האסכולה הבורגונדית
האסכולה הבורגונדית הוא מונח המשמש לציון קבוצת מלחינים, שהיו פעילים במאה ה-15 באזור השייך כיום לצפון ומזרח צרפת, בלגיה והולנד ושבמרכזו הייתה חצר דוכסות בורגונדיה. השמות העיקרים הקשורים באסכולה זו הם גיום דופאי, ז'יל בנשואה, אנטואן בינואה וכן, (באנגליה ובאימפריה שהייתה לה אותו זמן בצרפת) ג'ון דאנסטפל. האסכולה הבורגונדית הייתה שלב הפעילות הראשון של האסכולה הפרנקו-פלמית במוזיקה, מרכז העשייה המוזיקלית של תקופת הרנסאנס באירופה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]באירופה של שלהי ימי הביניים וראשית התקופת הרנסאנס, נטו מרכזי תרבות לעבור ממקום למקום עקב תמורות ביציבות הפוליטית ונוכחותו של כוח שולט, אם רוחני ואם חילוני, לדוגמה האפיפיור, מתנגד האפיפיור או קיסר רומי הקדושה. במאה ה-14, מרכזי הפעילות המוזיקלית העיקריים היו צפון צרפת, אביניון ואיטליה, בייצוגם של גיום דה מאשו וה"ארס נובה", "ארס סובטיליור" ופרנצ'סקו לאנדיני, בסדר זה; אביניון נהנתה מתקופת שגשוג תרבותי קצרה אך חשובה, משום שבה שכנה האפיפיורות בתקופת המחלוקת המערבית. כשמלחמת מאה השנים, 1337 עד 1453, עשתה שמות בצרפת, התרחק המרכז התרבותי עוד מזרחה, אל ערים בבורגונדיה ובארצות השפלה הבורגונדיות.[1]
בתקופת שלטון בית ולואה, הייתה בורגונדיה הפלך האיתן והיציב ביותר פוליטית במערב אירופה, שסיפח אליו, מעט מעט, את פלנדריה, בראבאנט, רוזנות הולנד, לוקסמבורג, אלזס ולורן. בתקופת שלטונם של פיליפ ושל שארל האמיץ, דוכסי בורגונדיה, בין 1419 ל-1477, היה כל המחוז הזה מרכז של יצירתיות מוזיקלית. רוב הפעילות המוזיקלית לא התרחשה במה שמוכר כמחוז בורגונדי של ימינו אלה, שבירתו היא דיז'ון (אם כי דוכסות בורגונדיה קיימה שם מרכז ניהולי). המרכזים העיקריים של יצירת מוזיקה היו בריסל, ברוז', ליל ואראס, כמו גם ערים קטנות יותר באותו אזור.[1]
ככל שנפוצו המוניטין של בורגונדיה ברבים, גדל מספר המוזיקאים מכל אותו חבל ארץ, שבאו אליו לשם לימודים וקידום קריירה. שליטי בורגונדיה לא הסתפקו בהיותם פטרוני האמנויות, אלא השתתפו בהן באופן פעיל: שארל האמיץ ניגן בנבל וחיבר שאנסונים ומוטטים (אם כי שום חיבור משלו לא שרד במצב המאפשר ייחוס מהימן). הדוכסים הבקיאים בהלכות העולם עודדו גם חיבור מוזיקה חילונית במידה של חירות שכמעט לא נודעה קודם בתולדות המוזיקה באירופה, מאפיין המגדיר כשלעצמו את תקופת בורגונדיה כתופעה ייחודית לרנסאנס[2]
נדידה זו של תרבות מוזיקלית מפריז מזרחה גם מקבילה לחלוקה המוסכמת (וכלל לא מקובלת על כלל העולם) של תולדות המוזיקה לימי הביניים ולתקופת הרנסאנס; בעוד שגיום דה מאשו נחשב לעיתים קרובות לאחד מאחרוני המלחינים של ימי הביניים, גיום דופאי נחשב במקרים רבים למלחין הרנסאנס הראשון בעל החשיבות.
שארל האמיץ נהרג בשנת 1477 בקרב נאנסי, באחד מנסיונותיו לספח עוד שטחים לאימפריה שלו. אחרי מותו המשיכה המוזיקה לשגשג כמקודם, אבל הפלך נחלק פוליטית, דוכסות בורגונדיה נטמעה בצרפת ורוב ארצות השפלה היו לחלק משטחי הכיבוש של הענף הספרדי של בית הבסבורג (ראו שבעה-עשר המחוזות). הן החצר הצרפתית והן ההבסבורגים טיפחו את המוזיקה; מכל מקום, סגנון צרפתי החל להתפלג מזה של ארצות השפלה, בייחוד במוזיקה חילונית ובתקופה שאחרי 1500.
מלחינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תולדות המוזיקה הבורגונדית החלו בשנת 1384 בארגון מקהלת הקאפלה בידי פיליפ האמיץ; כאשר הלך לעולמו כעבור עשרים שנה, התחרתה הקאפלה בתפארתה במוסד המפורסם באביניון. בין השמות שנקשרו במוזיקה הבורגונדית בשלב מוקדם זה היו יוהנס טאפיסיה וניקולא גרנו, שהמשיכו במסורת אל השלב הבא של הקאפלה, כאשר הוכרה בשנת 1415. עוד מלחינים מוקדמים שם היו הוגו דה לאנטינס וארנולד דה לאנטינס, שהתוודעו בהמשך אל דופאי באיטליה.
מכל השמות שנקשרו באסכולה הבורגונדית, המפורסם ביותר היה גיום דופאי, שהיה קרוב לוודאי המלחין המפורסם ביותר באירופה במאה ה-15. הוא כתב מוזיקה ברבות מן הצורות שהיו מקובלות באותה תקופה, מוזיקה מלודית, שירתית וקליטה (יותר ממחצית ממוזיקת הקודש שלו היא הרמונים פשוטים של קנטוס פלאנוס, למשל). בני תקופתו של דופאי היו מלחינים כמו ז'יל בנשואה, ששהה בחצר הבורגונדית בין 1430 ל-1460 בקירוב, והיינה ואן חיזכם, מלחין, זמר וחייל, שנהרג אולי במערכה הצבאית האחרונה של שארל האמיץ.
אחרי מות דופאי ב-1474, המוזיקאי הבולט ביותר בבורגונדיה היה אנטואן בינואה, מלחין שאנסונים פורה, בין השאר, ואולי מחבר הנעימה המפורסמת L'homme armé.
סגנון וצורות מוזיקליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחיני בורגונדיה העדיפו צורות חילוניות, לפחות כל עוד פעלו בשטחי בורגונדיה; הרבה מוזיקה דתית שרדה מאז עד ימינו, בייחוד משל אותם מלחינים שעשו באיטליה, למשל במקהלת האפיפיור. הצורות החילוניות הבולטות ביותר ששימשו את אנשי בורגונדיה היו ארבע הצורות הקבועות (formes fixes) (רונדו, בלדה, וירלאי וברז'רט, שנודעו כולן בשם הכללי שאנסון. מבין הארבע, הרונדו היה הפופולרי ביותר, הרבה מעל האחרות; בכל אופן, מספר הרונדו ששרדו עולה על זה כל צורה אחרת. רוב הרונדו היו בשלושה קולות ובצרפתית, אם כי יש גם אחדים בשפות אחרות. ברובם, הקול העליון (ה"סופריוס") שר את הטקסט ושאר הקולות בוצעו על פי רוב בכלי נגינה. את הברז'רט פיתחו מלחיני בורגונדיה עצמם; הוא היה דומה לווירלאי אבל קצר יותר, בן בית יחיד.
רוב המלחינים כתבו גם מוזיקת קודש בלטינית; דבר זה עמד בתוקפו למשך עוד כמה דורות. הם כתבו הן מיסות והן מוטטים, כמו גם מחזורי מגניפיקטים. בתקופה זו השתנתה המיסה מקבוצה של פרקים נפרדים שנכתבו בידי מלחינים שונים, לעיתים קרובות תוך שימוש בטכניקה של מוטיב ראשי, למחזורים מאוחדים המבוססים על קנטוס פירמוס. דופאי, בינשואה, בנואה, רג'ינלד ליברט ואחרים כתבו כולם מיסות מחזוריות. אחת הנעימות המועדפות לשימוש כקנטוס פירמוס הייתה l'homme armé, שלא רק מלחיני בורגונדיה עשו בה שימוש אלא גם מלחינים במאות הבאות; למעשה הייתה זו הנעימה הנפוצה ביותר בשימוש כבסיס לחיבור מיסה בכל תולדות המוזיקה.
במהלך תקופה זו השתנה המוטט מן הדגם האזוריתמי של המאה ה-14 ליצירה הפוליפונית השעועה, העשויה פרקים פרקים, שמוצאים ביצירתם של מלחיני בורגונדיה המאוחרים כמו בינואה. במוטטים, כמו גם במיסות ושאר יצירות הקודש, נעשה שימוש בטכניקה מוזיקלית נפוצה, הפובורדון, הירמון של קנטוס נתון בסקסט-אקורדים, מקושט מדי פעם למניעת מונוטוניות. מוזיקה שחוברה בטכניקת הפובורדון אפשרה הבנה ברורה של הטקסט המושר ובה בעת עקפה את הפשטות היתרה של הקנטוס פלאנוס.
חצרות בורגונדיה טיפחו גם את המוזיקה האינסטרומנטלית, לעיתים קרובות כמוזיקה לריקודים. מאפיין מיוחד של הסגנון האינסטרומנטלי הבורגונדי הייתה העדפת הדוכסים למוזיקה לכלים קולניים (חצוצרות, טמבורין, שום וחמת חלילים) וכמות המוזיקה לכלים אלה ששרדה מאז עולה על זו, שנכתבה לכלי תקופה אחרים כמו לאוטה או נבל. בביצועי התקופה היה מקובל להציב את הכלים הקולניים במקום מוגבה, כגון יציע, ואילו יתר הכלים נמצאו סמוך יותר אל המחוללים.[1]
עם הצורות האינסטרומנטליות נמנו ה"באס דאנס", או "באסאדאנצה", מחול טקסי בעל אופי אומר כבוד וקצב איטי יחסית. באס דאנס טיפוסי היה במקצב זוגי, בחלוקת-משנה לשלשות (בתיווי מודרני, 6/8), ולעיתים קרובות בא מיד אחריו מחול מהיר, ה"טורדיון" או "צעד בראבאנט".[3]
האסכולה הבורגונדית הייתה הדור הראשון של מה שנודע לעיתים בשם האסכולה הפרנקו-פלמית, דורות אחדים של מלחינים בטווח של 150 שנה, שחיברו מוזיקה בסגנון הפוליפוני, המתקשר עם נוהלי ההלחנה המקובלים בתקופת הרנסאנס. דורות מאוחרים יותר, שלא קיימו שום קשרים מיוחדים עם החצר או המחוז הבורגונדי אך היו קשורים ביניהם בכוח קרבה גאוגרפית ועשייה מוזיקלית משותפת, כללו שמות כמו יוהנס אוקכם, יאקוב אוברכט, ז'וסקן דה פרה, אדריאן וילארט ואורלנדו לאסוס.
כתבי יד
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש בערך 65 כתבי יד אותנטיים, המכילים מוזיקה מאת מלחינים בורגונדיים. הבולטים ביותר ביניהם הם אלה:
- Canonici Manuscript (מכיל מוזיקה מסביבות 1400 עד 1440). כתב היד הזה נמצא בספרייה הבודליאנית באוקספורד, אנגליה; הוא קרוי על שם בעליו הקודם, מטיאו לואיג'י קאנוניצ'י, ישועי ונציאני בן המאה ה-18. הוא מכיל 380 יצירות בסך הכל, פרי עטם של 60 מלחינים. הקובץ נותן ייצוג נאמן למוזיקה כנסייתית וחילונית גם יחד.
- Laborde Chansonnier (מכיל מוזיקה, שחוברה בעיקר בתקופת שלטונו של שארל האמיץ, בשנים 1467 עד 1477. הקובץ קרוי על שם המרקיז דה לאבורד ושמור כיום בספריית הקונגרס בוושינגטון, ארצות הברית. הוא כולל 106 חיבורים מוזיקליים.
- Mellon Chansonnier (מכיל מוזיקה מן השנים 1440 עד 1477 בקירוב). הוא קרוי על שם פול מלון, שתרם אותו לאוניברסיטת ייל; כיום הוא שמור בספריית ביינק באוניברסיטה. הקובץ מכיל 57 חיבורים וכולל גם מוזיקה שאינה בורגונדית (לדוגמה, יצירות משל מלחינים אנגלים ואיטלקים בני התקופה.
- Dijon Chansonnier (מכיל מוזיקה מן השנים 1470 עד 1475, בקירוב). חלק מן המוזיקה חוברה על ידי מלחינים, שאינם קשורים כרגיל לאסכולה הבורגונדית, כגון אוקכם, קומפר וטינקטוריס. הקובץ נמצא בספרייה הציבורית בדיז'ון וכולל 161 חיבורי מוזיקה בסך הכל.
- El Escorial Chansonnier (מכיל מוזיקה מן השנים 1430 עד 1445, בערך). הקובץ נמצא בספריית המנזר אל אסקוריאל וכינויו המקובל הוא ESCA. הוא מכיל בסך הכל 62 יצירות, שרק אחת מהן מיוחסת במפורש לשם מחברה (ז'יל בנשואה), אם כי מניחים שבנשואה, דאנסטפל, דופאי ואחרים כתבו רבות משאר היצירות, על סמך סגנונן.[4]
מלחיני בורגונדיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוהנס טאפיסיה (1370 בקירוב - 1410 בקירוב)
- גיום דופאי (?1397 - 1474)
- הוגו דה לאנטינס (פעל בסביבות 1430)
- ארנולד דה לאנטינס (פעל בסביבות 1430)
- יוהנס לגראן (פעל בסביבות 1420 - 1440)
- גיום לגראן (פעל בסביבות 1405 - 1440)
- רגינלדוס ליברט (פעל בסביבות 1425 - 1435)
- ז'יל בנשואה (בסביבות 1400 - 1460)
- יוהנס בראסר (בסביבות 1400 - 1456)
- היינה ואן חיזכם (1445 בקירוב - 1480 בקירוב)
- פייר פונטיין (1380 בקירוב - 1450 בקירוב)
- ניקולא גרנו (בסביבות 1375 - 1455)
- ז'יל ז'ויה (1424/25 - 1483)
- רוברט נורטון (1430 בקירוב - 1479 בקירוב)
- אנטואן בינואה (בסביבות 1430 - 1492)
- גיום לה רוז' (1450 - 1465)
- אדריאן באזין (פעל בשנים 1467 -1476)
- יאקובוס וידה (פעל בשנים 1405 - 1433)
מראי מקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Craig Wright, "Burgundy", in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
- Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
- Harold Gleason and Warren Becker, Music in the Middle Ages and Renaissance (Music Literature Outlines Series I). Bloomington, Indiana. Frangipani Press, 1986. ISBN 0-89917-034-X
- Walter H. Kemp, Burgundian Court Song in the Time of Binchois: The Anonymous Chansons of El Escorial, MS V.III.24. Oxford, Clarendon Press. 1990.
- קרייג רייט, "בורגונדי" במילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים בעריכת סטנלי סיידי, כרך 20, לונדון, הוצאת מקמילן 1980.
- גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, נורטון ושות' 1954.
- הרולד גליסון ווארן בקר, "מוזיקה בימי הביניים והרנסאנס", בלומינגטון, אינדיאנה, הוצאת פרנג'יפאני 1986.
- וולטר ה. קמפ, "השיר בחצר בורגונדיה בתקופת בנשואה: השאנסונים האלמוניים של אל אסקוריאל, MS V.III.24", אוקספורד, הוצאת קלרנדון 1990.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האסכולה הבורגונדית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)