דרמה פר מוזיקה (באיטלקית: Dramma per musica, תרגום מילולי: "מחזה עם מוזיקה") הוא מונח, ששימש דרמטורגים באיטליה ובמקומות אחרים בין סוף המאה ה-17 לאמצע המאה ה-19. לעיתים קוצר המונח לדרמה.
דרמה פר מוזיקה הייתה במקורה (באיטליה של המאה ה-17) מחזה, שנועד מראש ובמפורש למוזיקה, במילים אחרות, כלברית לאופרה, בדרך כלל רצינית. מתוך כך הסתעף המונח ושימש גם לאופרה או לאופרות, שחוברו בשביל הלברית, והיו מלחינים שהעדיפו את הגרסה האחרת שלו, "דרמה במוזיקה" (dramma in musica), ששמה דגש על היסוד המוזיקלי. במאה ה-18 נפוץ השימוש במונחים האלה, יחד עם "דרמה מוזיקלית" (dramma musicale), בעיקר לתיאור אופרות איטלקיות רציניות, הידועות כיום כאופרה סריה, מונח שלא היה מקובל בשימוש כשנוצרה הסוגה.[1]
המונחים האלה היו בשימוש גם בראשית המאה ה-19, אחרי שהרפורמות של גלוק שמו סוף אחת ולתמיד לשלטונה של האופרה סריה. לדוגמה, כמה מן האופרות הרציניות של רוסיני כונו "דרמה במוזיקה".
"דרמה פר מוזיקה" לא התפרשה מעולם כ"דרמה באמצעות מוזיקה", הווה אומר, דרמה שמחברה משתמש באפקטים מוזיקליים בעלילה, שלא לומר "מחזה מוזיקלי".[2]
דוגמאות לדרמה פר מוזיקה הן "אריסמנה" של פרנצ'סקו קאוואלי (1656), "טיטוס מאנליו" של ויוואלדי (1719), "איל בלרופונטה" של מיסליווצ'ק (1767), "פאריס והלנה" של גלוק (1770), "ארמידה" של סאליירי (1779), "אידומניאו" של מוצרט (1718) ו"אותלו" של רוסיני (1816), וכן מספר רב של לבריות שכתב פייטרו מטסטאזיו.