שמו של פסטולף כפחדן שנסוג וברח במקום להלחם. [11]

הוא מוזכר כחייל פחדן, שנסוג במקום להלחם, במחזה הנרי השישי, חלק ראשון.

רוברט גרין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיבן גרינבלט קידם את הרעיון לפיו הייתה דמותו של פלסטף מחווה לאיש הבוהמה הלונדוני רוברט גרין (אנ').[12] שייקספיר הגיע ללונדון מסטרטפורד על האייבון בסביבות שנת 1580, שם התוודע לחבורת הכותבים שבילתה במסבאות רובע שורדיץ'. על חבורה זו נמנו, בין היתר כריסטופר מרלו, תומאס קיד, תומאס לודג׳(אנ'), ג׳ורג׳ פיל (אנ'), תומאס נאש (אנ') ורוברט גרין. אמנם מחזאים אלו, ככל אנשי התיאטרון של התקופה חיו בשוליים החברתיים, אך כולם היו בעלי השכלה אוניברסטאית. בעוד שמארלו היה הכותב המוערך ביותר, גרין היה מנהיגה הטבעי של החבורה. גרין, שהיה בעל שני תוארי מוסמך מקיימברידג' ואוקספורד, בנה לעצמו דימוי של חסר פרוטה, בדאי מספר סיפורים המתחכך עם העולם התחתון ובקיא בעגת הפשע הלונדונית ועסק בכתיבת חוברות פופולריות שתיארו בפני החברה המהוגנת את חיי העולם התחתון. לטענת גרינבלט, שייקספיר ראה את עצמו בדמותו של הנסיך האל. הוא לא היה חלק מהחבורה אלא נספח. הוא הגיע מעיר שדה והיה נטול השכלה פרמלית ואף היה צעיר משאר הכותבים. נוסף על כך, הוא לא היה כותב מקצועי אלא בראש ובראשונה שחקן. כמו הנסיך האל, ביקש שייקספיר לנצל את התועלת השימושית שתצמח מהשיעורים שלמד בפונדקים כמעורב חלקית וצופה מן הצד, בשעשועי לשון ומשחקי תפקידים, על מנת להתנתק מהם לאחר מכן באופן קר על מנת לפרוס כנפיים. נוסף על כך, השתמש ביושבי המקום לבניית דמיות. בפרט, לדברי גרינבלט, ריתק את שייקספיר הפרדוקס בדמתו של רוברט גרין, "אותו בוגר אוקספורד וקיימברידג׳ ששרץ במסבאות עלובות בחברת בריונים... פלסטף לכד בדמותו את ההתהוללות של גרין, את התרועעותו עם זונות, את כרסו הנפוחה מנוזלים, את הדרך שבה בזבז ביד קלה את כשרונותיו המרשימים, את הניצול הציני של חבריו, את חוצפתו, את קסמו הנקלה".[13] כך נטל שייקספיר מרכיבים מחייו המבוזבזים של גרין והשמש בהם לשם יצירה אמנותית מקורית בדמותו של פלסטף.

דמותו בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "נישואי פלסטף" מאת ויליאם קנדריק (William Kenrick; 1766)
  • "חיי פלסטף" מאת רוברט ברנבס ברו (Robert Barnabas Brough; 1858)
  • "פלסטף" מאת רוברט ניי (Robert Nye; 1976)

אופרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע וטלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריוויה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל הדמויות במחזות שייקספיר, מספר השורות המדוברות על ידי פלסטף בשלושת המחזות בהם הוא משתתף (1,681) שני רק למספר השורות המדוברות על ידי דמותו של הנרי החמישי בשלושת המחזות בהם הוא משתתף (1,961; חלק גדול מהן בדיאלוג עם פלסטף). אחריהם בדירוג נמצא המלט (1,506 שורות, במחזה היחיד בו הוא משתתף).[14]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון פלסטף בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Chimes at Midnight: Orson Welles is Falstaff
  2. ^ הערך falstaffian במילון
  3. ^ דורי פרנס, שייקספיר ושות'
  4. ^ No Sweat Shakespeare charachter analysis - Sir John Falstaff
  5. ^ דורי פרנס, שייקספיר ושות'
  6. ^ R. Scott Fraser, The Death of Falstaff in Henry V, Sederi 20 (2010: 145-157)
  7. ^ סטיבן גרינבט, להיות או לא להיות שייקספיר, תל אביב 2010, עמ' 297
  8. ^ סטיבן גרינבט, ליות או לא להיות שייקספיר, תל אביב 2010, עמ' 295-298
  9. ^ A. C. Bradley, Oxford Lectures on Poetry, London: Macmillan, 1926, עמ' 274–275
  10. ^ 1 2 Historical Background: Sir John Falstaff and Sir John Oldcastle
  11. ^ Collins, Hugh (2000). "Sir John Fastolf, John Lord Talbot and the Dispute over Patay: Ambition and Chivalry in the Fifteenth Century". In Dunn, Diana (ed.). War and Society in Medieval and Early Modern Britain. Liverpool University Press. pp. 114–40. ISBN 978-0-85323-885-0.
  12. ^ סטיבן גרינבט, ליות או לא להיות שייקספיר, תל אביב 2010, עמ' 266-300
  13. ^ סטיבן גרינבט, ליות או לא להיות שייקספיר, תל אביב 2010, עמ' 293
  14. ^ Shakespeare Characters by part sizes