דון הרן

דון הרן
Don Harrán
דון הרן
דון הרן
לידה 22 באפריל 1936
קיימברידג', ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 ביוני 2016 (בגיל 80) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית עלמין סביון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מעסיק אוניברסיטת הרווארד, בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דון הרן (22 באפריל 1936 – 15 ביוני 2016) היה פרופסור למוזיקולוגיה, שהופקד על הקתדרה למוזיקולוגיה על-שם ארתור רובינשטיין בפקולטה למדעי הרוח, חוג למוזיקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, והיה חבר כבוד של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דון הרן נולד בקיימברידג' שבמסצ'וסטס (ארצות הברית). הוא בוגר בתואר ראשון (ב.א.) בספרות צרפתית באוניברסיטת ייל (סיים בהצטיינות). לאחר מכן למד לתואר מוסמך (מ.א.) ושלישי (דוקטור) במוזיקולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. מוריו הראשיים היו אדוארד לובינסקי (1985-1908) וג'וסף קרמן (נולד ב-1924), מהם קרמן שימש כמדריכו לעבודת הדוקטור. בסיום העבודה ב-1963 הוא עלה לארץ עם אשתו הישראלית (שלמדה גם היא באוניברסיטת קליפורניה בברקלי).

בשנים 1963–1966 הוא הרצה כמורה לתולדות המוזיקה באקדמיה למוזיקה על שם רובין בירושלים. ב-1966, שנה לאחר פתיחת החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא נתמנה בו למדריך ובהמשך למרצה (1971), למרצה בכיר (1974), לפרופסור חבר (מופקד הקתדרה למוזיקולוגיה על שם עמנואל אלכסנדר, 1976) ולפרופסור מן המניין (מופקד הקתדרה למוזיקולוגיה על שם ארתור רובינשטיין, 1980). ביציאתו לגמלאות ב-2004 נהיה לפרופסור אמריטוס (מופקד אותה הקתדרה). הוא כיהן כראש החוג למוזיקולוגיה בשנים 1977–1980, 1992-1991 ו-1994–1997.

הרן שימש כפרופסור אורח במרכז ללימודי ימי הביניים והרנסאנס, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (1993), ופרופסור אורח ב-"וילה אי טאטי" (המרכז האוניברסיטאי של אוניברסיטת הרווארד לחקר הרנסאנס האיטלקי, פירנצה, 2004).

בין מענקי המחקר להם זכה: המועצה האמריקאית לאיגודים מלומדים (American Council of Learned Societies); קרן הזיכרון לתרבות יהודית (שלוש פעמים); ספריית ניוברי, שיקגו; ספריית פולג'ר שקספיר, וושינגטון ד.סי.; האיגוד האמריקאי לפילוסופיה; האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, קרן למחקר (ארבע פעמים); הקרן על שם גלדיס קריבל דלמאס; והמכון למחקר מתקדם, פרינסטון (פעמיים).

הרן שימש כיועץ מוזיקלי במרכז התרבות של שגרירות אמריקה בישראל, שם ערך קונצרטים של מוזיקה אמריקאית והרצה על מוזיקה זו בשנים 1967–1970. הוא היה חבר במערכת המכון למוזיקה ישראלית (תל אביב) בשנים 1964–1968 ו-1972–1979 ופעל ככתב חוץ על מוזיקולוגיה בישראל, בשנים 1968–1990, לכתב העת Current Musicology. הוא חבר המערכת של כתב העת "מן-עד" (ביטאון האיגוד הישראלי למוסיקולוגיה) מאז היווסדו ב-1978 ועורך שותף (בתחום ההיסטוריה המוזיקלית) של כתב העת Journal of Interdisciplinary Studies מאז 2008.

היה חבר האיגוד פי-בטא-קאפא; האיגוד הישראלי למוזיקולוגיה (יושב ראש 1980-1978); האיגוד האמריקאי למוזיקולוגיה (בו נבחר כחבר כבוד ב-2006); האיגוד הבינלאומי למוזיקולוגיה, בו ישב בוועד המנהל (1992-1987) וכיהן כסגן נשיא (1997-1992); האיגוד האמריקאי לרנסאנס; האיגוד העולמי למדעי היהדות; והאיגוד האירופי למדעי היהדות. בשנים 1996–2000 היה מנהל בפועל של המרכז לחקר המוזיקה היהודית (ליד האוניברסיטה העברית).

דון הרן היה נשוי לאיה, נכדתו של פרשן התנ"ך שמואל לייב גורדון (של"ג) ותרפיסטית למוזיקה. לזוג נולדו שני ילדים.

פרסים ועיטורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי מחקר עיקריים: יחסי מילה וצליל בתקופת הרנסאנס על-פי שיקולים היסטוריים, תאורטיים ומעשיים/ביצועיים; הומניזם ומוזיקה; מוזיקה כרטוריקה; מוזיקה כלית בבארוק המוקדם; מוזיקאים יהודיים (מלחינים, זמרים, נגנים, תאורטיקנים), הן גברים והן נשים, באיטליה של המאות ה-16 וה-17; משוררות יהודיות מוקדמות, ביניהן שרה קופיה סולם; והתחלת ההיסטוריוגרפיה המוזיקלית העברית במאה ה-18.

מחקרים כלליים על המוזיקה (עם דגש על מוזיקה במאות ה-16 וה-17)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הנושאים אותם חקר הרן: ההיסטוריונים המוקדמים צ'רלז בורני (1814-1726) ואוגוסט וילהלם אמברוז (1876-1816) כעורכים "חלוציים" של יצירות המלחין ז'וסקן דה פרה (1521-1450) זמן רב טרם הוצאתן הביקורתית הכוללת במאה ה-20;[2] מושג הקרב, על היבטיו הספרותיים והמוזיקליים, ביצירות הרנסאנס;[3] ארגונים מחזוריים ברביעיות בטהובן המוקדמות;[4] המלחין דומניקו גאלי מסוף המאה ה-17 ויצירותיו "ההרואיות", לדבריו, לצ'לו סולו ללא ליווי (1691), בהן הוא הקדים בשלושים שנה את הסוויטות המפורסמות לצ'לו סולו מאת יוהאן סבסטיאן באך; [5] אלגנטיות כמושג יסוד בשיפוט המוזיקה במאה ה-16 על-פי הנאמר עליה בכתבי התאורטיקנים לספרות ולמוזיקה; [6] התחדשות המוזיקה הכלית, דהיינו, ה"רנסאנס" שלה, באופן פרדוקסאלי, ב"ימי הביניים"; [7] קשיי הגדרה סגנונית ביצירות השייכות בכתיבתן לשתי תקופות שונות (ביניהן יצירות מאת שלמה רוסי);[8] מושגי כוח משתנים בתפישת המוזיקה כמטפורה לכוח, בהתייחס לשתי דמויות יסוד ביצירות המאות ה-17 וה-18, אורפאוס והרקולס;[9] המשורר גוידו קזוני (נפטר ב-1642) המרחיב, במסה רבת הקף, על "אהבה" כמסמלת את המוזיקה על צדדיה השונים;[10] המלחין בנדטו מרצ'לו ואוסף יצירותיו למזמורי דוד (Estro poetico-musicale‏, 1724), בו ניסה לשחזר את המוזיקה בבית המקדש כדי להראות כיצד מוזיקה זו יכולה לשמש כמנוף לחידוש הקומפוזיציה ולהעמקתה בתקופתו הוא;[11] משה (התנ"כי) הנחשב, ביחד עם אורפיאוס ואחרים, כמשורר ומוזיקאי ב-prisca theologia ("התאולוגיה העתיקה", מושג השגור בפי הנאו-פלטוניסטים לציון גדולי התאולוגים לפני הברית החדשה);[12] ה-encomium (קרי, נאום שכולו דברי שבח, במקרה זה נאום לשבח המוזיקה) ומקומו המקובל כפרק פותח בספרי התאוריה המוזיקלית המוקדמים, בהתייחס למקורותיו, מרכיביו והשלכותיו;[13] מבט חדש על היצירה "O rosa bella" ("או שושנה היפה"), מן הידועות בין יצירות הרנסאנס המוקדם: טענת היסוד היא שמדובר, במילות השיר, ביהודייה יפהפייה בשם רוזה – המאמר מתמודד עם השאלות הביוגרפיות, הספרותיות והמוזיקליות לחיזוק הטענה;[14] אורפיאוס בכתבי הרטוריקאים כמשורר, מוזיקאי ומחנך: מאין הגדרות אלו? מה תוקפן לגבי מעמדו של אורפיאוס בשירה ובמוזיקה?;[15] דיון בחקר המוזיקה של הרנסאנס בציון תצפיות ואתגרים חדשים לקראת המאה ה-21;[16] "ביזת רומא" (באנגלית Sack of Rome) כאירוע ממשי (1527) הנזכר ביצירות מוזיקליות: כיצד הוא נתפס בהן? מה מוסיף התיאור המוזיקלי להבנת האירוע באופן היסטורי?;[17] סוגת ה"ברבאנו" (barabano) במאה ה-17: ביטויי סוגה זו לא רק במוזיקה של המאה ה-17 אלא גם בזו של תקופות מוקדמות ומאוחרות, כמעין רעיון קומפוזיטורי בסיסי הרץ דרך כל הספרות (בחלק הסיום של מחקר זה צוינו ההקבלות בין מנגינת ה"ברבאנו" לבין ההמנון הלאומי "התקווה");[18] הנושא של "קבלת החלטות" והשתקפותו ביצירות בארוקיות (מאת באך והנדל) בהן נדון, בתמליל, הצורך לבחור בין "מוסר" ו"תענוג" כשתי גברות מנוגדות (על-פי משלי, פרקים א', ז' וח');[19] דיון בפולמוס בין שני התאורטיקנים רבי ההשפעה במאה ה-16 ג'וספו צרלינו ותלמידו וינצ'נצו גליליי, כמייצגי הבדלי השקפות בין דור האבות לבין דור הבנים;[20] התאורטיקן ג'ובאני דל לאגו (מן המחצית הראשונה של המאה ה-16): קורותיו וכתביו (ביניהם מכתבים בענייני מוזיקה שנשתמרו בכתב יד בספריית הוותיקן).[21]

מוזיקה ומילים (הקשר ביניהן בהלחנה, ביצוע, האזנה ותפישת תכנים)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הנושאים אותם חקר הרן: הנחיות לזמרים, בספרי התאורטיקנים המוקדמים, לביטוי מילים נאות;[22] תורת התאום בין הברות הטקסט לבין צלילי המוזיקה בהלחנה ובביצוע, תורה הידועה בספרות המקצועית בשם text underlay (הנחת הטקסט תחת תווי המוזיקה):[23] בספר Word-Tone Relations in Musical Thought ("יחסי מילה וצליל במחשבת המוזיקה") הובאו העדויות לתורה זו, על יישומיה השונים, מאז ימי קדם עד המאה ה-17, בהתייחס לזרמים הומניסטיים בהם הודגשה ה"מילה" ככוח מעצב במוזיקה;[24] מסקנות חדשות באותו נושא (text underlay) – בהפרש אחת-עשרה שנה מאז פרסום הספר הנזכר – המוגשות תוך כדי דיון באפשרויות הלוגיות השונות לסידור המילים (ראו "How to ‘Lay’ the ‘Lay’", עם המילה lay במובן הכפול של "להניח" ו"מנגינה");[25] גילוי הכתב המוקדם ביותר (מ-1440 בערך) בו ניתנות הנחיות מפורשות להתאמת ההברות לצליליהן;[26] דיון בכתב היד בו נמצא כתב זה;[27] מה קודם למה בהלחנת המוזיקה: שיקולים לשוניים או מוזיקליים? "גרמטיקה" (דקדוק, כאן לשון) לעומת מוזיקה כקובעת את צורת ההלחנה ותוכנה: המאבק בין המחזיקים בעמדה הראשונה לבין המחזיקים בעמדה השנייה מתואר במסה מאת ג'ן לה מינרה, זמר ומלומד בקולג' נבאר (פריז) מסוף המאה ה-15[28] (על הוויכוחים שהתנהלו בקולג' בין שני המחנות הורחב בספר In Defense of Music);[29] דעותיהם של תאורטיקנים שונים, ביניהם ג'ובאני מריה לנפרנקו, ניקולה ויצ'נטינו, ג'וספו צרלינו וגספר סטוקרוס בנושא התאום בין מילים וצלילים;[30] [31][32][33] היחס בין שירה בבית הכנסת לבין מוזיקה רב-קולית במאה ה-16: למה התכוון צרלינו כאשר העלה על נס, בחיבור בשם Sopplimenti musicali ("תוספות מוזיקליות", 1588), את טעמי המקרא כמודל לחידוש המוזיקה הרב-קולית? שאלה זו אומרת דרשני והורחב עליה בספר In Search of Harmony: Hebrew and Humanist Elements in Sixteenth-Century Musical Thought ("בחיפוש אחר הרמוניה: יסודות עבריים והומניסטיים במחשבת המוזיקה במאה ה-16");[34] לקראת "קוד" רטורי בר תוקף לביצוע המוזיקה המוקדמת: באיזו מידה עשויות הנחיות הרטוריקאים העתיקים לבחירת מילים, חיבורן למשפטים וקביעת סגנונן הנאות לשמש יסוד לביצוע המוזיקה (שלא לדבר על יצירתה)?[35]

המדריגל האיטלקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדריגל האיטלקי היה הג'נר החילוני המוביל במוזיקה איטלקית של המאה ה-16. דון הרן, בעבודת הדוקטור שלו, דן במדריגלים של פיליפ ורדלו, מגדולי המלחינים הראשונים של סוג כתיבה זה, אם לא מייסדו. ורדלו, ממוצא פרנקו-פלמי, התיישב באיטליה בימי בחרותו ופעל שם, בעיקר בפירנצה, בשנות השלושים. הדיסרטציה מתייחסת למכלול יצירותיו האיטלקיות (מאה ארבעים וחמש במספר) וגם למעט שנותר מיצירותיו הצרפתיות החילוניות (שנסונים, חמישה במספר). ורדלו חיבר מדריגלים לארבעה, חמישה ושישה קולות, וזאת בתקופה בה נחשבה הכתיבה לחמישה וששה קולות, שהתבססה רק מאוחר יותר, לנועזת. נקודת המוצא לדיון ביצירות, במחקר זה, היא דיון קודם בטקסטים מבחינה מבנית וסמנטית: רק אז, על-פי טענת המחבר, אפשר להבחין בעוצמת הביטוי שוורדלו נותן לאותם הטקסטים על צורותיהם ומשמעויותיהם השונות. [36] בין שאר העבודות הקשורות למדריגל: יצירתו החריגה של ורדלו בשם "?Chi bussa" ("מי דופק?") המשמשת, בדיאלוג הסאטירי והמחוספס שלה, אנטיתזה למדריגל האלגנטי הטיפוסי; [37] דיון ב"פרוטולה", סוג יצירה שהקדים את המדריגל בשירתו וצורותיו; [38] המלחין הוברט נייך כמחבר מדריגלים וכשייך לחוגי אקדמיה אינטלקטואליים ברומא של שנות הארבעים; [39] הוצאה כוללת, בעריכה ביקורתית, של יצירות נייך (המצביעות, במורכבותן, על תכונות מנייריסטיות – ראו תחת הפרק הבא); [40] דיון באוסף המדריגלים ה"כרומטיים" של צ'יפריאנו דה רורה משנת 1542 (המילה "כרומטי" כאן לא במובן המקובל של צלילים הזרים לסולם מסוים אלא במובן של צבע, דהיינו יחידות קצביות קצרות הכתובות בצבע שחור – זאת שוב תופעה המתקשרת למנייריזם); [41] מדריגלים "כרומטיים" שקדמו לאלה של רורה; [42] סוגי השירה הפרוזודיים השונים העומדים כיסוד ליצירות מדריגליות מוקדמות; [43] ערכים אנציקלופדיים רבים על מלחיני המדריגל וצורותיו ב"מילון גרוב החדש" (1980) ומהדורתו המתוקנת (2001); דיון ב"מוזיקה פיקטה" (כלומר, תוספת דיאזים ובמולים לתווים כתובים, על-פי כללי ביצוע ידועים מאז ימי הביניים ואילך) מנקודת הראות של מה שמסומן במוזיקה כ"סימני אזהרה" (cautionary signs) – כל תכליתם של סימנים אלה היא דווקא למנוע את השימוש ב"מוזיקה פיקטה" (לאותם הסימנים חשיבות לגבי ביצוע מדריגלים וסוגי יצירה אחרים, ביניהם מוטטים); [44] [45] טקסטים דיאלוגיים כבסיס למדריגל: מה פירוש "דיאלוג" מבחינה ספרותית? מהם סימני ההיכר ל"דיאלוגיות" מבחינה מוזיקלית? [46] [47]

מנייריזם במדריגל האיטלקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרן בחן את תופעת המנייריזם האומנותי והספרותי כגורם מעצב במדריגל האיטלקי. בין הנושאים השונים להם התייחס כעדות להשפעת המנייריזם על המדריגל: סדרת האנתולוגיות, בעריכתו הביקורתית, של מדריגלים "בתווים שחורים" (a note nere/negre או לחלופין מדריגלים כרומטיים או a misura di breve), חמישה כרכים במספר, משנות הארבעים של המאה ה-16 – נדונות היצירות, על-פי מאפייניהן המנייריסטיים, בחלקי המבוא לכרכים אלה; [48] יצירותיו ה"מנייריסטיות" של המלחין הוברט נייך; [49] מחקרים שונים על מנייריזם במוזיקה איטלקית; [50] [51] Maniera" e il madrigale" ("'מניירה' והמדריגל"), ספר ספרותי במהותו, ובו מבוא מפורט על מנייריזם והדגמת פעלוליו במאה טקסטים מדריגליים נבחרים (שנערכו בשפת המקור, איטלקית, ותורגמו לאנגלית). [52]

מוזיקה אמנותית יהודית (מוזיקאים, מלחינים, תאורטיקנים, מושגי יסוד)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מוזיקה יהודית אמנותית

בין הנושאים בהם עסק הרן: המוזיקה בבית הכנסת, ובייחוד יסודותיה הרטוריים, כמודל לחידוש המוזיקה הנוצרית במאה ה-16 ; [53] ערכים אנציקלופדיים רבים על מלחינים, מוזיקאים ותאורטיקנים יהודיים ב"מילון גרוב החדש" (1980) ומהדורתו המתוקנת (2001) ; קומפוזיציה חילונית איטלקית בשם "Adonai con voi" ("ה' איתכם") בה נראה שהמשורר והמלחין (שניהם אלמוניים) מתייחסים לברית מילה – אך הטקסט כה דחוס במשמעויות נוספות שניתן להבינו לפי פרשנויות שונות; [54] יצירה דו-משמעית של המלחין היהודי אלגרו פורטו – ביצירה זו, שהופיעה בדפוס ב-1622, מנוסח הטקסט באופן כזה שהוא פונה, בתכניו, לשני קהלי יעד, היהודי והנוצרי; [55] דיון ביצירות נבחרות מן המאה ה-15 עד המאה ה-17, בהן מופיעים יהודים, בטקסטים ובמוזיקה, בסיטואציות שונות של התרחקות והתקרבות (exclusion לעומת inclusion) ביחס לנוצרים; [56] זרמי מחשבה שונים, חלקם ספקולטיביים, חלקם מעשיים, בכתיבה יהודית על המוזיקה בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17, בהתייחס במפורט לרבנים יהודה אריה ממודנה ויהודה מוסקטו ולמלומד אברהם פורטלאונה; [57] כינור דוד כדימוי בקבלה והבנתו על ידי התאורטיקנים אנג'לו ברארדי ואתנזיוס קירכר, בני המאה ה-17, כסימן היכר לעוצמת המוזיקה; [58] הדרשה הראשונה של רב יהודה מוסקטו ובה דיון רחב במוזיקה כמשולה לתורה; [59] הקשרים בין דרמטורגים ומוזיקאים יהודיים בשלהי הרנסאנס, בהתייחס בעיקר ללאונה דה סומי ושלמה רוסי; [60] סיפורי יוסף התנ"כי כפי שהמלחין אורלנדו די לסו (1594-1532) מספר אותם ביצירותיו; [61] שושלת מוזיקאים ממשפחת לוי שפעלו, לאורך שלושה דורות במאה ה-16, כנגני נבל בחצר הדוכסים במנטובה; [62] דיון בסוגיה "האם ליהודים היה 'רנסאנס מוזיקלי' במאות ה-16 וה-17?"; [63] השפעת טעמי המקרא על התאוריה המוזיקלית הרנסאנסית; [64] ה"חיפוש אחר המסורת האיטלקית הספרדית" תוך כדי התייחסות לשאלות היסוד המתעוררות בעקבות ההופעה, לאחרונה, של שתי הקלטות חדשות; [65] סיפורי התנ"ך כחומר יסוד לטקסטים של יצירות הרנסאנס; [66] מסורת וחידוש במוזיקה אומנותית יהודית מסוף הרנסאנס. [67] [68]

שלמה רוסי (שלמה מן האדומים)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרן חקר את חייו ויצירתו של שלמה רוסי (שלמה מן האדומים, 1628-1570), גדול המלחינים היהודיים המוקדמים שפעל בחצר מנטובה משנת 1589 עד מותו, במספר חיבורים, כולל ספר מקיף. [69] הנושאים בהם נדון בשאר החיבורים הם: רוסי הנראה משתי נקודות ראות, דהיינו, כפי שהוא נתפס בעיני היהודים ומאידך בעיני הנוצרים; [70] יצירותיו הכליות של רוסי והשפעתן על המוזיקה הכלית בחצר וינה במאה ה-17; [71] מוטיב הנישואין בשיריו של רב יהודה אריה ממודנה וביצירותיו העבריות של רוסי; [72] מזמורי דוד כשירים רב-קוליים ("Psalms as Songs", וכו', כלומר אותם המזמורים ששמשו יסוד לאוסף "השירים אשר לשלמה"); [73] באיזו מידה ניתן להבחין ב"עבריות" ביצירותיו העבריות של רוסי?; [74] רוסי כמלחין של מוזיקה לתיאטרון; [75] רוסי כמלחין יהודי באיטליה הרנסאנסית הנוצרית; [76] ענן אי-הוודאות המערפל את נסיבות חייו ויצירותיו של רוסי (לכן הכותרת למחקר זה היא "רוסי, איש המסתורין"); [77] פרשה חדשה בחיי רוסי: שהייתו בוונציה בשנת 1622. [78] הרן גם ערך מהדורה ביקורתית של כל יצירות רוסי. [79]

לאונה מודנה (יהודה אריה ממודנה)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יהודה אריה ממודנה היה מיודד עם רוסי ועודד אותו בהכנת אוסף יצירותיו העבריות לבית הכנסת ("השירים אשר לשלמה"). המחקרים הקשורים למודנה הם: מוזיקה בחייו ומחשבתו ("Dum recordaremur Sion" ["בזוכרנו את ציון"], וכו'); [80] [81] תשובת הרב על השאלה "האם מותר לשנן את מילת השם במוזיקה?", בה הוא חושף את רעיונותיו אודות מהות המוזיקה היהודית הקדושה; [82] דיון בשאלה "האם מודנה היה מלחין?" בו נשקלות העדויות לאשרור או לשלילת פעילותו הקומפוזיטורית. [83]

לימודי נשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הנושאים: נשים כמשוררות של המדריגל האיטלקי, בהתייחס בעיקר לוורוניקה גמברא, ויטוריה קולונא, גספרה סטמפא וורוניקה פרנקו; [84] ובאשר לנשים יהודיות, רוזה לוי, משוררת, שהתנצרה ב-1565; [85] "מדונה בלינה" המתוארת בכתיבת המשורר והמחזאי אנדראה קאלמו כזמרת ונגנית יהודייה "מדהימה" באמצע המאה ה-16; [86] "מדאמה אירופה", אחותו של שלמה רוסי, שהופיעה כזמרת בחגיגות חצר מנטובה בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17; [87] ובעיקר, שרה קופיו סולם (1641-1600), סופרת, משוררת ופטרונית של יהודים ונוצרים שנפגשו בסלון הספרותי שהקימה בביתה בגטו הוונציאני בשנות ה-20 לדיון בקשת רחבה של נושאים, כולל ספרות, שירה ודת. על הישגי סולם כזמרת הקדיש הרן מחקר בשם "Doubly Tainted, Doubly Talented" ("פעמיים מוכתמת, פעמיים מוכשרת") [88] ועל חייה ויצירותיה בכלל, ספר מקיף. [89]

מוזיקולוגיה (בהתייחס בעיקר לארץ)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר למחקרים שונים בהם דובר על היבטים שונים של חקר המוזיקה בארץ [90] הקדיש הרן ספר שלם לנושא. הספר נולד בעיצומו של תהליך פתיחת חוגים למוזיקולוגיה בשלוש אוניברסיטאות (האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן) בין השנים 1965–1970. "מוזיקולוגיה", דהיינו חקר המוזיקה, היה אז נושא חדש והספר נועד להסביר את ייחודו. [91]

מוזיקה ישראלית בת זמננו ואירועים מוזיקולוגיים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרן הקדיש מחקרים אחדים ליצירות פרי עטם של מלחינים ישראלים בני זמננו ולכנסים מוזיקולוגיים שהתנהלו בארץ. [92]

מחקריו המאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפרויקטים עליהם עבד הרן בשנותיו האחרונות: Fragmenta judaeorum polyphonica (שרידי יצירות רב-קוליות פרי עטם של מלחינים יהודיים מן המאות ה-16 וה-17; מאה ושבע יצירות בשישה כרכים). מדובר ביצירות רב-קוליות, מאת מלחינים יהודיים, לשלושה עד שמונה קולות, שנשתמרו באופן חלקי: בקול אחד או בשניים-שלושה קולות. המלחינים שעיקר פעילותם הייתה במנטובה או בוונציה בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 הם: דוד סצ'רדוטה (אוסף אחד של שמונה-עשרה יצירות חילוניות באיטלקית), דוד צ'יוויטא (אוסף אחד של שבע-עשרה יצירות חילוניות באיטלקית) ואלגרו פורטו (שלושה אוספים בהם חמישים ואחת יצירות חילוניות באיטלקית). נוסף עליהם ישנם מלחינים בלתי מזוהים הקשורים לחוג המכרים של הרב יהודה אריה ממודנה. [93] היצירות תודפסנה בשישה כרכים, בתוספת אפראט ביקורתי מלא, על ידי המרכז לחקר המוזיקה היהודית בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים. עם הוצאה זו, ביחד עם ההוצאה הביקורתית של כלל יצירות שלמה רוסי (13 כרכים) [94] לא רק שכל היצירות הרב-קוליות של מלחינים יהודיים מלפני אמצע המאה ה-17 תהיינה זמינות ללימוד וביצוע אלא שניתן יהיה לצייר תמונה חדשה של תרומת היהודים למוזיקה אומנותית רב-קולית באירופה על סף העת המודרנית.

כתבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ‘Barucaba,’ a Tale of Jewish Woe as Told for Its Impact on Music and Literature in the Eighteenth to Twentieth Centuries. Leiden, Boston: Brill (בהכנה; הספר יושלם עד 2011).
  • In Defense of Music: The Case for Music as Argued by a Singer and Scholar of the Late Fifteenth Century. Lincoln: University of Nebraska Press, 1989. xiii + 175 pp.
  • In Search of Harmony: Hebrew and Humanist Elements in Sixteenth-Century Musical Thought. Musicological Studies & Documents 42. Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1988. xx + 301 pp.
  • “Maniera” e il madrigale: una raccolta di poesie musicali del Cinquecento [‏"מניירה" והמדריגל: אוסף שירים מוזיקליים של המאה ה-16]. Biblioteca dell’“Archivum Romanicum,” series 1, vol. 158. Florence: Leo S. Olschki, 1980. 123 pp.
  • Musikologyah: tehumim u-megamot (מוזיקולוגיה: תחומים ומגמות). Jerusalem: Bialik Institute, 1975. 240 pp.
  • Salamone Rossi, Jewish Musician in Late Renaissance Mantua. Oxford: Oxford University Press, 1999. x + 310 pp. (הופיעה בכריכה רכה ב-2003)
  • Sarra Copia Sulam, Jewish Poet and Intellectual in Seventeenth-Century Venice: The Works of Sarra Copia Sulam in Verse and Prose, along with Writings of Her Contemporaries in Her Praise, Condemnation, or Defense. Introduced, edited, and translated by Don Harrán. Chicago: The University of Chicago Press, 2009. xxxiii + 598 pp.
  • Verdelot and the Early Madrigal. Ph.D. dissertation. 2 vols., University of California, Berkeley, 1963. iv + 307 pp.; 170 pp.
  • Word-Tone Relations in Musical Thought: From Antiquity to the Seventeenth Century. Musicological Studies & Documents 40. Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1986. xviii + 517 pp.

הוצאות ביקורתיות בעריכתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The Anthologies of Black-Note Madrigals. Corpus Mensurabilis Musicae 73. 5 vols. in 6. Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1978–81.
    • Vol. 1, pt. 1 (1978): Il primo libro d’i madrigali . . . a misura di breve . . . quatuor vocum (1542). lvii + 79 pp.
    • Vol. 1, pt. 2 (1978): Il primo libro d’i madrigali . . . a misura di breve . . . quatuor vocum (1542). lviii–lxxxii + 153 pp.
    • Vol. 2 (1978): Il secondo libro de li madrigali . . . a misura di breve . . . a quatro voci (1543). xliii + 148 pp.
    • Vol. 3 (1980): Libro terzo . . . li madrigali a quatro voce a notte negre (1549). xxxv + 117 pp.
    • Vol. 4 (1980): Il vero terzo libro di madrigali . . . a note negre (1549). xliii + 131 pp.
    • Vol. 5 (1981): Black-note madrigals (3–4 v.) from the Earliest Printed Collections (1540, 1541, 1542). xxiv + 49 pp.
  • Fragmenta judaeorum polyphonica (שרידי יצירות רב-קוליות פרי עטם של מלחינים יהודיים מן המאות ה-16 וה-17; מאה

    ושבע יצירות בשישה כרכים. לפרטים ראו לעיל, תחת "מחקריו העכשוויים"‏)‏

  • Hubert Naich: Collected Works. Corpus Mensurabilis Musicae 94. Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1983. lvii + 197 pp.
  • Salamone Rossi: Complete Works. Corpus Mensurabilis Musicae 100. Vols. 1–12, Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1995; vols. 13a and 13b, Middleton, Wis.: American Institute of Musicology, 2003.
    • Vol. 1: Madrigals for 5 voices, Book 1 (1600). lxxxvi + 94 pp.
    • Vol. 2: Madrigals for 5 voices, Book 2 (1602). xxxii + 68 pp.
    • Vol. 3: Madrigals for 5 voices, Book 3 (1603). xxxv + 67 pp.
    • Vol. 4: Madrigals for 5 voices, Book 4 (1610). xxxvi + 67 pp.
    • Vol. 5: Madrigals for 5 voices, Book 5 (1622). xxxiv + 23 pp.
    • Vol. 6: Canzonette for 3 voices (1589). xxxvi + 32 pp.
    • Vol. 7: Madrigals for 4 voices (1614). xxxiii + 59 pp.
    • Vol. 8: Madrigaletti for 2–3 voices (1628), plus three appendices. lix + 67 pp.
    • Vol. 9: Sinfonie, Gagliarde, etc., for 3–5 voices, Book 1 (1607). xxviii + 37 pp.
    • Vol. 10: Sinfonie, Gagliarde, etc., for 3–5 voices, Book 2 (1608). xx + 55 pp.
    • Vol. 11: Sonatas, Sinfonie, Gagliarde, etc., for 3 voices, Book 3 (1623). xxiii + 83 pp.
    • Vol. 12: Sonatas, Sinfonie, Gagliarde, etc., for 3 voices, Book 4 (1622). xxiv + 91 pp.
    • Vol. 13a: Ha-shirim asher li-shelomo (השירים אשר לשלמה “The Songs of Solomon”), for 3–8 voices (1623): General Introduction. xxx + 222 pp.; 24 illustrations.
    • Vol. 13b: Ha-shirim asher li-shelomo (השירים אשר לשלמה “The Songs of Solomon”), for 3–8 voices (1623): Music (33 Hebrew works). x + 238 pp.

(לשישה תיקוני גבהים לכרך זה ראו

http://www.corpusmusicae.com/cmm/cmm_cc100.htm

תחת Volume Update, אוגוסט 2008)

תרגומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Das Atlantisbuch der Musik (9th ed., Zurich: Atlantis Verlag, 1959).

תוקן ותורגם לעברית בתור "תולדות המוזיקה האירופית". רמת גן: הוצאת מסדה, 1969. 318 עמ'

  • Ernst Krenek, “Amerikas Einfluß auf eingewanderte Komponisten” (Musica 13 [1959]: 757–61): “America’s Influence on Its Émigré Composers,” Perspectives of New Music 8 (1970): 112–17.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרים ספרי "מי הוא מי" ואנציקלופדיות, ביניהם:

  • 2000 Outstanding Intellectuals of the 21st Century
  • Dictionary of International Biography
  • International Who’s Who in Music
  • International Who’s Who of Intellectuals
  • Die Musik in Geschichte und Gegenwart
  • New Grove Dictionary of Music & Musicians
  • Outstanding People of the 21st Century
  • Who’s Who in World Jewry

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אבי בליזובסקי, פרופ' דוֹן הרן מהחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית, הידען, 30.4.2006
  2. ^ “Burney and Ambros as Editors of Josquin’s Music,” in Edward E. Lowinsky, ed., Josquin des Prez (Proceedings of the International Josquin Festival-Conference, New York 1971) (London: Oxford University, 1976), 148–77.
  3. ^ “The Concept of Battle in Music of the Renaissance,” The Journal of Medieval and Renaissance Studies 17 (1987): 175–94.
  4. ^ “Cyclical Processes in Beethoven’s Early Quartets,” in Internationaler Musikwissenschaftlicher Kongreß Bonn 1970: Kongreß-Bericht (Kassel: Bärenreiter, 1973), 426–31.
  5. ^ “Domenico Galli e gli eroici esordi della musica per violoncello solo non accompagnato” [דומניקו גאלי וההתחלות ההרואיות של מוזיקה לצ'לו סולו ללא ליווי], Rivista italiana di musicologia 34 (1999): 231–307.
  6. ^ “Elegance as a Concept in Sixteenth-Century Music Criticism,” Renaissance Quarterly 41 (1988): 413–38.
  7. ^ “En inversant le processus historique: la ‘Renaissance’ de la musique instrumentale au Moyen Âge”, in Jean-Michel Vaccaro, ed., Le concert des voix et des instruments à la Renaissance (Paris: Éditions du Centre National de la Recherche Scientifique, 1995), 33–38.
  8. ^ “The Fixed and the Changeable in the Problematic of Stylistic Definition,” in Axel Beer, Kristina Pfarr, and Wolfgang Ruf, eds., Festschrift für Christoph-Hellmut Mahling zum 65. Geburtstag, 2 vols. (Mainzer Studien zur Musikwissenschaft 37; Tutzing: Hans Schneider, 1997), 489–500.
  9. ^ “From Orpheus to Hercules: Differing Conceptions of Power in Music of the Baroque,” in Yosihiko Tokumaru and six others, eds., Tradition and Its Future in Music: Report of the Fourth Symposium of the International Musicological Society, Osaka 1990 (Tokyo: Mita Press, 1991), 211–15.
  10. ^ “Guido Casoni (d. 1642) on Love as Music: A Theme ‘for All Ages and Studies,’” Renaissance Quarterly 54 (2001): 883–913. (חלק הסיום, במאמר זה, דן ב"שיחות האהבה" של יהודה בן יצחק אברבנאל)
  11. ^ “The Hebrew Exemplum as a Force of Renewal in Eighteenth-Century Musical Thought: The Case of Benedetto Marcello and His Hebrew Psalms,” in Andreas Giger and Thomas J. Mathiesen, eds., Music in the Mirror: Reflections on the History of Music Theory and Literature for the Twenty-First Century (Lincoln: University of Nebraska Press, 2002), 143–94.
  12. ^ “Moses as Poet and Musician in the Ancient Theology,” in Marc Honegger and Christian Meyer, eds., La musique et le rite sacré et profane (Report of the Thirteenth Congress of the International Musicological Society, Strasbourg 1982), 2 vols. (Strasbourg: Association des Publications près les Universités de Strasbourg, 1986), 2:233–51.
  13. ^ “The Musical Encomium: Its Origins, Components, and Implications,” in Mediterranean Musical Cultures and Their Ramifications (Proceedings of the Fifteenth International Congress of the International Musicological Society, Madrid 1992), 3 vols. (Madrid: Sociedad Española de Musicología, 1993–95): Revista de musicología 16 (1993): 7–17.
    • “Praising Music via Poetry: The Poetic Encomium,” in Piotr Poźniak, ed., Affetti musicologici: Book of Essays in Honour of Zygmunt Marian Szweykowski on His 70th Birthday (Kraków: Katedra Historii i Teorii Muzyki, Uniwersytetu Jagiellónskiego / Musica Iagellonica, 1999), 57–65.
  14. ^ “New Variations on O rosa bella, Now with a Jewish Ricercare,” Studi musicali 27 (1998): 241–86.
  15. ^ “Orpheus as Poet, Musician, and Educator,” in Richard Charteris, ed., Altro polo: Essays on Italian Music in the Cinquecento (Sydney, Australia: Frederick May Foundation, 1990), 265–76.
  16. ^ “Research into Music of the Renaissance: New Perspectives, New Objectives,” Israel Studies in Musicology 6 (1996): 81–98.
  17. ^ “The ‘Sack of Rome’ Set to Music,” Renaissance Quarterly 23 (1970): 412–21.
  18. ^ “The Seventeenth-Century Barabano, a Study in Affinities,” in Colleen Reardon and Susan Parisi, eds., Music Observed: Studies in Memory of William C. Holmes (Warren, Mich.: Harmonie Park Press, 2004), 163–91.
  19. ^ “The Subject of Decision-Making in Music as the Choice between Virtue and Pleasure,” Acta musicologica 79 (2007): 107–43.
  20. ^ “Sulla genesi della famosa disputa fra Zarlino e Galilei: un nuovo profilo” [על היווצרות הוויכוח הידוע בין צרלינו וגליליי: פירוש חדש], Nuova rivista musicale italiana 21 (1987): 467–75.
  21. ^ “The Theorist Giovanni del Lago: A New View of the Man and His Writings,” Musica disciplina 27 (1973): 107–51.
  22. ^ “Directions to Singers in Writings of the Early Renaissance,” Revue belge de musicologie 41 (1987): 45–61.
  23. ^ “Text Underlay, ” in Stanley Sadie, ed., The New Revised Grove Dictionary of Music and Musicians, 2nd ed., 29 vols. (London: Macmillan, 2001), 25:320–23.
  24. ^ Word-Tone Relations in Musical Thought: From Antiquity to the Seventeenth Century. Musicological Studies & Documents 40. Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1986. xviii + 517 pp.
  25. ^ “How to ‘Lay’ the ‘Lay’: New Thoughts on Text Underlay,” Musica disciplina 51 (1997): 231–62.
  26. ^ “In Pursuit of Origins: The Earliest Writing on Text Underlay (c. 1440),” Acta musicologica 50 (1978): 217–40.
  27. ^ “Intorno a un codice veneziano quattrocentesco” [אודות כתב יד ונציאני מן המאה ה-15], Studi musicali 8 (1979): 41–60.
  28. ^ “Le Munerat, Jean,” in Stanley Sadie, ed., The New Revised Grove Dictionary of Music and Musicians, 2nd ed., 29 vols. (London: Macmillan, 2001), 14:544.
  29. ^ In Defense of Music: The Case for Music as Argued by a Singer and Scholar of the Late Fifteenth Century. Lincoln: University of Nebraska Press, 1989. xiii + 175 pp.
  30. ^ “Vicentino and His Rules of Text Underlay,” Musical Quarterly 59 (1973): 620–32.
  31. ^ “On the Question of Word-Tone Relations in Early Music,” in Ursula Günther and Ludwig Finscher, eds., Musik und Text in der Mehrstimmigkeit des 14. und 15. Jahrhunderts (Kassel: Bärenreiter, 1984), 269–89.
  32. ^ “New Light on the Question of Text Underlay Prior to Zarlino,” Acta musicologica 45 (1973): 24–56.
  33. ^ “Stoquerus, Gaspar,” in Stanley Sadie, ed., The New Grove Dictionary of Music and Musicians, 20 vols. (London: Macmillan, 1980), 18:179, and in Stanley Sadie, ed., The New Revised Grove Dictionary of Music and Musicians, 2nd ed., 29 vols. (London: Macmillan, 2001), 24:440–41.
  34. ^ In Search of Harmony: Hebrew and Humanist Elements in Sixteenth-Century Musical Thought. Musicological Studies & Documents 42. Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1988. xx + 301 pp.
  35. ^ “Toward a Rhetorical Code of Early Music Performance,” Journal of Musicology 15 (1997): 19–42.
  36. ^ Verdelot and the Early Madrigal. Ph.D. dissertation. 2 vols. University of California, Berkeley, 1963. iv + 307 pp.; 170 pp.
  37. ^ “Chi bussa? or The Case of the Anti-Madrigal,” Journal of the American Musicological Society 21 (1968): 85–93.
  38. ^ “Frottola,” in Stanley Sadie, ed., The New Grove Dictionary of Music and Musicians, 20 vols. (London: Macmillan, 1980), 6:867–73, and in Stanley Sadie, ed., The New Revised Grove Dictionary of Music and Musicians, 2nd ed., 29 vols. (London: Macmillan, 2001), 9:294–300.
  39. ^ “Hubert Naich, musicien, académicien: notice bio-bibliographique” [הוברט נייך, מוזיקאי, איש אקדמיה: דיווח ביו-ביבליוגרפי], Fontes artis musicae 28 (1981): 177–94.
  40. ^ Hubert Naich: Collected Works. Corpus Mensurabilis Musicae 94. Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1983. lvii + 197 pp.
  41. ^ “Rore and the Madrigale cromatico,” The Music Review 34 (1973): 66–81.
  42. ^ “Some Early Examples of the Madrigale cromatico,” Acta musicologica 41 (1969): 240–46.
  43. ^ “Verse Types in the Early Madrigal,” Journal of the American Musicological Society 22 (1969): 27–53.
  44. ^ “New Evidence for Musica ficta: The Cautionary Sign,” Journal of the American Musicological Society 29 (1976): 77–98.
  45. ^ “In Defense of Cautionary Signs,” Journal of the American Musicological Society 31 (1978): 385–95.
  46. ^ “Towards a Definition of the Early Secular Dialogue,” Music & Letters 51 (1970): 37–50.
  47. ^ למדריגלים של שלמה רוסי, ראו תחת פרק 6 (בייחוד כרכים 1–8 בהוצאה הכוללת של יצירותיו).
  48. ^ The Anthologies of Black-Note Madrigals. Corpus Mensurabilis Musicae 73. 5 vols. in 6. Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1978–81. לפרטים על תכולת הכרכים ראו, בסוף, תחת "הוצאות ביקורתיות בעריכתו".‏
  49. ^ Hubert Naich: Collected Works. ראו תחת סעיף קודם (מדריגל איטלקי)
  50. ^ “‘Mannerism’ in the Cinquecento Madrigal?” Musical Quarterly 55 (1969): 521–44.
  51. ^ “On the Question of Mannerism in Early Music,” Israel Studies in Musicology 1 (1978): 92–98.
  52. ^ “Maniera” e il madrigale: una raccolta di poesie musicali del Cinquecento [‏"מניירה" והמדריגל: אוסף שירים מוזיקליים של המאה ה-16]. Biblioteca dell’“Archivum Romanicum,” series 1, vol. 158. Florence: Leo S. Olschki, 1980. 123 pp.
  53. ^ ראו פרטים על הספר "בחיפוש אחר הרמוניה" בסעיף 2 לעיל (מוזיקה ומילים).
  54. ^ “‘Adonai con voi’ (1569), a Simple Popular Song with a Complicated Semantic about (what seems to be) Circumcision,” in Maria Diemling and Giuseppe Veltri, eds., The Jewish Body: Corporeality, Society, and Identity in the Renaissance and Early Modern Period (Leiden: Brill, 2008), 427–63.
  55. ^ “Allegro Porto, an Early Jewish Composer on the Verge of Christianity,” Italia: studi e ricerche sulla storia, la cultura e la letteratura degli ebrei d’Italia (Jerusalem: The Magnes Press of Hebrew University) 10 (1993): 19–57.
  56. ^ “Between Exclusion and Inclusion: Jews as Portrayed in Italian Music from the Late Fifteenth to the Early Seventeenth Centuries,” in David N. Myers, Massimo Ciavolella, Peter H. Reill, and Geoffrey Symcox, eds., Acculturation and Its Discontents: The Italian Jewish Experience between Exclusion and Inclusion (Toronto: University of Toronto Press, 2008), 72–98.
  57. ^ “Cultural Fusions in Jewish Musical Thought of the Later Renaissance,” in Fabrizio della Seta and Franco Piperno, eds., In cantu et in sermone: For Nino Pirrotta on His Eightieth Birthday (Florence: Leo S. Olschki, 1989), 141–54.
  58. ^ “David’s Lyre, Kabbalah, and the Power of Music,” in Linda Austern, Kari McBride, and David Orvis, eds., Psalms in the Early Modern World (Aldershot, Hampshire: Ashgate Publishing Company; ‏ .(אמור להופיע ב-2010
  59. ^ “‘Higgayon be-khinnor’ (Sounds for Contemplation on a Lyre),” Sermon 1 in Judah ben Joseph Moscato, Sepher Nefutzot Yehudah (The Book of the Dispersed of Judah), Hebrew text (Venice, 1589) and English translation, 5 vols. (Leiden, Boston: Brill, 2010–), vol. 1 (Sermon 1 ed. and trans. Don Harrán, Sermons 2–10 ed. and trans. Giacomo Corazzol, Regina Grundmann, and Brian Ogren in conjunction with Adam Shear; general editors: Giuseppe Veltri and Miletto) ‏ .(בדפוס)
  60. ^ “Jewish Dramatists and Musicians in the Renaissance: Separate Activities, Common Aspirations,” in Siegfried Gmeinwieser, David Hiley, and Jörg Riedlbauer, eds., Musicologia humana: Studies in Honour of Warren and Ursula Kirkendale (Florence: Leo S. Olschki, 1994), 291–304.
  61. ^ “The Joseph Story as Told by Orlando di Lasso,” in Ignace Bossuyt, Eugeen Schreurs, and Annelies Wouters, eds., Orlandus Lassus and His Time (Yearbook of the Alamire Foundation 1; Peer, Belgium: Alamire Foundation, 1995), 249–69.
  62. ^ “The Levi Dynasty: Three Generations of Jewish Musicians in Sixteenth-Century Mantua,” in Giuseppe Veltri and Gianfranco Miletto, eds., “Uomo sagace”: Judah Moscato and Jewish Culture in the Renaissance (Leiden, Boston: ‏ Brill; בהכנה).
  63. ^ “Notes on a Jewish Renaissance,” Daedalus: Journal of the American Academy of Arts and Sciences 137 (2008): 96–100.
  64. ^ “Note on the Influence of Hebrew Accents on Renaissance Music Theory,” in Judith Cohen, ed., Proceedings of the World Congress on Jewish Music, Jerusalem 1978 (Tel Aviv: The Institute for the Translation of Hebrew Literature, 1982), 36–40.
  65. ^ “Review Essay: In Search of the Italian Sephardi Tradition,” Musica judaica 17 (5764/2003–4): 165–95.
  66. ^ “Stories from the Hebrew Bible in the Music of the Renaissance,” Musica disciplina 37 (1983): 235–88.
  67. ^ “Tradition and Innovation in Jewish Music of the Later Renaissance,” Journal of Musicology 7 (1989): 107–30.
  68. ^ למחקרים על שלמה רוסי (שלמה מן האדומים) ולאונה מודנה (יהודה אריה ממודנה) ראו פרקים נפרדים על שמם; למחקרים על נשים יהודיות ראו תחת לימודי נשים.
  69. ^ Salamone Rossi, Jewish Musician in Late Renaissance Mantua. Oxford: Oxford University Press, 1999. x + 310 pp. מהדורה בכריכה רכה הופיעה ב-2003
  70. ^ As Framed, So Perceived: Salamone Rossi ebreo, Late Renaissance Musician,” in David B. Ruderman and Giuseppe Veltri, eds., Cultural Intermediaries: Jewish Intellectuals in Early Modern Italy (Philadelphia: University of Pennsylvania, 2004), 178–215.
  71. ^ “From Mantua to Vienna: A New Approach to the Origins of the Dance Suite,” Journal of the Royal Musical Association 129 (2004): 181–219.
  72. ^ “Marriage and Music as Metaphor: The Wedding Odes of Leon Modena and Salamone Rossi,” Musica judaica 17 (5764/2003–4): 1–31.
  73. ^ “Psalms as Songs: The ‘Psalms of David’ in Salamone Rossi’s ‘Songs of Solomon,’” in Eleonora Harendarska, Irena Poniatowska, and Cezary Nelkowski, eds., Musica antiqua Europae orientalis (Bydgoszcz 1994) (Bydgoszcz: Filharmonia Pomorska im. Ignacego Paderewskiego, 1997), 47–55.
  74. ^ “Salamone Rossi as a Composer of ‘Hebrew’ Music,” in Eliyahu Schleifer and Edwin Seroussi, eds., Studies in Honour of Israel Adler (Yuval: Studies of the Jewish Music Research Centre, vol. 7; Jerusalem: The Hebrew University Magnes Press, 2002), 171–200.
  75. ^ “Salamone Rossi as a Composer of Theater Music,” Studi musicali 16 (1987): 95–131.
  76. ^ “Salamone Rossi, Jewish Musician in Renaissance Italy,” Acta musicologica 59 (1987): 46–64.
  77. ^ “Salamone Rossi, the Mystery Man of Jewish Art Music Composers,” Notes from Zamir 2 (Spring 2003): 5–7.
  78. ^ “A Tale as Yet Untold: Salamone Rossi in Venice, 1622,” Sixteenth Century Journal 40 (2009; ‏בדפוס).
  79. ^ Salamone Rossi: Complete Works. Corpus Mensurabilis Musicae 100. Vols. 1–12, Neuhausen-Stuttgart: Hänssler-Verlag for the American Institute of Musicology, 1995; vols. 13a and 13b, Middleton, Wis.: American Institute of Musicology, 2003. לפרטים על תכולת הכרכים ראו, בסוף, תחת הוצאות ביקורתיות בעריכתו
  80. ^ “‘Dum recordaremur Sion’: Music in the Life and Thought of the Venetian Rabbi Leon Modena (1571–1648),” Association for Jewish Studies Review 23 (1998): 17–61.
  81. ^ וגם “Jewish Musical Culture: Leon Modena,” in Robert C. Davis and Benjamin Ravid, eds., The Jews of Early Modern Venice (Baltimore, Md.: The Johns Hopkins University Press, 2001), 211–30, 289–95.
  82. ^ “Nomina numina: Final Thoughts of Rabbi Leon Modena on the Essence of Sacred Music,” Italia: studi e ricerche sulla storia, la cultura e la letteratura degli ebrei d’Italia (Jerusalem: The Magnes Press of Hebrew University) 17 (2006): 7–63.
  83. ^ “Was Rabbi Leon Modena a Composer?” in David Malkiel, ed., “The Lion Shall Roar”: Leon Modena and His World (Jerusalem: Magnes Press, Hebrew University, 2003), 195–248.
  84. ^ “Investigation through Interrogation: The Case of Female Poets and Feminist Poetry in the Sixteenth-Century Madrigal,” Recercare 7 (1995): 5–46.
  85. ^ Rosa Levi,” entry in Italian Women Writers (electronic database, The University of Chicago, 2008).
  86. ^ “Madonna Bellina, ‘Astounding’ Jewish Musician in Mid-Sixteenth-Century Venice,” Renaissance Studies 22 (2008): 16–40.
  87. ^ “Madama Europa, Jewish Singer in Late Renaissance Mantua,” in Thomas J. Mathiesen and Benito V. Rivera, eds., Festa musicologica: Essays in Honor of George J. Buelow (Stuyvesant, N.Y.: Pendragon Press, 1995), 197–231.
  88. ^ “Doubly Tainted, Doubly Talented: The Jewish Poet Sara Copio (d. 1641) as a Heroic Singer,” in Irene Alm, Alyson McLamore, and Colleen Reardon, eds., Musica franca: Essays in Honor of Frank A. D’Accone (Stuyvesant, N.Y.: Pendragon Press, 1996), 367–422.
  89. ^ Sarra Copia Sulam, Jewish Poet and Intellectual in Seventeenth-Century Venice: The Works of Sarra Copia Sulam in Verse and Prose, along with Writings of Her Contemporaries in Her Praise, Condemnation, or Defense. Introduced, edited, and translated by Don Harrán. Chicago: The University of Chicago Press, 2009. xxxiii + 598 pp.
  90. ^ ‏בין המחקרים:‏

    “L’insegnamento della storia della musica nelle università di Israele: problemi e prospettive” [הוראת תולדות המוזיקה באוניברסיטאות בארץ: בעיות ופרספקטיבות], in Sergio Miceli and Mario Sperenzi, eds., Didattica della storia della musica (Florence: Leo S. Olschki, 1987), 113–20.

    • “Musical Research in Israel: Its History, Resources, and Institutions,” Current Musicology 7 (1968): 120–27.
    • “Musicologia storica e cultura musicale: ridefinire i termini per ridefinire gli scopi,” Musica/Realtà 10 (1989): 43–52.

    ‏לתרגום לאנגלית ראו‏

    “Historical Musicology and Musical Culture: Redefining Terms as a Means of Redefining Goals,” in Joachim Braun and Uri Sharvit, eds., Studies in Socio-Musical Sciences (Ramat-Gan: Bar-Ilan University Press, 1998), 99–108.

    • “Musicology in Israel 1980–1990,” in coauthorship with Edwin Seroussi, Acta musicologica 63 (1991): 238–68.
    • “Musicology in Israel: Its Resources and Institutions,” Ariel 27 (1970): 59–66.
  91. ^ מוזיקולוגיה: תחומים ומגמות. ירושלים: מוסד ביאליק, 1975. 240 עמ'‏
  92. ^ “Israel: Art music,” in Stanley Sadie, ed., The New Grove Dictionary of Music and Musicians, 20 vols. (London: Macmillan, 1980), 9:356–58.
    • “The Israel Composer’s Workshop, 1970,” Orbis musicae 1 (1971): 91–99.
    • “Report from Israel,” Current Musicology 19 (1975): 23–31.
    • “Report from Israel: Highlights of the Year 1968–69,” Current Musicology 10 (1970): 40–44.
    • “Report from Israel: The Composer’s Workshop, 1969,” Current Musicology 11 (1971): 66–75.
    • “Report from Jerusalem: World Congress on Jewish Music,” Current Musicology 27 (1979): 20–23.
    • “Testimonium No. 2, 1971,” Current Musicology 15 (1973): 38–43. מודפס מחדש בכתב העת Orbis musicae 2 (1973–74): 139–43.
    • “A World Première: Josef Tal’s Opera Masada 967,” Orbis musicae 5 (1975–76): 103–
  93. ^ אוסף אחד בסינסינטי, אוהיו, "היברו יוניון קולג'", ספריית בירנבאום, כתב יד 101, משנת 1628 בערך; עשרים ואחת יצירות דתיות בעברית
  94. ^ ראו תחת פרק 6