האסכולה הרומנטית בשחמט
האסכולה הרומנטית בשחמט היא כינוי לאסכולה שאפיינה את סגנון המשחק של המאה ה-15 עד שנות ה-80 של המאה ה-19. משחקי שחמט בתקופה זו אופיינו כמשחקים מהירים יותר, עם תמרונים טקטיים ופחות משחקים ארוכים עם אסטרטגיות מורכבות.[1] לאחר האסכולה הרומנטית הגיעו האסכולה המדעית, האסכולה המודרנית וההיפרמודרנית.[2][1] משחקים באותה התקופה כללו לרוב פתיחות המבוססות על 1.ה4 כמו גמביט המלך ופתיחה איטלקית. פתיחות המתחילות מצד המלכה היו מאוד לא נפוצות ושוחקו לעיתים נדירות. לרוב מקשרים את סוף עידן האסכולה הרומנטית עם תחרות אשר נערכה בווינה בשנת 1873, כאשר אלוף העולם, וילהלם שטייניץ, הפך את המשחק העמדתי והמשחק הסגור לפופולריים.[3] השליטה של גישה חדשה זו הובילה לתקופה חדשה הידועה כתקופה המודרנית, שנשארה עד שנות ה-30 של המאה ה-20 עם תחילת התקופה ההיפרמודרנית.
התקופה הרומנטית של השחמט התחילה ככל הנראה עם אלכסנדר מקדונל ולואי שארל דה לה בורדונה, שני שחקני שחמט דומיננטיים בשנות השלושים של המאה ה-19. כעשור לאחר מכן שחקנים מובילים נוספים אימצו את אסכולת משחק זו ובהם: הווארד סטאונטון, אדולף אנדרסן, הנרי בירד לואיס פאולסן ופאול מורפי.
למרות מוניטין האסכולה הרומנטית שמתמקד במשחק טקטי, משחקים עמדתיים ומשחקים סגורים לא נודעו כלל באותה התקופה; משחקים אלה בלטו לראשונה בתחרות שנערכה בלונדון בשנת 1851, שנחשבה על ידי רוב כטורניר השחמט הראשון. פול מורפי התלונן רבות על "משחק שחמט משעמם" וביקר את הפתיחה הסיציליאנית ופתיחות צד המלכה השונות שמובילות למשחק שכזה. מורפי הציב תנאי במשחקיו, שלפחות חצי מהם יהיו חייבים להתחיל בפתיחת 1. ה4 ה5.
בשנות השלושים של המאה ה-20, גרמניה הנאצית, בדומה לברית המועצות, השתמשה בשחמט ככלי פוליטי והפיצה תעמולה שעידן השחמט הרומנטי, שנשלט בעיקר על ידי שחקנים האריים כגון מורפי ואנדרסן, נעקר ונהרס בגלל השיטות "הפחדניות והקמצניות" של שחקני השחמט העמדתיים שהודגשו בהיותם יהודים כמו וילהלם שטייניץ, עמנואל לאסקר ואחרים.
העידן הרומנטי באמנויות (בעיקר מוזיקה קלאסית ושירה) היה מקביל פחות או יותר לתקופת האסכולה הרומנטית בעולם השחמט. האמנויות היו ממוקדות בהתבטאויות רגשיות יותר מאשר בשליטה טכנית. תקופה זו תבוא לסיומה עם סוף המאה ה-19 עם ההתפתחות האמנותית (מוזיקה אימפרסיוניסטית ושירה סימבולית), התפתחות שהייתה מקבילה לתקופה שבו שטייניץ הביא לשינוי בתפיסה בעולם השחמט. מספר שחקני שחמט ידועים אף טענו כי משחק השחמט היא אמנות משל עצמה בנוסף להיותו מדעי.[4]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 דוד שנק, The Immortal Game: A History of Chess, Knopf Doubleday, 2007, עמ' 99
- ^ Spielmann, Rudolf., The art of sacrifice in chess, New York: Dover Publications, 1995
- ^ Landsberger, Kurt., William Steinitz, chess champion : a biography of the Bohemian Caesar, Jefferson, N.C.: McFarland & Co, 1993
- ^ P.N. Humble, CHESS AS AN ART FORM, Brit J Aesthetics 33, 1993, עמ' 59–66
| שחמט | ||
|---|---|---|
| שלבי המשחק | פתיחה • מציעה • סיום |  |
| כלי המשחק | מלך • מלכה • צריח • רץ • פרש • רגלי | |
| חוקי המשחק | שח • הצרחה • הכתרה • הכאה דרך הילוכו • מט • פט • תיקו | |
| אסכולות שחמט | האסכולה הרומנטית בשחמט • האסכולה המודרנית • האסכולה ההיפרמודרנית | |
| תת-תחומים משיקים | שחמט בהתכתבות • חידת שחמט • בעיית שחמט • וריאציות של משחק השחמט • תוכנת שחמט • בליץ | |
| שונות | פיד"ה • האיגוד הישראלי לשחמט • שחמט בישראל • שעון שחמט | |
| ראו גם פורטל שחמט • קטגוריית שחמט | ||