לידה |
26 באוקטובר 1888 אומהה, נברסקה, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
22 במרץ 1963 (בגיל 74) ניו יורק, ארצות הברית |
שם לידה | דוריס קרולין סטיבנס |
מדינה | ארצות הברית |
השכלה | אוברלין קולג' |
דוריס סטיבנס (באנגלית: Doris Stevens; 26 באוקטובר 1888 – 22 במרץ 1963) הייתה סופרג'יסטית וסופרת אמריקאית.
נולדה בשם דורה קרולין סטיבנס באומהה, נברסקה בשנת 1892[1]. משפחתה ממוצא אנגלי והולנדי, הוריה היו רפובליקנים מן המעמד הבינוני[2].
בשנת 1911 סיימה תואר ראשון באוברלין קולג'. לאחר סיום לימודיה עבדה כעובדת סוציאלית ומורה באוהיו ומישיגן[3].
בשנת 1921 נישאה לדאדלי פילד מאלון, עורך דין שייצג אותה ונשים נוספות שהיו חברות בקונגרס למען זכות הצבעה לנשים (Congressional Union for Women Suffrage) לאחר שנעצרו בהפגנות. בשנת 1923 התגרשו. בשנת 1935 נישאה לג'ונתן מיטשל, עיתונאי בעיתון "ניו יורק וורלד". בשתי הפעמים בהן נישאה, סטיבנס החליטה לשמור על שם נעוריה ולא להחליפו לשם המשפחה של בעלה, מעשה שנחשב לא שגרתי באותה עת[4].
נפטרה בשנת 1963 בגיל 74.
סטיבנס התוודעה למאבק הסופרג'יסטי במהלך לימודיה באוברלין קולג'[2].
עברה להתגורר בגריניץ' וילג' ושם הצטרפה לקהילה פמיניסטית שבין חברותיה היו קריסטל איסטמן, אינז מילהולנד, מרי היטון וורס, סוזן גלאספל, דורותי דיי, ונשים נוספות[3].
יחד עם נשים נוספות, בהן אליס פול, לוסי ברנס, מרי ריטר בירד ואחרות, הקימו את הקונגרס למען זכות הבחירה לנשים (Congressional Union for Women Suffrage), בארגון זה שאפו ליישם גישות רדיקליות שבהן נקט איגוד הנשים בבריטניה באותה עת כחלק מן הדרישה לזכות בחירה לנשים במדינה. הן ערכו הפגנות ענק באופן יום יומי מול הבית הלבן, במהלכן ורבות מהן נעצרו.
בשנת 1914 הפכה סטיבנס למארגנת של הקונגרס למען זכות הבחירה לנשים בוושינגטון די סי.
בשנת 1915 ארגנה את הכנס הראשון לנשים בוחרות בסן פרנסיסקו[5][6].
בשנת 1916 הפך הקונגרס לזכות בחירה לנשים למפלגת הנשים הלאומית, תוך קריאה לתיקון החוקה. סטיבנס הובילה את וועידת המפלגה בקולורדו ולאחר מכן סייעה לנהל את קמפיין הבחירות בקליפורניה של מפלגת הנשים[7].
סטיבנס נעצרה בשנת 1917, במהלך הפגנות "המשמר הדומם" מול הבית הלבן. היא ישבה במעצר במשך שלושה ימים מתוך 60 הימים שנגזרו עליה, ולאחר מכן קיבלה חנינה. מכתבים ששלחה סטיבנס במהלך מעצרה אודות התנאים הקשים בבית המעצר התפרסמו בעיתון המפלגה, מה שתרם להעלאת המודעות הציבורית למעצרי הנשים והגביר את אהדת הציבור כלפיהן[8].
סטיבנס נעצרה בשנית בשנת 1919, במהלך הפגנת מפלגת הנשים בבית האופרה המטרופוליטנית בניו יורק. את עדותה על התנאים בבית המעצר והיחס לפעילות הפמיניסטיות מן "המשמר הדומם" פרסמה בשנת 1920 בספרה "כלואות למען החופש" (Jailed for Freedom). בספר מתוארים התנאים הקשים בבית המעצר, לרבות אלימות שהופעלה כלפי הנשים, מזון מקולקל ומלא רימות שניתן להן, צנזור המכתבים שנשלחו אליהן ומניעת פרטיות. כמו כן, תיארה כיצד נשים ששבתו רעב הואכלו בכפייה[9][10]. במהלך השנים הבאות מילאה סטיבנס מספר תפקידים בכירים במפלגת הנשים הלאומית, לרבות חברות בוועד המנהל, סגנית יושבת הראש של סניף המפלגה בניו יורק והובלה של קמפיין המפלגה לקונגרס. היא פעלה במדינות שבהן מועמדות נשים התמודדו לסנאט.
לאחר קבלת זכות הבחירה לנשים, המפלגה עברה לעסוק בנושאים כגון שוויון זכויות בתעסוקה וזכויות נשים במעגל המשפחה[11]. המפלגה פעלה ליצירת קשרים עם מדינות נוספות מחוץ לארצות הברית כדי לקדם את המאבק הפמיניסטי, סטיבנס התמקדה בפעילותה בקידום שוויון זכויות לעובדות באמריקה הלטינית. בשנת 1933, יחד עם אליס פול, הייתה בין הפעילות המרכזיות שקידמו את חתימת "אמנת מונטווידאו", שהייתה בין המסמכים הראשונים שקבעו בחוק שוויון זכויות לנשים[11].
בשנת 1947 עזבה סטיבנס את מפלגת הנשים הלאומית. היא הצטרפה לפעילות "הליגה למען לוסי סטון", ארגון נשים שפעל לפי ערכיה של לוסי סטון לשימור שם הנעורים לאחר הנישואין, ונאבק למען זכויות נשים נשואות. בין השנים 1951–1963 שימשה סגנית נשיאת הארגון[12].