האינתיפאדה בעיראק הייתה סדרה של שביתות והפגנות אלימות נגד בית המלוכה העיראקי וההסכם האנגלו-עיראקי שהתרחשו בעיראק בשנת 1952. בהשראת מהפכת הקצינים החופשיים במצרים והלאמת שדות הנפט באיראן, ביקשו המתקוממים לכפות את התפטרותו של פייסל השני, להפוך את המדינה לרפובליקה, ולקבוע את עצמאותה המלאה של עיראק מבריטניה, על ידי קבלת שליטה על ענייני החוץ שלה.
ב-23 באוגוסט 1952 פתחו עובדי הנמל בבצרה בשביתה. סטודנטים בקולג' לרוקחות בעיראק הלכו בעקבותיהם ב-26 באוקטובר. המפלגה הקומוניסטית העיראקית, שעמדה גם מאחורי המהומות של 1948, מילאה תפקיד מוביל בהתקוממות. על אף שהמפגינים היו אנטי-מלוכנים באופן נחרץ, הם היו בעלי נטייה חיובית לצבא, שהיה סמל לאחדות לאומית ולעצמאות עיראקית.
ב-23 בנובמבר החליף דודו של פייסל השני, העוצר עבד אל-אילה, את ראש ממשלת עיראק המכהן מוסטפא מחמוד אל-עומרי בגנרל נור א-דין מחמוד, שדיכא את המהומות ביד קשה. מחמוד הנהיג חוק צבאי ועוצר, סגר מפלגות ועיתונים פוליטיים ועצר מפגינים מובילים. המפגינים גינו את מחמוד ודרשו את התפטרותו לטובת מנהיג המפלגה הדמוקרטית הלאומית, קאמיל אל-צ'דירצ'י, שכיהן לזמן קצר כשר הכלכלה של בכר סדקי לאחר הפיכת 1936.
ב-1953 נבחר ג'מיל אל-מדפעי לראשות ממשלת עיראק והחליף את מחמוד. במאי הגיע פייסל השני לגיל בגרות וקיבל על עצמו את תפקידו ואחריותו של המלך.
בשנת 1958, הפילו קציני צבא את המלוכה בהפיכה, ורצחו את משפחת המלוכה.