הבחירות לכנסת השלישית
| 26 ביולי 1955, ז' באב התשט"ו | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
→ 1951
1959 ←
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אחוז החסימה: 1% אחוז ההצבעה: 82.82% | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יו"ר ועדת הבחירות | שמעון אגרנט | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ראש הממשלה היוצא | משה שרת | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מפלגת ראש הממשלה היוצא | מפא"י | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראש הממשלה הנבחר | דוד בן-גוריון | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מפלגת ראש הממשלה הנבחר | מפא"י | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הבחירות לכנסת השלישית התקיימו ב-26 ביולי 1955, ז' באב ה'תשט"ו, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת השלישית. בבחירות אלו נראה היה בתחילה כי המתחרה הגדולה של מפלגת השלטון מפא"י תמשיך להיות מפלגת הציונים הכלליים, אך כאשר נספרו הקולות התברר כי כוחם של הציונים הכלליים ירד מאוד, וכן ירד כוחה של מפא"י, ולעומת זאת תנועת החרות בראשותו מנחם בגין הכפילה את כוחה והפכה למפלגה השנייה בגודלה.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבחירות לכנסת השלישית התקיימו על רקע שובו של דוד בן-גוריון מפרישה קצרה לשדה בוקר לראשות מפא"י. בן-גוריון פרש מתפקיד ראש הממשלה ב-1953, אך מעולם לא ויתר בפועל על מושכות השלטון. באמצעות שלוחיו, ובתקופה זו במיוחד משה דיין (הרמטכ"ל דאז) ושמעון פרס, חתר בן-גוריון בהתמדה תחת ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים לאחר היוועצות בין בן-גוריון לדיין, בלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.
כאשר שב בן-גוריון לשולחן הממשלה ב-21 בפברואר 1955 היה ברור כי ימיו של שרת בתפקיד ספורים. בן-גוריון זכה בתפקיד שר הביטחון, לאחר שפנחס לבון נאלץ לעזוב את המשרד בגלל מעורבותו בעסק הביש. "העסק הביש" עתיד היה להטיל את צילו גם על מערכות הבחירות הבאות, אך לעת עתה נותר בעיקרו סמוי מידיעת הציבור הישראלי. ברור היה כי בן-גוריון יעמוד בראש רשימת מפא"י לבחירות, והחודשים האחרונים לכהונת הממשלה התאפיינו בסכסוכים בינו ובין ראש הממשלה שרת, לו היה כביכול כפוף.
ערב הבחירות נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הדין בעניינו של ישראל קסטנר. במשפט הואשם מלכיאל גרינוולד בהוצאת דיבתו של קסטנר, אך סניגורו של גרינוולד, שמואל תמיר, הצליח להפוך את המשפט למשפטו של קסטנר, שהיה מאנשי ממסד מפא"י, ושל משטר מפא"י בכללו, אשר לא עשה כביכול את המרב להצלת יהודי אירופה. בפסק הדין קבע בית המשפט כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן". על רקע פסק הדין הגישה חרות הצעת אי אמון בממשלה, ב-28 ביוני 1955. הציונים הכלליים, שהיוו את המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, והיו שותפים בקואליציה, נמנעו מהצבעה, וסירבו לדרישתו של ראש הממשלה משה שרת להתפטר מן הממשלה. שרת הגיש את התפטרות הממשלה, והקים מיד ממשלת מעבר בלי הציונים הכלליים.
מערכת הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]נדמה היה כי, כבמערכת הבחירות הקודמת יריבתה העיקרית של מפא"י תהיה הציונים הכלליים. ואכן, עיקר הסערה במערכת הבחירות נסבה סביב היריבות בין מפלגה זו ובין מפא"י, והמשבר שחוללו הציונים הכלליים בעניין קסטנר.
פצצות שהוטלו באסיפות הציונים הכלליים, וליד דירתו של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח גרמו לסערה, אך לא פגעו באיש. הציונים הכלליים האשימו את שירות הביטחון הכללי (אשר נקרא בפיהם "שירות הבילוש המאורגן"), שנשלט בידי איסר הראל איש מפא"י. במאי 1955 הוטמנה פצצה בדפוס "ישראל" בתל אביב, שבו הודפס השבועון "העולם הזה".
מערכת הבחירות של מפא"י נוהלה כאשר בראשה עומד, כביכול, משה שרת, אך ברור היה כי לאחר הבחירות מי שירכיב את הממשלה יהיה דוד בן-גוריון. סיסמתו של בן-גוריון במהלך הבחירות הייתה "המשימה - דרומה", ונאומיו, שלשמיעתם התקבץ לעיתים קהל של עשרים אלף איש, נגעו לפיתוח הנגב. שבוע לפני הבחירות התקיים טקס חנוכה חגיגי של מפעל ירקון-נגב, שבפועל הופעל רק קרוב לשנה לאחר הבחירות, בה השתתפו כל ראשי המדינה, והוצג מערכת טכנית מרהיבה שבאה להדגיש את הישגי הפיתוח של המדינה.
דרישתו של בן-גוריון מהבוחר הייתה כי ייתן למפא"י רוב מוחלט, אשר יסייע לה בהפיכת שיטת הבחירות לשיטה אזורית, דבר שיתקן את המערכת הפוליטית (מטרה שבה תמך בן-גוריון כל ימיו). בן-גוריון סבר, ככל הנראה, כי שיטת בחירות אזורית, המעניקה עדיפות למפלגות הפרושות היטב על–פני כל המדינה, תשרת את מפא"י טוב יותר.
אל מול מפלגות אלו עמדו מפלגות נוספות. תנועת החרות של מנחם בגין עמדה עתה לאחר מבחנים קשים בפרשת הסכם השילומים ובעניין קסטנר. בגין עצמו הצליח להיחלץ מן המשברים שבהם היה נתון לאחר כישלונו בבחירות לכנסת השנייה, ולאחר סערות השילומים, ולעמוד בראש אסיפות שבהן נכחו לעיתים אף 5,000 אנשים. באסיפות אלו היה נואם בחריפות כנגד השחיתות הממסדית של מפא"י. בנוסף ביקר את הציונים הכלליים (אחת מהסיסמאות שלו הייתה "צא!"- איחוד של אותיות הפתקים של הציונים הכלליים ומפא"י) ואמר שהם ויתרו על האלטרנטיבה לטובת חיבור לשלטון ותיקים בכירים. לעיתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הרי שכסף זה לא הגיע אל האזרחים. בתעמולה זו הצליח בגין להציג עצמו ואת חרות כחלופה לשלטון מפא"י ולרכוש את לבם של רבים מבני השכבות החלשות, עולים חדשים ובני עדות המזרח, ציבור אשר נותר נאמן לבגין ולתנועתו במשך שנים רבות.
מפ"ם התפצלה, כאשר משה סנה, אשר ייצג את הפלג השמאלי במפלגה, הצטרף למק"י, והפלג הימני הקים מפלגה בשם אחדות העבודה - פועלי ציון אשר רצה בבחירות אלו בצורה עצמאית. אחדות העבודה הצליחה אף היא לסחוף קהל במסריה האקטיביסטים. כשנה לפני הבחירות, הסכים יגאל אלון לבקשת עמיתיו בתנועת 'הקבוץ המאוחד', להפסיק את לימודיו באוקספורד לטובת פירוק מפ"ם (נוסדה בינואר 1948 מאיחוד של 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ המאוחד'), זאת על רקע הירידה בכוחה של המפלגה בבחירות הקודמות (15 מנדטים לעומת 19 מנדטים ב-1949). הישיבה באופוזיציה לא נראתה לאלון ולשותפיו הדרך הנכונה לתרום לבניין האומה, ולקראת בחירות 1955 התמודדו שתי המפלגות בנפרד. אלון לקח חלק פעיל באסיפות בחירות בהן נכחו אלפי אנשים, ודרש "מדיניות אקטיבית של שלום וטקטיקה אקטיבית של הצבא". בנוסף טענו מועמדי 'אחדות העבודה' כנגד מפא"י, שבחיבורה עם 'הציונים הכלליים', היא ויתרה על ההגמוניה הפועלית, יעד שיתאפשר אם 'אחדות העבודה' תצטרף לקואוליציה עם מפא"י. כמו כן תקפו אנשי 'אחדות העבודה' את הגישה המדינית הפשרנית של שרת, וקראו לאקטיביזם בתחום ההגנה על המדינה כנגד הפרובוקציות הערביות. תוצאות הבחירות לימדו שצעד הפילוג היה נכון משתי הבחינות הרלוונטיות למפלגה פוליטית שאיננה רואה באופוזיציה את עיקר המעשה הפוליטי, כי אם להפך (אלון ניסח זאת במילים: "כה צודקים וכה חסרי ישע"): א. שתי המפלגות קיבלו במשותף 19 מנדטים (כמו ב-1949). ב. שתי המפלגות הצטרפו לקואליציה.[1]
המפלגות הדתיות, אשר בבחירות הקודמות רצו בארבע מפלגות, רצו עתה בשתי מסגרות - "חזית דתית לאומית" שאיחדה את "המזרחי" ואת "הפועל המזרחי" ו"חזית דתית תורתית" אליה הצטרפו "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל".
לבחירות אלו קדמו הבחירות להסתדרות שהתקיימו בחודש מאי. בבחירות אלו שמרה מפא"י על רוב סולידי של כ-58%, ומתחרותיה במחנה הפועלי, אחדות העבודה - פועלי ציון ומפ"ם, ירדו במעט.
הבחירות התקיימו בצמוד אל הבחירות המוניציפליות, מסורת שעתידה הייתה להישמר במשך מספר מערכות בחירות. מבוכה רבתי נגרמה במפא"י כשהתברר שמועמדת המפלגה לראשות עירית תל אביב, גולדה מאיר, היא תושבת ירושלים ומנועה מלהצביע בבחירות בתל אביב. מאיר לא נבחרה לתפקיד.
תוצאות הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה] | ||||||||||
| רשימה | מושבים בכנסת | קולות | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| כינוי הרשימה | סימן | ראש הרשימה | מס' | ± | מס' | אחוז | ± | |||
| מפלגת פועלי ארץ ישראל ובלתי מפלגתיים | א | דוד בן-גוריון | 40 | 40 / 120
|
 5
|
274,735 | 32.2% | 5.1
| ||
| תנועת החרות | ח | מנחם בגין | 15 | 15 / 120
|
 7
|
107,190 | 12.6% | 6
| ||
| הסתדרות הציונים הכלליים מפלגת המרכז | צ | פרץ ברנשטיין | 13 | 13 / 120
|
7
|
87,099 | 10.2% | 6
| ||
| חזית דתית לאומית (הפועל המזרחי, המזרחי ודתיים בלתי מפלגתיים) | ב | משה שפירא | 11 | 11 / 120
|
חדש | 77,936 | 9.1% | חדש | ||
| מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ובלתי מפלגתיים | תו | יצחק טבנקין | 10 | 10 / 120
|
חדש | 69,475 | 8.2% | חדש | ||
| מפלגת הפועלים המאוחדת ובלתי מפלגתיים | מ | מאיר יערי | 9 | 9 / 120
|
6
|
62,401 | 7.3% | 5.2
| ||
| חזית דתית תורתית (אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים) | גד | יצחק מאיר לוין | 6 | 6 / 120
|
חדש | 39,836 | 4.7% | חדש | ||
| המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובלתי מפלגתיים | ק | שמואל מיקוניס | 6 | 6 / 120
|
1
|
38,492 | 4.5% | 0.5
| ||
| המפלגה הפרוגרסיבית | פ | פנחס רוזן | 5 | 5 / 120
|
1
|
37,661 | 4.4% | 1.2
| ||
| הרשימה הדימוקרטית לערביי ארץ-ישראל | יד | סיף-אלדין אל-זועבי | 2 | 2 / 120
|
|
15,475 | 1.8% | 0.6
| ||
| הקידמה והעבודה | נ | סאלח-חסן ח'ניפס | 2 | 2 / 120
|
1
|
12,511 | 1.5% | 0.3
| ||
| חקלאות ופיתוח | ע | פארס חמדאן | 1 | 1 / 120
|
|
9,791 | 1.1% |
| ||
| אחוז החסימה: 1% | ||||||||||
| רשימת ספרדים ועדות המזרח, עולים ותיקים ובלתי מפלגתיים | סצ | אליהו אלישר | 0 | 2
|
6,994 | 0.8% | 1
| |||
| הרשימה הערבית - המרכז | צח | חסן עבדאללה מנסור | 0 | חדש | 4,484 | 0.5% | חדש | |||
| ליכוד - תנועה כלכלית עממית | ש | אפרים גוזמן | 0 | חדש | 3,044 | 0.4% | חדש | |||
| התאחדות התימנים בישראל | ל | זכריה גלוסקא | 0 | 1
|
2,459 | 0.3% | 0.9
| |||
| רשימה דתית מקורית, תנועת בני תימן ודתיים בלתי מפלגתיים | יט | צדוק יצהרי | 0 | חדש | 2,448 | 0.3% | חדש | |||
| רשימת העולה החדש | רי | מוריץ משה זילברמן | 0 | חדש | 1,188 | 0.1% | חדש | |||
| סה"כ | 120 | 853,219 | 100% | |||||||
| בעלי זכות הצבעה | 1,057,795 | קולות כשרים | 82.8% | 7.7
| ||||||
| רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 425 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine) | ||||||||||
| תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 432 | ||||||||||
| פרטי חישוב חלוקת המנדטים: נספח לזיכרון דברים - תוצאות הבחירות לכנסת השלישית | ||||||||||
נראה כי על אף דרישתו של בן-גוריון למתן רוב מוחלט למפא"י, ירדה המפלגה בחמישה מנדטים מהישגיה בבחירות הקודמות. הציונים הכלליים נחלשו מאוד, על אף הסערה שעוררו בעניין קסטנר, וירדו לשלושה-עשר מנדטים.
הפתעת הבחירות הייתה תנועת החרות. תנועה זו, שבן-גוריון השקיע מאמצים רבים כדי להציגה כמי שנמצאת מחוץ לגדר הקונצנזוס הלאומי וכתנועת שוליים של הימין הקיצוני, הפכה באופן מפתיע לתנועת האופוזיציה המרכזית לשלטון מפא"י וזכתה לחמישה-עשר מנדטים, שהיוו כמעט הכפלה של כוחה.
לאחר הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ממשלת ישראל השביעית
ירידת כוחם של מפא"י ושל הציונים הכלליים חייבה פניה למפלגה נוספת לשם הרכבת קואליציה מאוזנת. מכיוון שתנועת החרות נפסלה על ידי בן-גוריון, הוגה הסיסמה "בלי חרות ומק"י", התנהל המשא ומתן עם אחדות העבודה - פועלי ציון ומפ"ם. המשא ומתן היה מסובך בשל הצורך להיענות הן לדרישות הדתיים, הן לדרישות הציונים הכלליים והפרוגרסיבים, והן לדרישות מפלגות השמאל. סיבוך נוסף היה מעמדו של משה שרת אשר עמד בראש רשימת מפא"י.
בתקופה שלאחר הבחירות ועד להרכבת הממשלה, הפגין שרת, שהיה ראש ממשלת המעבר, מרירות רבה כלפי בן-גוריון, אם כי לבסוף התרצה והסכים לשרת בממשלה החדשה בתפקיד שר החוץ. הממשלה החדשה, שכללה את מפא"י, הפרוגרסיבים, הדתיים הלאומיים, אחדות העבודה ומפ"ם, ובסך הכול 73 מנדטים, הוצגה בפני הכנסת על ידי בן-גוריון ב-2 בנובמבר 1955. האתגר הראשי שעמד בפני ממשלה זו, וכך הוצגו הדברים גם על ידי בן-גוריון בנאום הצגת הממשלה, היה המצב הביטחוני בגבול הדרום. ממשלה זו הייתה עתידה ליזום את מבצע קדש.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת המועמדים לכנסת השלישית, י"פ 425 מ-10 ביולי 1955
- תוצאות הבחירות לכנסת השלישית, באתר הכנסת
- הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת השלישית, ילקוט הפרסומים 432, התשט"ו, 8 באוגוסט 1955, עמ' 1137
- תוצאות הבחירות לכנסת השלישית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- יחיעם ויץ, מפלגה מתמודדת עם כשלונה – מפא"י לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת השלישית, קתדרה 77, אוקטובר 1995, עמ' 138-124
- סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
- מפא"י נגד רדיו דמשק: הבחירות לכנסת השלישית, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אודי מנור, פרק 1, יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1980-1949, אור יהודה: דביר, 2016
- ^ הכנסת השלישית, באתר הכנסת
| מערכות בחירות כלליות בישראל | ||
|---|---|---|
|
