היאבקות (ביוונית עתיקה: Πάλη) הייתה אחד מענפי ספורט הלחימה המאורגנים והפופולריים ביותר ביוון העתיקה.
היוונים חילקו את ההיאבקות לשני סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוגדר כהיאבקות זקופה או עילית, ובמסגרתו המתמודד היה צריך להשיג שלוש נקודות כדי לנצח. נקודה הושגה כאשר היריב נגע בקרקע עם הגב הכתף או הירך שלו, יצא מזירת ההיאבקות, או היה מוכן להודות בתבוסה (בדומה לג'ודו בימינו). המתמודדים עלו לזירת המשטח החולי בזוגות, שנקבעו לאחר הפלת גורל, ומתוך כך לא התקיימה הפרדה בין משקלי הגוף של המתחרים, כמקובל בעידן המודרני. היריבים עמדו זה מול זה, ברכיהם כפופות, צווארם בין הכתפיים וידיהם שלוחות לפנים כדי ללפות את אמת יד היריב כבסיס ליישום תכסיסי ההטלה המנופית.
הסוג השני נקרא "פאנקרטיון" (Παγκράτιον - "קרב כולל"). ספורט זה היווה שילוב בין היאבקות לאיגרוף, אשר פרט לנשיכה ולפגיעה באיברים רגישים כמו אף, פה ועיניים, לא חלו הגבלות כלשהן על היריבים, כולל בעיטות. זירת ההתמודדות הייתה חולית, תחוחה ורטובה (כמעט בוצית). הבוציות הקנתה חלקלקות והקשתה על הלפיתה. הזירה נועדה מחד לרכך את נפילת המתמודדים ומאידך לעודד פיתוח טכניקה גבוהה של אחיזות ונעילות. הפנקראטיון הסתיים, בשונה מההיאבקות הזקופה, בהודעת אחד היריבים על כניעתו: בדרך של הרמת יד מקובלת.
פאנקרטיון היה ספורט מסוכן, ולפיכך הוא התקיים תחת פיקוח הדוק של שופטים, שהיו מצוידים במקלות שבהם חבטו באחד מהמתמודדים במקרה שעבר על אחד מהכללים. כמו רוב המשחקים ביוון העתיקה, המתמודדים היו עירומים ומשחו את גופם היטב בשמן לפני כן.
ההיאבקות מופיעה כבר בחיבור הקדום "איליאדה". היא הייתה אחד מענפי הספורט שבהם התחרו במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. אחד האלופים האולימפיים המפורסמים והפופולריים ביותר ביוון העתיקה היה מילו מהעיר קרוטון שבאיטליה (המאה ה-6 לפנה"ס). על פי המסופר, כוחו היה כה רב, עד שכאשר קשר חוט על מצחו, עצר את נשימתו ומילא דם בוורידים, החוט נקרע. הוא זכה שש פעמים בתחרויות ההיאבקות באולימפיה, עד שהובס בפעם השביעית בידי בחור צעיר, שלאחר מכן סירב לקרב חוזר.[1]