דקירה
.jpg)
דקירה היא נעיצה של חפץ חד בגופו של אדם או בעל חיים.
דקירה, בניגוד לחיתוך, שיסוף או פגיעת עצם קהה, גורמת לרקמות הגוף נזק נקודתי. על כן, היא מסכנת חיים רק במקרה בו היא פוגעת בריאות, בכלי דם מרכזי או בעצב מרכזי. מבחינת התוקף, דקירה עשויה להיות עדיפה על חיתוך או על שימוש בעצם קהה, משום שהיא דורשת השקעה של כוח מועט וזמן מועט – חוד הנשק מרכז את הכוח, שהתוקף משקיע ברגע אחד, בנקודה האחת – בחוד הנשק.
דקירה מהווה את עקרון הפעולה של כלי הנשק הקדומים ביותר: חנית, רומח וכידון. מדובר בנשקי מוט בעלי להב חד וצר המותקנים על מוט ארוך. אופן הפעולה של נשקי מוט אלה הוא נעיצתם בכוח באויב. כלי נשק אלו היו נפוצים מהתקופה הפרה-היסטורית, עבור בעת העתיקה וימי הביניים (לצד כלי נשק חותכים כגון גרזנים וחרבות) ועד סוף העת החדשה, אז נדחקו לטובת רובים מכודנים. הם היוו מרכיב חשוב במערכים צבאיים רבים, הידוע שבהם הוא הפלנקס.
דקירה עשויה להיות חלק מקרב פנים אל פנים, או להיעשות בהפתעה, כמו דקירת גבו של אדם שאנן. כפשע, דקירה נעשית משנאה לנדקר או כדרך אלימה להתגברות עליו, למשל בעת שוד. לדקירה ניתן להשתמש בכלים המיועדים לכך, כגון פגיון, סכין או אולר, או בכלים מאולתרים, כגון שבר זכוכית. דקירה הפוגעת באיבר חיוני עלולה לגרום למותו של הנדקר, ולהאשמת הדוקר בהריגה או ברצח. בסעיף 402 לחוק העונשין נקבע ששוד המלווה בדקירה של אדם עונשו מאסר 20 שנים (לעומת שוד שאינו מלווה בפציעה, שעונשו מאסר 14 שנים).
בישראל ובשטחי יש"ע נפוצים פיגועי דקירה נגד ישראלים. במהלך האינתיפאדה הראשונה הפכו פיגועי דקירה לתופעה חמורה ומתמשכת. בין 2000 ל-2010 התרחשו 152 פיגועי דקירה בהם נרצחו 17 ישראלים, רובם (16) אזרחים.[1]
דקירה שאינה פשע נעשית למטרות רפואיות: דקירה באמצעות מזרק בעת מתן זריקה, דקירה לשם בדיקת דם או תרומת דם ועוד.
