"גדוד העבודה וההגנה על־שם יוסף טרומפלדור", או בשמו המקוצר "גדוד העבודה", היה ארגון חלוצים שיתופי שהוקם בשנת 1920 ופעל עד לשנת 1929. חברי גדוד העבודה דגלו במנעד רעיונות סוציאליסטי וקומוניסטי, לאומי וציוני. כאשר הוקם חשבו להכליל בשמו את המילה: "הגנה", אך זו הוסרה, או הוסתרה, בשל החשש משלטונות המנדט הבריטי.
הגדוד הוקם על ידי מנהיגי החלוץ ואנשי "השומר": מניה וישראל שוחט, יצחק שדה (לנדוברג) ויהודה אלמוג, אשר גייסו כשמונים ושמונה מייסדים, רובם מחניכיו של יוסף טרומפלדור בתנועת "החלוץ" ברוסיה. ההכרזה הרשמית על הקמת הגדוד הייתה בי"א באלול ה'תר"פ - 25 באוגוסט 1920, במלאת חצי שנה למותו של יוסף טרומפלדור, במחנה העבודה של סוללי כביש טבריה-צמח במגדל.[1]
במחנה זה הוקמה התשתית הארגונית של הגדוד, שהתבססה על קבוצות עבודה שמתוכן נבחרה "מועצת צירי הקבוצות". מבנה זה הועתק אל הגדודים השונים שקמו. בהדרגה איבדה המועצה המקומית את סמכותה, לטובת מבנה ריכוזי של וועד פועל שנבחר אחת לשנה. בשנים הראשונות הקבלה לגדוד הייתה פתוחה לכל מבקש. לאחר חודש נדרש המועמד לקבל את אישור הפלוגה בהצבעה גלויה. בכך, שימש הגדוד גם כמכשיר להכשרת החלוצים לעבודות שונות.
הועד הראשון של הגדוד כלל את שדה, שעמד בראשו, אלמוג, מנחם אלקינד, צבי נדב, משה לויט ויוסף חריט.
החלטתו של הרברט סמואל ליזום עבודות תשתית ציבוריות, בייחוד של סלילת כבישים, על מנת להקל על מצוקת האבטלה של העולים, יצרה את התנאים הכלכליים לקיומו של הגדוד. עם הקמת "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל" ו"המשרד לעבודות ציבוריות", זכה הגדוד לקבלת הזמנות עבוד שניתנו עד אז לקבוצות קבלניות שונות.[2] על פי אניטה שפירא חשיפתם של החלוצים הצעירים ל"מהפכת אוקטובר" בשיאה, היוותה מניע לרצון ליצירת קואופרטיב ו"קומונה כללית". זו תהווה כוח חלוץ בעל שלוחות במקומות שונים, עד להקמת קומונה כללית של פועלי ארץ-ישראל.[3]
בגדוד היו חברי "הפועל הצעיר", אשר רובם פרשו ממנו על רקע ניסוח התקנון; חברי "פועלי ציון שמאל" וחברי ה"פרקציה", שהייתה קבוצה בתוך המפלגה הקומוניסטית (פק"פ). עם זאת מרבית חברי הגדוד היו חסרים תודעה פוליטית מעשית, למרות שנטו לסוציאליזם בנוסח של מפלגת "אחדות העבודה".
במרץ 1921 הוקמה פלוגה שנייה של גדוד העבודה, בפתח תקווה. ביוני 1921 היו בפלוגה בפתח תקווה כ-330 חברים[4] שעבדו בסלילת מסילת ברזל לפתח תקווה[5] ובפלוגה בטבריה כ-270 חברים.[4] באוגוסט 1921 מנה הגדוד יותר מ-650 חברים בפלוגות שנמצאו ביישובים שונים.[6]
בשנת 1921 היה הגדוד שותף להקמת עין חרוד. הגדוד השקיע בכך סכום של 3,980 לירות מצריות, שהגיעו משארית הכספים מן העבודות הציבוריות ומרכוש פלוגות ראש-העין ומגדל.[7] "פלוגת עין חרוד" מנתה כ-200 חלוצים, שהתיישבו ביחד עם חלוצים מן העלייה השנייה, שהיו בעלי ניסיון חקלאי. כמה חודשים לאחר מכן הקים הגדוד את תל יוסף, שפלוגתו מנתה כ-100-120 חברים.[8] בתקופה זו נטמנו זרעי הסכסוכים בגדוד, שראשיתם בדרישת חוב של ההסתדרות, אשר מקורה בגרעונות של הגדוד מן מעבודות הסלילה.
במהלך כל שנות קיומו (עד דצמבר 1929) היו חברים בגדוד העבודה כ-2,500 איש ואישה. בשיאו המספרי בשנת 1925, מנה 665 איש.[9] מדיניות הגיוס המקלה של הגדוד אפשרה לרבים לחבור אליו, ללמוד מקצוע, ואז לעזבו.[10]
מטרות מנהיגי הגדוד היו שיתופיות, התיישבות והגנה, כל זאת בכפיפות להסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל. על פי תקנון גדוד העבודה מטרתו הייתה[11]: ”בניין הארץ על-ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל”
עיקרי התקנון היו:
- ארגון החברים בקיבוצים בעלי משמעת הנמצאים ברשות ההסתדרות הכללית לכל ענייני העבודה וההגנה.
- קופה כללית המספקת את צורכי החברים.
- תוצרת פנימית המספקת את צורכי החברים.
- הרחבת המשק ושיכלול תנאי העבודה על ידי השקעת הרווחים העודפים למטרה זו.
- ביצור הסתדרות העובדים הכללית וכיוון דרכה במגמת הגדוד.
דרך הפעולה על פי התקנון
- הגדוד מוציא לפועל עבודות ציבוריות, עבודות הכשרה וכיבוש, עבודות מקצועיות שונות בהנהלה עצמית על אחריותו הגמורה.
- שולח את חבריו לכל מיני עבודות גם בתנאים אחרים, בייחוד על פי דרישת ההסתדרות.
- מסדר ענפי משק שונים הדרושים להספקת צרכיו ומסדר משקים חקלאיים שלמים בשביל הסידור הקבוע של החברים.
- מספק את הצרכים. התרבותיים ודואג להגברתם.
הניהול הכלכלי של הגדוד היה שיתופי: כל הכנסות החברים הופקדו בקופה משותפת, לפי עקרון של קומונה ארצית. הקופה המשותפת נועדה לשמש את כולם באופן שוויוני ולפי צורכיהם. במשך הזמן הונהגה אוטונומיה כלכלית לפלוגות ולישובים, ורק המאזן כלל את כל ההכנסות. (ציטוט חלקי) ”מועצת הגדוד הנבחרת באספות הכלליות של הפלוגות המקומיות היא באות הכוח היחידה של הגדוד כלפי פנים וחוץ, קובעת את התכנית בשביל כל מיני עבודות, מסדרת פלוגות ומפזרת אותן, מאשרת תקציבים ומחליטה על היחסים הכספיים של הפלוגות השונות.” (ציטוט חלקי) ”כל ההכנסות (שכר העבודה ופרי התוצרת) של כל פלוגות הגדוד והחברים הבודדים נכנסות לקופת הגדוד. מועצת הגדוד מחלקת את הכנסות הגדוד...”
חברי הגדוד דגלו בעלייה יהודית המונית וחופשית לארץ, ובהקמת כוח הגנה יהודי מאורגן בארץ ישראל.
בגדוד העבודה היו "פלוגות" קטנות וגדולות, של חניכי "החלוץ" ו"השומר הצעיר" או "טכניות", שחבריהן פועלים או "מומחים", בעיר או בהתיישבות העובדת. הפלוגות עסקו במגוון מקצועות: חקלאות לסוגיה, מלאכה, סבלות, הובלה ממונעת, סלילת כבישים, תפירה ועבודות שירות במחנות הצבא הבריטי.
חברי הגדוד לקחו חלק בבניית יישובים אחרים, ועסקו בסלילת כבישים (כביש טבריה–טבחה), ייבוש ביצות, סבלות, בניין בתים, חקלאות ועוד. אנשי הגדוד הותירו את רישומם בנופה של ירושלים, לאחר שבנו במו ידיהם את שכונות הגנים בעיר: רחביה, תלפיות, בית הכרם, וכן בנו את בנין ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה ואת בניין "הדסה" בקרן הרחובות הרב קוק והנביאים (שמותיהם כיום). בתל אביב נטה הגדוד את אוהליו, בין השאר, בשכונת מחלול על חוף תל אביב; חברי הפלוגה עסקו בבניית רחוב נחלת בנימין, רחוב בן יהודה, שדרות רוטשילד ובית הספר תל נורדאו, וכן בבניין בתים ביפו. הם בנו את הבית האדום בתל אביב.
היישובים אשר הוקמו על ידי חברי גדוד העבודה הם: המשק המשותף של עין חרוד ותל יוסף ב-1921, ורמת רחל שהוקם ב-1926. כפר גלעדי, שחבריו היו אנשי השומר בהם מניה וישראל שוחט, (הוקם בשנת 1916 אך ננטש לאחר מאורעות תל חי) השתייך לגדוד העבודה באופן רשמי, אך למעשה התנהל בנפרד.
הסתדרות העובדים, בראשה עמד דוד בן-גוריון, ראתה בו תחילה בשר מבשרה, שכן כל חברי הגדוד היו חברי ההסתדרות מיומה הראשון. אולם הצהרתם הגלויה של מנהיגי גדוד העבודה, על היותו למעשה גוף המתחרה עמה על השליטה בציבור הפועלים בארץ ישראל, גרמה לחששות. מפלגת אחדות העבודה, אשר הייתה המפלגה הגדולה בהסתדרות ושאפה לאחד את זרמי הפועלים השונים, ראתה בפעילות חלק ממנהיגי הגדוד פלגנות ותחרות למוסדותיה. הסתדרות העובדים גם לא תמכה בדרישת גדוד העבודה להשוואת השכר המלאה של הפועלים. כל אלו תרמו לעוינות ולויכוחים ארוכים בין הנהגת "הגדוד" לבין הנהגת ההסתדרות. זאת ועוד, בהנהגת יוצאי השומר לשעבר, מניה וישראל שוחט, פעלה מחתרת בשם "הקיבוץ החשאי", אשר מצאה אצל אנשי הגדוד כר נוח לגיוס חברים (מחצית מכמאה חברי "הקיבוץ החשאי" באו מקרב אנשי הגדוד), ובתשתית הארגונית – פלוגות העבודה – והיישובית – כפר גלעדי – בסיס מבצעי. מחתרת זו נתפשה כמסכנת בפעולותיה אף את שלום היישוב כולו. כך, הורה בן-גוריון על הקמתה של 'ועדת בירור לחקר 'הקיבוץ החשאי' בגדוד העבודה',[12] שסיימה עבודתה מעט לאחר שהחלה בעקבות התפלגות הגדוד בסוף 1926.
המצב הכלכלי הקשה, חילוקי דעות אידאולוגיים, ובמידה לא פחותה מכך ענייני אגו בין אלקינד ללביא, הובילו לפילוג בגדוד העבודה. פלוגת גדוד העבודה בעמק יזרעאל הוקמה לכתחילה בשני יישובים: עין חרוד ותל יוסף, התפלגה לשני קיבוצים נפרדים באביב תרפ"ג 1923. חלק מחברי עין חרוד היו אנשי העלייה השנייה, נאמני "אחדות העבודה", בעוד שרובם ככולם של חברי תל יוסף היו אנשי העלייה השלישית.[13] שלמה לביא דרש שתקציב הפיתוח של עין-חרוד יהיה ברשות עין-חרוד, בעוד אלקינד דרש שקופת הגדוד תישאר משותפת. המחלוקת הובאה למשאל. 200 גדודאים תמכו באלקינד, 100 תמכו בלביא. המיעוט עם לביא נשאר בעין-חרוד. הרוב עם אלקינד נשארו בתל-יוסף.[14] חברי עין חרוד, יחד עם קבוצות חלוצים אחרות, הקימו את תנועת הקיבוץ המאוחד. אחר כך, באמצע שנות העשרים, הגדוד התפלג בין ימין לשמאל. הזרם השמאלי היה מעוניין להילחם ליישום עקרונות הסוציאליזם והקומונה הארצית שתכלול את כל הפועלים בארץ ישראל, ואילו תמיכת הזרם הימני הייתה נתונה ראשית כל לבנית המשק של הפלוגה ולערכים לאומיים.
תמורות כלכליות וחברתיות בהרכב היישוב היהודי בארץ ממחצית שנות העשרים, מתחים עם הנהגת ההסתדרות והמצב הכלכלי הקשה שתוצאתם הייתה אבטלה ורעב בגדוד העבודה, הביאו קבוצה בקרב זרם השמאל בגדוד, חלקם אנשי "החלוץ" לשעבר, להתארגן בראשותו של מנחם אלקינד ולעזוב את הארץ לברית המועצות. מנהיגי הקבוצה קיבלו מן השלטונות בברית המועצות קרקעות בחצי האי קרים, לשם הקמת קומונה בשם "וויו נובה" ("דרך חדשה" באספרנטו). עזיבת חברי הגדוד אל קרים התרחשה בהדרגה בשנים 1927–1929, והתקבלה בתדהמה ובכאב אצל חבריהם ומכריהם בארץ. ב-1935 הפכו השלטונות הסובייטיים את הקומונה לקולחוז, וצורפו אליו פועלים ומשפחותיהם מרחבי ברית המועצות, ובכך הושם קץ למעשה לקומונה "וויו נובה" בצביונה היהודי. אלקינד ואחרים נרצחו בטיהורי סטלין. שרידי החברים היהודים מארץ-ישראל בקולחוז נרצחו על ידי החיילים הנאצים. כמה מחברי הגדוד שעזבו ובני משפחותיהם, חזרו לארץ במשך השנים.
בשנת 1927 החלו תהליכי התפוררות בגדוד העבודה. בקיץ 1929 הוחלט על התאחדותה של שארית גדוד העבודה עם התנועה הקיבוצית שמייסדיה התפלגו ממנו – הקיבוץ המאוחד. תנועה זו הוקמה על ידי קיבוץ עין חרוד, ויישובי גדוד העבודה (הקיבוצים תל יוסף, כפר גלעדי, תל חי ורמת רחל) הצטרפו אליה.
עיינו גם בפורטל: | |||
---|---|---|---|
פורטל היישוב |