הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1896

	הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1896
	3 בנובמבר 1896
	היו 447 קולות בחבר האלקטורים; נדרשו 224 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה	79.3%
	; חלוקת האלקטורים לפי מדינה
	הזוכה: ויליאם מקינלי

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1896 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-28 בתולדות ארצות הברית, ונערכו ביום שלישי, 3 בנובמבר 1896. בסופה של תחרות מתוחה, ויליאם מקינלי הרפובליקני (מושל אוהיו לשעבר) ניצח את ויליאם ג'נינגס ברייאן הדמוקרטי (חבר בית הנבחרים לשעבר מנברסקה). במסע בחירות שנחשב, על ידי היסטוריונים, כאחד מהדרמטיים ביותר בהיסטורית הבחירות האמריקנית.

מסע הבחירות נחשב על ידי פרשנים פוליטיים ל"היערכות מחדש", שסיימה את המערכת המפלגתית השלישית והתחילה את עידן המערכת המפלגתית הרביעית. מקינלי יצר קואליציה שמרנית שייצגה אנשי עסקים, עובדים מקצועיים, עובדי מפעל מוכשרים וחקלאים משגשגים. הוא היה חזק מאוד בצפון-מזרח המדינה, בצפון המערב התיכון ובחוף המערבי. ברייאן היה מועמד הדמוקרטים, הפופוליסטים ורפובליקני הכסף. מסע הבחירות שלו הוצג כמסע של הפועלים נגד העשירים, ששדדו את אמריקה והגבילו את היצע הכסף בעזרת תקן הזהב. מתכת הכסף, הוא טען, הייתה בשפע ואם יוכלו לשלם בעזרתה חובות תוכל לעורר את הכלכלה. התמיכה בו הייתה חזקה בדרום, במערב התיכון הכפרי ובמדינות הרי הרוקי. תמיכתו של ברייאן באינפלציה הרחיקה ממנו מועמדים שמרנים. שיעור ההצבעה היה גבוה.

מאז 1893, הייתה האומה שרויה במשבר כלכלי עמוק, שכלל מחירים נמוכים, רווחים נמוכים, אבטלה גבוהה ושביתות מרובות. סוגיות כלכליות כמו השימוש בבסיס דו מתכתי לעומת תקן הזהב, כסף חופשי והשימוש במכסי המגן היו הנושאים השולטים במערכת הבחירות. מנהל מסע הבחירות הרפובליקני, מארק האנה, השתמש בשיטות קמפיין מודרניות והצליח להשיג תקציב גדול של 3.5 מיליון דולר. הגירוש של "דמוקרטי הבורבון" מהמפלגה הדמוקרטית (האגף הפרו-עסקי של המפלגה, שיוצג על ידי הנשיא היוצא גרובר קליבלנד), הכינה את הקרקע לשליטה רפובליקנית של 16 שנים בבית הלבן, שהסתיימה רק בפיצול הרפובליקני של 1912, שגרם לבחירתו של וודרו וילסון הדמוקרט. למרות שברייאן הפסיד בבחירות, קואליציית ה"אאוטסיידרים" שלו המשיכה לשלוט במפלגה הדמוקרטית גם במאה העשרים, ומילאה תפקיד מפתח בתוכניות הכלכליות של וודרו וילסון, פרנקלין דלאנו רוזוולט ולינדון ג'ונסון. מקינלי ניצח בבחירות, והמדיניות שלו לקידום פלורליזם, צמיחה תעשייתית ותקן הזהב קבעו את סדר היום הלאומי למשך כ-20 שנים הבאות.

מועמדים

מועמדים רפובליקניים

ויליאם מקינלי, מושל לשעבר מאוהיו
תומאס ריד, יושב ראש בית הנבחרים ממיין
מתיו קווי, סנאטור מפנסילבניה
לוי פ. מורטון, מושל ניו יורק וסגן נשיא ארצות הברית לשעבר
ויליאם אליסון, סנאטור מאיווה

כמו ב1876 וב1880, הרפובליקנים חפרו עמוק בתוך מאגר הכישרונות שלהם, והגיעו אל המשרד של מושל אוהיו, ובחרו בוויליאם מקינלי כמועמדם לנשיאות, ובגארט הוברט כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. עם מצע שקרא לתמיכה חזקה בתקן הזהב, המון רפובליקנים מהמערב יצאו מהאסיפה בסנט לואיס ויצרו את מפלגת הכסף הלאומית, שתמכה בדמוקרטים.

מנהל מסע הבחירות של מקינלי, איש עסקים עשיר מאוהיו בשם מארק האנה, ביקר אצל בעלים של עסקים גדולים ובנקים חשובים לאחר האספה כדי לאסוף תרומות לקמפיין. מכיוון שרוב אנשי העסקים והבנקאים פחדו מהפופוליזם של ברייאן ומהתנגדותו לתקן הזהב, להאנה לא היה קושי לגייס סכומים עצומים של כסף. האנה הצליח לגייס 3.5 מיליון דולר (שווה ל-3 מיליארד היום), סכום עצום באותה עת. מקינלי היה ותיק מלחמת האזרחים האמריקנית האחרון שנבחר להיות מועמד לנשיאות על ידי מפלגה מרכזית.

מועמד לסגנות הנשיאות	סיבוב ראשון
גארט הוברט	523.5
הנרי אוונס	287.5
מורגן בולקלי	39
ג'יימס וולקר	24
צ'ארלס ליפיט	8
תומאס ריד	3
צ'אנסי דפיו	3
ג'ון ת'ורסטון	2
פרדריק גרנט	2
לוי פ. מורטון	1

מועמדים דמוקרטיים

ויליאם ג'נינגס ברייאן, חבר קונגרס לשעבר מנברסקה
ריצ'רד בלנד, חבר קונגרס לשעבר ממיזורי
רוברט פטיסון, מושל לשעבר מפנסילבניה
הוראס בויס, מושל לשעבר מאיווה
ג'וזף בלאקבורן, סנאטור לשעבר מקנטקי
ג'ון מקלין, בעלים לשעבר של עיתון מאוהיו

חודש אחד לאחר שמקינלי נבחר להיות המועמד הרפובליקני, תומכי הכסף החופשי השתלטו על האספה הדמוקרטית בשיקגו. רוב הצירים הדרומיים והמערביים היו מחויבים לרעיונות הכסף החופשי (התרת תשלום חובות בכסף) של המפלגה הפופוליסטית. האספה גינתה את מדיניות תקן הזהב של הנשיא קליבלנד ואז גינתה את קליבלנד עצמו. אך זה השאיר את האספה בבעיה: לא היה יורש לקליבלנד.

עורך דין, איש קונגרס לשעבר ומועמד שלא הצליח להיבחר לסנאט בשם ויליאם ג'נינגס ברייאן מילא את החור. ברייאן, נואם מעולה, הגיע מנברסקה והיה ידוע בתור דובר בולט של מיליוני אמריקנים כפריים שעדיין סבלו מהשפל הכלכלי לאחר קריסת הבורסה. באספה הדמוקרטית, ברייאן נאם נאום שהמון היסטוריונים מחשיבים לאחד מהנאומים הפוליטיים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, נאום "צלב הזהב". בנאום, ברייאן הציע הגנה לחקלאים ולעובדי המפעל שהתקשו לשרוד את השפל, והוא תקף את מנהיגי ובעלי העסקים הגדולים, תוך כדי שהוא מאשים אותם ברוב השפל הכלכלי. הוא קרא לרפורמה במערכת המוניטרית, להפסקת תקן הזהב, והבטיח סיוע ממשלתי לחקלאים ואחרים שנפגעו מהשפל הכלכלי. הנאום של ברייאן היה כל כך דרמטי עד כדי כך שאחרי שהוא סיים, כמה צירים נשאו אותו על כתפיהם מסביב לאולם האספה. הנאום גם איחד את הצירים ונתן לברייאן את המועמדות. ארתור סוול, בונה ספינות עשיר ממיין, נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. הצירים חשבו שהעושר של סוול יעזור להם לשלם על מסע הבחירות. בגיל 36, ברייאן היה מבוגר רק בשנה מהגיל המינימלי שנשיא היה צריך להיות בו. ברייאן היה ונשאר האיש הצעיר ביותר שהיה מועמד לנשיאות מטעם מפלגה גדולה.

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני	סיבוב שלישי	סיבוב רביעי	סיבוב חמישי
ויליאם ג'נינגס ברייאן	137	197	219	280	652
ריצ'רד בלנד	235	281	291	241	11
רוברט פטיסון	97	100	97	97	95
ג'וזף בלאקבורן	82	41	27	27	0
הוראס בויס	67	37	36	33	0
ג'ון מקליין	54	53	54	46	0
קלוד מתיוס	37	34	34	36	0
אחרים	43	27	10	9	10

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני	סיבוב שלישי	סיבוב רביעי	סיבוב חמישי
ארתור סוול	100	37	97	261	602
ג'וזף סיבלי	163	113	50	0	0
ג'ון מקליין	111	158	210	298	32
ג'ורג' וויליאמס	76	16	15	9	9
ריצ'רד בלנד	62	294	255	0	0
וולטר קלארק	50	22	22	46	22
ג'ון דניאל	11	1	6	54	36
אחרים	97	35	20	12	32

מועמדים מהמפלגה הדמוקרטית הלאומית (דמוקרטי הזהב)

ג'ון פאלמר, סנאטור מאילינוי
אדוארד בראג, חבר קונגרס לשעבר מוויסקונסין
ויליאם וילס, סנאטור מוויסקונסין
גרובר קליבלנד, נשיא ארצות הברית מניו יורק
ג'ון קרליסל, מזכיר האוצר של ארצות הברית מקנטקי
ג'וליוס מורטון, מזכיר החקלאות של ארצות הברית מנברסקה
ויליאם וילסון, שר הדואר ממערב וירג'יניה
הנרי ווטרסון, חבר קונגרס מקנטקי

הדמוקרטים שתמכו בתקן הזהב הגיבו למועמדותו של ברייאן בכעס, תסכול ויאוש. הם החליטו ליצור מפלגה שלישית, וארגנו בחופזה אספה לאומית ב-24 ביולי, שם קיבלה המפלגה את השם "המפלגה הדמוקרטית הלאומית". פגישה באוגוסט קבעה שהמועמד ייבחר בספטמבר באינדיאנפוליס. המפלגה הציגה את עצמה בתור יורשת של תומאס ג'פרסון, אנדרו ג'קסון וגרובר קליבלנד.

צירים מ-41 מדינות הגיעו לאספה. קליבלנד סירב לנסות להיבחר שוב, ולכן ויליאם וילס נראה כמועמד המוביל אך הוא סירב להקריב את עצמו למען המפלגה. אז, כמעט כל ציר באספה בחר בג'ון פאלמר בתור מועמד לנשיאות. סיימון באקנר, מושל לשעבר מקנטקי, נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. קליבלנד הודיע על תמיכתו בפאלמר ולא בברייאן.

פאלמר נראה כמו מועמד טוב מלבד פגם אחד: בגיל 79, הוא היה מבוגר מדי כדי לשכנע מצביעים לקחת את מסע הבחירות ברצינות. אותו מקרה קרה לבוקאנר, בן ה-73. למרות זאת, הצמד השלים האחד את השני: הם נלחמו בצדדים שונים במלחמת האזרחים, והצוות שלהם הדגיש אחדות לאומית. בתור מושלים, כל אחד מהם קיבל מוניטין של שימוש בזכות הווטו שלו.

למרות גילם המתקדם, פאלמר ובוקאנר נאמו נאומים במקומות שונים, מה שהעניק להם כבוד מצד המפלגה.

למרות זאת, כמה דמוקרטים לאומיים ראו במפלגה רק כלי כדי למנוע את ניצחונו של ברייאן. המפלגה הדמוקרטית הלאומית אכן שיתפה פעולה עם הרפובליקנים שקיוו שהם ייקחו מספיק קולות מברייאן. בסופו של דבר, המפלגה קיבלה 100,000 דולר מהרפובליקנים.

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון לפני החילופים	סיבוב ראשון אחרי החילופים
ג'ון פאלמר	757.5	769.5
אדוארד בראג	130.5	118.5

המפלגה הפופוליסטית ומועמדים אחרים

כמה מפלגות שלישיות היו פעילות ב-1896. המפלגה הגדולה ביותר הייתה המפלגה הפופוליסטית. המפלגה נוצרה ב-1892, והם ייצגו את האינטרסים החקלאיים בדרום, במערב ובמערב התיכון הכפרי. ג'יימס וייבר, המועמד הפופוליסטי לנשיאות בשנת 1892, זכה ב-4 מדינות, וב-1894 הפופוליסטים השיגו ניצחונות בבחירות לקונגרס ולרשויות מחוקקות במספר מדינות בדרום ובמערב. ב-1896, הפופוליסטים האמינו שהם יכולים להחליף את הדמוקרטים בתור האופוזיציה הראשית לרפובליקנים. אך בחירתו של ברייאן, שהסכים עם מטרות ויעדים פופוליסטיים, הכניסה את המפלגה לדילמה. הם נקרעו בין הרצון לבחור מועמד משלהם ובין הרצון לתמוך בברייאן, ובסופו של דבר, מנהיגות המפלגה החליטה שמועמד נוסף רק יפצל את כוחות הרפורמה ויתן את הניצחון לרפובליקנים השמרנים. באספה הלאומית שלהם, הפופוליסטים בחרו בברייאן בתור המועמד שלהם, אך כדי להדגיש את עצמאותם, בחרו בתומאס ווטסון להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. ברייאן קיבל בהתלהבות את המינוי, אך היה מעורפל בנוגע לבחירת ווטסון במקום סוול. בבחירות אלו, הפופוליסטים התחילו להתמזג עם המפלגה הדמוקרטית, ובתוך כמה מערכות בחירות, המפלגה נעלמה לגמרי. בקרב המפלגה היה פיצול בין אלו שתמכו בשיתוף פעולה עם הדמוקרטים ובין אלו שתמכו בשיתוף פעולה עם הרפובליקנים.

מפלגות שלישיות אחרות היו מפלגת העבודה הסוציאליסטית, מפלגת האיסור וגם מפלגת הכסף הרפובליקנית שתמכה בדמוקרטים.

אסטרטגיות

הרפובליקנים היו בטוחים שניצחונם בבחירות יהיה קל לאחר הניצחונות הגדולים בבחירות לקונגרס ב-1894. אולם התגובה למועמדותו של ברייאן שינתה את הכל. הוא הוביל בדרום ובמערב וכנראה גם במערב התיכון. מטה מקינלי נאלץ להשתמש באסטרטגיה חדשה: להראות את החסרונות של הצמדת הדולר לכסף ולהציג את ברייאן כמסוכן למדינה. מקינלי הוצג כנציג הבטוח והיציב של העבודות והכסף היציב, בעזרת מכסי מגן גבוהים שיחזירו את השגשוג לכולם, כולל למיעוטים.

מימון

מקינלי הוביל שיטה חדשה למימון מסע הבחירות שלו. במקום לבקש מנציגים של המפלגה בממשל לתרום לו חלק ממשכורתם, האנה הלך לאנשי עסקים ותעשיינים והציע להם הצעה עסקית. ברייאן עלול היה לנצח, הוא הסביר, ומקינלי צריך כסף רב כדי לנצח בבחירות. הוא שאל כמה שווה לעסקים שברייאן לא יהיה הנשיא. הפנייה לאנשי העסקים הביאה לגיוס 3.5 מיליון דולרים.

התורמים המסורתיים למפלגה הדמוקרטית (שהיו מצפון-מזרח המדינה) התנערו מברייאן, אולם הוא הצליח לגייס 500,000 דולר מאנשי עסקים עם עניין בכריית כסף.

הרפובליקנים מימנו עוד ועוד אסיפות, נאומים ומצעדים, ומאות מיליוני עלונים שתקפו את ברייאן והיללו את מקינלי. ברייאן נאלץ להסתמך על גיוס תרומות באסיפות, כל אחד על פי יכולתו.

ההתקפות על ברייאן

הרפובליקנים הציגו את ברייאן כפנאט דתי מסוכן. הרטוריקה שלו הציגה אותו כמהפכן שיהרוס את הכלכלה הלאומית. לאחר שמושל אילינוי הדמוקרטי חנן אנרכיסטים שהורשעו בפיגועים, הרפובליקנים טענו שברייאן היה אנרכיסט בעצמו. בנוסף, הם הדפיסו שטרות דולר מזויפים עם פרצופו של ברייאן, עליהם היה כתוב "באל נשים מבטחנו... עבור 53 הסנטים האחרים", ובכך הדגימו את טענתם ששטר דולר מגובה בכסף יהיה שווה רק 47 סנט.

תגובה אתנית

למפלגה הדמוקרטית, במזרח ובמערב התיכון, היה בסיס תמיכה גרמני-קתולי שנרתע מכסף חופשי ומאינפלציה. הם לא תמכו בברייאן, אולם חששו שניצחון רפובליקני יגרום לאיסור על אלכוהול. האירים-הקתולים לא חיבבו את הרטוריקה הנוצרית של ברייאן אולם גם הם חששו מאיסור על אלכוהול. לכן הם תמכו בבריאן, ועזיבת אנשי העסקים את המפלגה עזרה לאירים להשיג שליטה על המפלגה.

איגודי עובדים ועובדים מוכשרים

ברייאן ניסה לקרוץ לכל החקלאים, וטען שהפועלים העירוניים יוכלו לחזור לשגשוג רק אם החקלאים יחזרו לשגשג. הערים תמכו ברובן במקינלי.

מנהיגי איגודי העובדים נרתעו מברייאן כי חששו מפני אינפלציה. עובדי הרכבת חששו שתוכניות הכסף יפגעו באיגודי הרכבת שהיו במצב רגיש במהלך השפל הכלכלי ודרשו חובות בזהב. עובדי המפעלים לא ראו יתרון באינפלציה שתעזור לכורים ולחקלאים, כיוון שיוקר המחיה שלהם יעלה. מקינלי הקדיש תשומת לב לעובדים המוכשרים במערב התיכון ובמדינות הסמוכות.

מסע הבחירות בסתיו

הקול והגובה המרשימים של ברייאן הותירו רושם עמוק על רבים שנהרו לראות אותו נואם

במהלך מסע הבחירות, מדינות הדרום והמדינות ההרריות היו בטוחות עבור ברייאן, והמזרח נחשב לאזור של מקינלי. מדינות המערב התיכון ומדינות הגבול היו החשובות.

ברייאן נסע כ-18,000 מיילים בשלושה חודשים, והתרכז במדינות המערב התיכון

המפלגה הרפובליקנית לחמה בברייאן בכל הרמות: לאומית, מדינתית ומקומית. כיוון שלברייאן לא היה תקציב והעיתונות המפלגתית התנערה ממנו, ברייאן החליט שהסיכוי הכי טוב בשבילו לזכות בבחירות היה לעשות מסע נאומים ברכבת; כך הוא יוכל לדבר אל המצביעים ישירות. ברייאן היה המועמד הנשיאותי הראשון שסייר במדינה ופגש מצביעים בעצמו. לפניו, זה נחשב לא מכובד שמועמד נשיאותי יראה בציבור לפני בחירות. הרטוריקה של ברייאן הפכה את מסע הבחירות שלו לסיפור חדשותי חשוב.

ברייאן משך קהל עצום, שרצה לראות מועמד לנשיאות ולשמוע את נאומיו. תומכי הכסף החופשי קיבלו את ברייאן בהתלהבות. הוא התמקד במדינות המערב התיכון, שיכריעו את הבחירות. במאה ימים, הוא נאם מעל 500 נאומים למיליוני אנשים. יום אחד בסנט לואיס, הוא נאם 36 נאומים. הוא ישן כמה שעות בכל לילה ונסע ברכבת 18,000 מיילים כדי לנאום בפני חמישה מיליון אנשים. קולו היה צרוד, והוא טען שאת קולו האמיתי השאיר בתחנות הקודמות שלו, כדי לעודד את העם.

מקינלי, לעומתו, ניהל מסע בחירות ממרפסת ביתו באוהיו. במקום שמקינלי יבוא לנאום בפני המצביעים, מארק האנה הביא 500,000 מצביעים ברכבת אל ביתו של מקינלי. מטה הבחירות תכנן בקפידה את נושאי הנאומים, שנשלחו לעיתונות ופורסמו למחרת היום. ברייאן נאם בדרך כלל את אותו הנאום. מקינלי טען שהרפורמות של ברייאן מסכנות את הכלכלה. כשהשפל הכלכלי עמד להגיע לסיומו, התמיכה במדיניות השמרנית של מקינלי עלתה במערב התיכון, והמדיניות הרדיקלית של ברייאן איבדה תומכים.

כדי להבטיח ניצחון, האנה שילם למספר נואמים רפובליקנים (כולל תאודור רוזוולט) לסייר ברחבי המדינה ולהגיד שברייאן קיצוני ומסוכן. כמה בעלי מפעלים גדולים הכריזו שאם ברייאן יזכה בבחירות, המפעל ייסגר.

את רוב אוקטובר ברייאן בילה במערב התיכון, ונאם שם 160 נאומים.

יועציו של ברייאן המליצו שינאם בקנטקי, מערב וירג'יניה, מרילנד ודלאוור, ושיערוך סיור מוושינגטון לדרום קליפורניה. ברייאן העדיף להתמקד במערב התיכון ולהגיע לצפון-מזרח המדינה, שתמך ברפובליקנים. ברייאן ידע שלא ינצח שם, אולם רצה להיראות ממלכתי.

תוצאות

מקינלי הרוויח ניצחון קרוב אך ברור, כשהוא זוכה במזרח ובצפון-מזרח המדינה, כשברייאן הצליח במיוחד בקרב החקלאים בדרום, במערב ובמערב התיכון הכפרי. פלח ההצבעה הגרמני-אמריקני תמך במקינלי, שקיבל קולות ממעמד הביניים, עובדי המפעל המוכשרים, עובדי הרכבות, וחקלאים משגשגים. בספירת הקולות הכללית, המירוץ היה קרוב, כשמקינלי זוכה ב-51% לעומת 47% של ברייאן. בחבר האלקטורים, מקינלי זכה ב-271 אלקטורים לעומת 176 לברייאן.

מקינלי קיבל קצת יותר מ-7 מיליון קולות, וברייאן קצת פחות מ-6 מיליון וחצי. ההצבעה הייתה כל כך קרובה, עד שכל שינוי קטן יכל לשנות את התוצאה: אם דמוקרטי הזהב לא היו נוטשים את ברייאן, אם ברייאן היה מדבר יותר על יציבות הכסף, אם הייתה הגבלה משפטית לגבי הוצאת דיבה בעיתונות, אם הייתה הגבלה משפטית לגבי סכום הכסף שהיה מותר להוציא בקמפיין, ואם לרפובליקנים היה מנהל קמפיין פחות טוב.

הדמוקרטים הלאומיים לא זכו באף מדינה, אך הם פיצלו את הקול הדמוקרטי בכמה מדינות ועזרו למקינלי לזכות בקנטקי. אחוז הקולות שפאלמר השיג היה גבוה יותר מהפרש הניצחון של מקינלי. אך מקינלי היה זוכה בבחירות גם אם היה מפסיד בקנטקי.

לאחר היבחרו של מקינלי, כמה חברים במפלגת דמוקרטי הזהב ניסו להציג את הבחירות בתור ניצחון למפלגה שלהם. הם היו משוכנעים שתבוסתו של ברייאן תאפשר להם לזכות שוב במפלגה הדמוקרטית. הבחירות שינו את המפלגה הדמוקרטית, וגרמו לה לעבור שינוי: ממפלגה שתמכה בסחר חופשי, כסף יציב ומעורבות ממשלתית נמוכה, המפלגה הפכה למפלגה שייצגה את השכבות החלשות יותר.

המועמד לנשיאות	מפלגה	מדינה	כמות האלקטורים	השותף	מדינת השותף	כמות האלקטורים של השותף
ויליאם מקינלי	רפובליקנית	אוהיו	271	גארט הוברט	ניו ג'רזי	271
ויליאם ג'נינגס ברייאן	דמוקרטית/פופוליסטית	נברסקה	176	ארתור סוול	מיין	149
				תומאס ווטסון	ג'ורג'יה	27
ג'ון פאלמר	דמוקרטית לאומית	אילינוי	0	סימון בוקאנר	קנטקי	0
ג'ושוע לברינג	האיסור	מרילנד	0	הייל ג'ונסון	אילינוי	0
צ'ארלס מאטשט	העבודה הסוציאליסטית	ניו יורק	0	מתיו מגווייר	ניו ג'רזי	0
צ'ארלס בנטלי	האיסור הלאומית	נברסקה	0	ג'יימס סאות'גייט	צפון קרוליינה	0

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1896 בוויקישיתוף

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1896, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)