הימנון ללייבוביץ

הימנון ללייבוביץ
A Canticle for Leibowitz

מידע כללי
מאת	וולטר מ' מילר
שפת המקור	אנגלית
תורגם לשפות	צרפתית, פורטוגזית, גרמנית, הולנדית, איטלקית, רומנית
סוגה	מדע בדיוני
נושא	פוסט אפוקליפסה
מקום התרחשות	דרום מערב ארצות הברית
תקופת התרחשות	המאה ה-26 - המאה ה-38 לספירה
הוצאה
הוצאה	J. B. Lippincott & Co.
תאריך הוצאה	אוקטובר 1959
תאריך הופעה ראשונה	1960
הוצאה בעברית
הוצאה	הוצאת מעריב
תאריך	1981
תרגום	עמוס רגב
מספר עמודים	295
פרסים
פרס הוגו, פרס לוקוס
סדרה
הספר הבא	Saint Leibowitz and the Wild Horse Woman

המנון ללייבוביץ^[א] (באנגלית: A Canticle for Leibowitz) הוא רומן מדע בדיוני פוסט-אפוקליפטי מאת הסופר האמריקני וולטר מ. מילר הבן, שהתפרסם לראשונה ב-1959. עלילת הספר מתרחשת במנזר קתולי במדבר של דרום-מערב ארצות הברית לאחר שואה גרעינית, במשך מאות שנים במהלכן בונה עצמה הציוויליזציה מחדש. הנזירים מ"המסדר האלברטיאני של לייבוביץ" (או "על שם לייבוביץ") משמרים את השרידים שנותרו מהידע המדעי של האנושות עד שזו שוב תהיה מוכנה לעשות בהם שימוש.

הרומן הוא שילוב של שלושה סיפורים קצרים שפרסם מילר ב-The Magazine of Fantasy & Science Fiction‏ (F&SF, (אנ')), אותם יצר בהשראת השתתפותו בהפצצה על מנזר מונטה קאסינו במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר נחשב לאחת הקלאסיקות של המדע הבדיוני ומעולם לא אזל מהדפוס. הוא מושך את המבקרים, קוראים מן השורה וחובבי הז'אנר כאחד.

הספר זכה בפרס הוגו לשנת 1961 לרומן המדע הבדיוני הטוב ביותר, והנושאים שלו - דת, מחזוריות וכנסייה מול מדינה יצרו גוף משמעותי של מחקר אקדמי. המנון ללייבוביץ היה הרומן היחיד שפרסם מילר במהלך חייו.

ספר המשך, "סנט ליבוביץ ואשת סוס הפרא", פורסם לאחר מות המחבר ב-1997.

יצירת הרומן

עד 1955, פרסם מילר למעלה מ-30 סיפורי מדע בדיוני קצרים במגזינים כמו Analog Science Fiction and Fact, Amazing Stories ו-Fantastic Adventures (אנ'). תמות שאפיינו את סיפוריו כללו אובדן ידע מדעי או "רגרסיה חברתית-טכנולוגית והאנטיתזה המשוערת שלה, המשך התקדמות טכנולוגית", שימורה באמצעות העברה בעל פה, אפוטרופסות על ארכיונים על ידי כמרים, ו"הצד ההוא של התנהגות [אנושית] שיכול להיקרא רק דתי".^[1][2] מרכיבים נושאיים אלו, בשילוב עם תת-הסוגה ההולכת וצומחת של סיפורי "פוסט-אפוקליפסה" וחוויותיו של מילר עצמו במהלך מלחמת העולם השנייה, יצרו את הבסיס לסיפור הקצר שלימים הפך לחלק הפותח של המנון ללייבוביץ.^[3]

במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת מילר כמפעיל קשר מוטס ותותחן זנב בלהק המפציצים שהשתתף בהפצצת המנזר מהמאה ה-6 במונטה קאסינו, איטליה, שנוסד על ידי בנדיקטוס והוכר ככנסייה הנוצרית העתיקה ביותר ששרדה במדינה. חוויה זו הותירה בו רושם עז והובילה לכתיבתו, עשור לאחר מכן, של הסיפור הקצר "המנון ללייבוביץ", על מסדר נזירים שהמנזר שלו צומח מתוך העולם ההרוס שמסביבו^[4][5]. הסיפור, שהתפתח ל"יהי אדם", הראשון מבין שלושת החלקים ברומן הסופי, פורסם במהדורת אפריל 1955 של מגזין הפנטזיה והמדע הבדיוני F&SF.

על אף שלא תוכנן במקור כסדרה, המשיך הסיפור ב"והאור עולה" (And the Light Is Risen), שפורסם באוגוסט 1956 (גם ב-F&SF). יצירה זו התפתחה מאוחר יותר ל"יהי אור", החלק השני של הרומן. בזמן כתיבת הסיפור השלישי, "ההמנון האחרון " (The Last Canticle), שנועד להתפרסם בפברואר של השנה שלאחר מכן,^[6] הבין מילר שהוא משלים רומן: "רק אחרי שכתבתי את השניים הראשונים ועבדתי על השלישי, התחוור לי שאלו לא שלוש נובלות, זה רומן".^[5]

לצורך הפיכת שלושת הנובלות לרומן, שינה מילר את הכותרות ואת השמות של כמה מהדמויות, הוסיף דמויות חדשות, שינה את האופי והבולטות של דמויות קיימות והוסיף קטעים בלטינית. תיקונים אלה השפיעו על המוטיבים הדתיים והחוזרים של הסיפור, ושיפרו אותו מגרסת המגזין.^[2]

שינוי שמו של אב המנזר של החלק הראשון מ"חואן" ל"ארקוס" חיזק את מוטיב המחזוריות, שכן שמו של אב המנזר הראשון בסיפור, "ארקוס", מתחיל באות הראשונה של האלפבית הלטיני (A) ואילו שמו של אב המנזר האחרון, "זרחי", מתחיל באות האחרונה (Z). מילר גם הרחיב סצנות מסוימות, והגדיל את חשיבותן: למשל, המפגש הראשוני בין האח פרנסיס לבין אב המנזר ארקוס ב"יהי אדם" הורחב משמעותית ברומן. תוך הצגת אב המנזר ארקוס כפתוח לספקות ולאי ודאות, בניגוד לדוגמטיות של האב חואן.

בהפיכת הנובלות לרומן הוסיף מילר רבדים של מורכבוּת לסיפור. ווקר פרסי (אנ') זיהה את הממד הזה של הרומן, שאותו השווה ל"צופן, מסר מקודד, ספר בשפה מוזרה".^[7] דייוויד סיד ראה שהרומן "טעון במשמעות סמויה למחצה", מורכבות שנדמה שהתווספה כשמילר תיקן את הסיפורים לפרסום כרומן. פענוח מסרים כגון זה היא פעילות חשובה ביצירותיו של מילר, הן בהמנון ללייבוביץ והן בסיפוריו הקצרים.^[1] לדוגמה, בגרסה המקורית של "יהי אדם", הגביל מילר את משחקי המילים שלו לסמליות מפורשת הכוללת את האות "V" והמילים "Voice/Vocation" (קול/יעוד) של האח פרנסיס במהלך המפגש עם הצליין הנודד. ברומן, לעומת זאת, "שומר מילר על התייחסויות סמליות כאלה לניתוחים היותר אינטלקטואליים, ובונה קומדיה של אי הבנות סביב פרנסיס".

מבנה

עיקר הסיפור מתרחש במינזר של "המסדר האלברטיאני של ליבוביץ", הנמצא באזור מדברי נידח ביוטה. הסיפור בנוי משלושה חלקים: "יהי אדם" (בלטינית: Fiat Homo), "יהי אור" (Fiat Lux) ו"יעשה רצונך" (Fiat Voluntas Tua). כל אחד מהחלקים מתרחש בתקופה שונה, עם רקע חברתי-פוליטי וטכנולוגי שונה, ומשתתפות בו דמויות שונות (אם כי דמות אחת, "הצליין", עוברת כחוט השני לאורך כל הסיפור, אם כי אחידות הדמות נשארת בסימן שאלה). בסיפור משולבים קטעים רבים בלטינית הלקוחים ממנהגים של הכנסייה הקתולית, לטקסים ולתקשורת רשמית. סוזן אולסן כותבת שמילר לא כלל את הביטויים הלטיניים רק כדי "להוסיף כבוד" ליצירה, אלא כדי להדגיש את ההקשרים הדתיים שלה, ולהפוך אותה לתואמת את מסורת הכתבים היהודיים-נוצריים.^[8]

בסיומו של כל חלק מצויה מעין קודה, המתארת את השפעת ההתרחשויות על עולם החי.

עלילה

חלק ראשון: "יהי אדם"

רקע

הרקע הכללי לחלק זה מתואר בפרקים החמישי והשישי:

לאחר שהציוויליזציה של המאה ה-20 נהרסה על ידי מלחמה גרעינית, המכונה "מבול הלהבות", התרחשה תגובה עממית אלימה נגד תרבות הידע והטכנולוגיה המתקדמת שהובילה לפיתוח נשק גרעיני. במהלך תגובת הנגד הזו, המכונה "הפישוט", כל מי שלמד, ובסופו של דבר כל מי שרק ידע לקרוא, היה צפוי להיהרג על ידי המון משתולל, שקיבלו בגאווה את הכינוי "פשוטונים". אנאלפביתיות הפכה כמעט אוניברסלית, וספרים הושמדו בהמוניהם.

אייזק אדוארד לייבוביץ, מהנדס חשמל יהודי שעבד עבור צבא ארצות הברית, שרד את המלחמה וחיפש מקלט מההמון בחסות של מנזר ציסטרציאני. כל אותו זמן חיפש בחשאי אחר אשתו, שממנה נותק במהלך מלחמה. בסופו של דבר הגיע למסקנה שאשתו מתה, הצטרף למנזר, קיבל הסמכה לכהונה, והקדיש את חייו לשימור הידע על ידי הסתרת ספרים, הברחתם למקום מבטחים, שינונם והעתקתם. הוא פנה לכנסייה כדי לקבל רשות לייסד מסדר נזירים חדש שיוקדש למטרה זו. באישור שניתן, הוא ייסד את המסדר החדש שלו "המסדר האלברטיאני של ליבוביץ". המסדר הקים מנזר על בור מים במדבר ביוטה, בסמוך לדרך שאולי הייתה "חלק מהמסלול הקצר ביותר מאגם המלח הגדול לאל פאסו העתיקה". לייבוביץ עצמו נבגד בסופו של דבר ונרצח. מאוחר יותר בורך על ידי הכנסייה הקתולית, והיה למועמד לקדוש.

בתקופה בה מתחיל הסיפור, החברה האנושית מורכבת מנוודים ומקהילות שבטיות שחיות על ציד, ליקוט וחקלאות פרימיטיבית, ללא כל הנהגה מרכזית. כתוצאה מתמשכת של הקרינה הרדיואקטיבית במהלך המלחמה, מיושבת היבשת בדלילות, ומתרחשות גם לידות רבות של מוטנטים, הנדחים על ידי האנשים הרגילים ונאלצים להילחם על הישרדותם. התנועה בדרכים מסוכנת ביותר עקב שוד ורצח, ואף קניבליזם הפך לתופעה שכיחה. הגוף המנהלתי היחיד ששרד באופן כלשהו הוא הכנסייה הקתולית, אך כוחה מועט ביותר.

התרחשויות

שש מאות שנה לאחר מותו של לייבוביץ, המנזר עדיין משמר את ה"ממוראביליה": הכתבים והחפצים של המאה ה-20 ששרדו את מבול הלהבות ואת הפישוט, נאספו ושוחזרו בתקווה שיעזרו לדורות הבאים להשיב לעצמם את המדע הנשכח.

במהלך צום ה'לנט' מתבודד פרח-כמורה בן 17 בשם האח פראנסיס ג'רארד במדבר יוטה. האח פראנסיס נתקל בצליין, אשר לאחר דין ודברים מוזר ביניהם חורט על סלע סימן באותיות עבריות. כשהאח פרנסיס מרים את הסלע, הוא מגלה כניסה למקלט נשורת עתיק המכיל "שרידים", בצורת כתובות שונות, בהן מופיע גם שמו של לייבוביץ, מייסד המסדר שלו.

גילוי המסמכים העתיקים מעורר סערה במנזר, שכן שאר הנזירים משערים שהשרידים היו שייכים פעם ללייבוביץ. תיאורו של האח פראנסיס על הצליין, שמתעצם מאוד על ידי הנזירים האחרים, הופך לשמועות שלייבוביץ עצמו התגלה והנחה את פראנסיס לגילוי המקלט. פראנסיס מכחיש בתוקף את השמועות, אך באותה מידה מסרב בעקשנות להכחיש את עצם קיום המפגש, למרות היעדר עדים אחרים. אב המנזר ארקוס, חושש שגילוי כל כך הרבה שרידים שעלולים להיות קדושים בתקופה כה קצרה בתוספת שמועות על התגלות עלול לגרום לעיכובים בתהליך הקאנוניזציה של לייבוביץ.

שבע שנים לאחר מכן, מגיעים למנזר אינקוויזיטורים מטעם הכנסייה - המונסיניורים אגוארה (פרקליטו של אלוהים) ופלאכט (פרקליט השטן), חוקרי הכנסייה בפרשת קדושתו של לייבוביץ. כתוצאה מהחקירה זוכה לייבוביץ להכרה כקדוש - חלק מזה בהתבסס על העדויות שגילה פראנסיס במקלט, ביניהן שלד שמזוהה כאמילי לייבוביץ, אשתו של לייבוביץ - והאח פרנסיס נשלח לניו-רומא ("רומא החדשה") כמחווה של כבוד כלפיו, לייצג את המסדר בטקס הכרזתו כקדוש (המיסה הקנוניזית). פרנסיס נושא עמו חלק מהמסמכים שנמצאו במקלט, ועותק מעוטר של אחד המסמכים עליו הוא בילה שנים בעבודה, כמתנה לאפיפיור.

בדרך לניו רומא הוא נשדד על ידי "ילדי האפיפיור" - שם אירוני למוטנטים - וההעתק המעוטר שלו נלקח, אם כי הוא מנהל משא ומתן עם השודדים כדי לשמור את התוכנית המקורית שעליה היה מבוסס ההעתק. פראנסיס משלים את המסע לניו-רומא וזוכה אף להפגש עם האפיפיור. במהלך נסיעתו חזרה נרצח פראנסיס על ידי ילדי האפיפיור בירי חץ בפניו. הצליין מגלה וקובר את גופתו של פרנסיס.

דמויות עיקריות

• האח פראנסיס ג'רארד - חבר במסדר, בתחילת הסיפור פרח-כמורה, שהשבעתו לכמורה מתעכבת בשבע שנים בשל המאורעות. פראנסיס נולד לשבט רועים פגני ממנו ברח אל המנזר.
• הצליין - דמות מסתורית. מפגשו עם פרנסיס מחולל את שרשרת ההתרחשויות של הסיפור, ומפגשם הבא מסיים את הסיפור. לצליין מאפיינים מובהקים של היהודי הנודד.
• האב צ'רוקי - המשנה לאב המנזר, הכומר המוודה של פראנסיס. בעל אופי רחום.
• האב ארקוס - אב המנזר, אדם שנון ונבון. מקדם את תהליך הקאנוניזציה של לייבוביץ באופן זהיר ומוצלח.
• מונסניור מאלפרדו אגוארה - אינקוויזיטור (חוקר) מטעם הכנסייה, "הטוען למען העניין" של קדושתו של לייבוביץ. טיפוס ידידותי, מעניק עזרה לא צפויה לפראנסיס.

חלק שני: "יהי אור"

רקע

המפה המדינית ברקע החלק השני

חלקו השני של הרומן מתחיל בשנת 3174 לספירה, כשש מאות שנה לאחר מותו של פראנסיס. האנושות ניצבת בתחילתו של רנסאנס חדש - הדפוס הומצא מחדש לפני כ-100 שנים, אבק השריפה ועמו הנשק החם הומצאו, הבערות עדיין נפוצה ביותר אך אוריינות כבר תופסת מקום בקרב אנשים, ובמרכזים עירוניים אף מתחילה להיווצר השכלה גבוהה.

במשך מאות השנים עבר האזור שינויים גאו-פוליטיים, וסביב המנזר התגבשו מספר מדינות, במקביל להמשך קיומם של שבטי פרא. על המקלט הישן צמח הכפר סאינלַיי בּוֹבִיטס, שמנהל יחסי תן-וקח עם המנזר.

אחת המדינות שהתגבשו היא טקסארקנה, בה שולט האנֶגַאן השני - אדם שאפתן, בוּר וחסר עכבות, אשר בשורה של בריתות, בגידות, הטעיות והתקפות מנסה להשתלט על שאר המדינות ולהקים אימפריה.

התרחשויות

אל ת'ון טאדאו מגיעות שמועות על הממוראביליה המוחזקת המנזר, והוא מבקש כי תישלח אליו לבדיקתו. הוא מתקשה להאמין כי מדובר במסמכים אותנטיים מלפני מבול הלהבות, וחושד כי מדובר בזיופים. הוא מבקש את מרקוס אפולו להפעיל את השפעתו על מנת לשכנע את המנזר להעביר אליו את המסמכים.

אפולו, שמתוך המתרחש בחצר מפענח את כוונותיו התוקפניות של האנגאן, מנצל את התירוץ שנותן לו טאדאו להעביר מסר למנזר ולניו-רומא על מנת להזהירם מפני האנגאן. המצב הנוכחי של פיצול מדיני נוח לכנסייה, שכן היא חוששת מצבירת כוח רבה מדי בידי שליט בודד, שתאפשר לו לפגוע בחופש הפעולה של הכנסייה.

לאחר שדום פאולו מסרב בתוקף לבקשתו של טאדאו אך מזמינו לבחון את המסמכים במנזר, מחליט זה האחרון לקבל את ההזמנה. פאולו חושש מהחילוניות המובהקת של טאדאו, אך רואה בבואו הזדמנות "לאשר" על ידי מדען חילוני את אמיתות הממוראביליה. עם זאת, פאולו חש כי ביקורו של טאדאו אינו "תמים" כפי שהוא נראה (ותחושה זו עולה גם מהאזהרה שהועברה אליו מאפולו), אך לא מצליח לשים את האצבע על הבעיה.

אל טאדאו נלווית יחידת משמר צבאית קטנה על מנת לאבטח את מסעו. את המסע הם מנצלים לביקור גם אצל 'דוב מטורף' - מנהיג שבט לוחמים עמו כרת האנגאן ברית. הביקור אצל דוב מטורף מבהיר לטאדאו את שיטותיו וכוונותיו של האנגאן.

לאחר שטאדאו ומלויו מגיעים למנזר, עורכים הנזירים והאח קורנהואר "תצוגת תכלית" של מנורת הקשת אותה המציא קורנהואר, שמכה את טאדאו בהלם - שכן כל עבודתו המדעית נשארה תאורטית, וזו הפעם הראשונה שהוא רואה יישום מעשי שלה. בתחילה מסרב טאדאו להאמין כי המנורה אכן הומצאה על ידי קורנהואר, ומתעקש כי מדובר בשריד יחיד במינו של מכונה מלפני מבול הלהבות, אולם לאחר הסברים כיצד עבודתו המדעית יושמה טכנית, מקבל טאדאו את הטענה.

טאדאו מתחיל לחקור את המסמכים הנמצאים במרתף המנזר, וככל שהוא מתקדם בעבודתו מסתבר לו כי הוא בסך הכל מגלה מחדש דברים שהיו ידועים לאנושות לפני מבול הלהבות. מהמסמכים אותם הוא בודק הוא מבין לאילו גבהים עשוי המדע להגיע.

בינתיים, במסגרת "סחיבותיו" מכייס הפייטן את אחד המלווים של טאדאו, ומסתבר כי אלה עורכים רישומים של ביצורי המנזר. משמעות הדבר גורמת להבנה של פאולו כי האנגאן מתכוון לכבוש את המנזר המבוצר, אשר ממוקם בנקודה אסטרטגית חשובה מבחינתו, על מנת להוות בסיס להתקפותיו על שכניו. כשהדבר נודע לטאדאו הוא מצהיר כי לא ידע דבר על כך. פאולו מבקש ממנו להפעיל את השפעתו בחצר על מנת להניא את האנגאן מכוונותיו.

בעקבות כך נוצר עימות אינטלקטואלי בין פאולו לטאדאו בשאלה מצפונית - כיצד על מדענים להתייחס לאפשרות של שימוש לרעה בתגליותיהם, במיוחד לאור העובדה שתוכניותיו וחוסר מוסריותו של האנגאן ידועות היטב הן לטאדאו והן לפאולו. פאולו רק מעלה את השאלות אך לא נותן תשובות. טאדאו טוען כי לצורך הקידמה המדעית זה בהחלט סביר להתבסס על תמיכתם של שליטים, גם אם אינם אנשים מוסריים. הוא דוחה את היסוסיו של פאולו: ”שמור על המדע עטוף ומבודד, אל תנסה ליישמו, אל תנסה לעשות דבר בקשר אליו, עד שיהיו בני האדם לקדושים. ובכן, זה לא יכול לפעול.”

בינתיים, כורת האנגאן ברית עם 'ממלכת לארדו' ועם מדינות הערים השכנות, המתורבתות יחסית, נגד איום ההתקפה מצד לוחמים נוודים החיים במישורים. אך במקביל מתמרן האנגאן בחשאי את הפוליטיקה האזורית ואף עושה שימוש בנשק ביולוגי (הפצת מגפה) כדי לנטרל למעשה את כל אויביו, ולהותיר אותו בשליטה על האזור כולו.

מונסיניור אפולו, הנזיר האפיפיור לחצרו של האנגאן, שולח הודעה לניו-רומא שבשלב הבא מתכוון האנגאן לתקוף את 'האימפריה של דנבר', וכי הוא מתכוון להשתמש במנזר כבסיס לפעולות שממנו ניתן לנהל את המערכה. על מעשיו, מוצא אפולו להורג, האנגאן יוזם פילוג בכנסייה, ומצהיר על עונש מוות לנאמני האפיפיור. בתגובה מנדה הכנסייה את האנגאן.

לקראת סוף ביקורו, מגיע למנזר פליט במצב קשה שניכר עליו שעבר עינויים, ומתברר שזה האח קלארט, מזכירו של אפולו. בין חפציו מתגלה מסמך ממנו מסתבר כי הכנסייה נידתה את האנגאן, וזה בתגובה שלל את חופש הפעולה של הכנסייה בתחומי שלטונו, והכפיף את כל הפעילות הדתית למרותו - בדיוק המהלך ממנו חששה הכנסייה. משמעות המסמך בפועל היא כי הכנסייה הקתולית ומדינת טקסארקנה הפכו לאויבות, ומכאן שגם המנזר, הנאמן לכנסייה הקתולית וטאדאו, שכפוף להאנגאן, הפכו אויבים.

על אף חילוקי הדעות העקרוניים בין פאולו לטאדאו, הם נפרדים כיריבים, אך לא כאויבים. לפני לכתו מחרים טאדאו ממלוויו את התרשימים שהכינו ומוסר אותם לפאולו, כעניין של כבוד, שכן אינו רואה בעין יפה ניצול זה של הכנסת האורחים.

דמויות עיקריות

• מרקוס אפולו - נונציו של האפיפיור בחצר המלוכה של האנגאן השני, מפענח את מזימותיו של האנגאן ומזהיר את המנזר ואת ראשי הכנסייה בניו-רומא, אך משלם על כך בחייו.
• ת'ון^[ב] טָאדֶאוֹ פְּפַארְדֶנטרוֹט - מלומד חילוני, בן דודו של האנגאן השני ועומד בראש הקולג'יום של טקסארקנה. גאון במדעים, אדם מלא גאווה אך בעל מצפון ונאמנות.
• פאוּלו דה פֶאקוס (דום פאולו) - ראש המנזר. זקן מאוד וסובל מבעיות מעיים קשות. סובלני מאוד.
• "הפייטן" - מעין ליצן חצר שמתארח לעיתים במנזר. פיוטיו עוקצניים, ופעמים רבות מכוונים לאמירות מסוג "המלך הוא עירום". לפייטן עין מזכוכית אותה הוא מדמה למצפון, אותו ניתן להוציא ולהכניס לגופו. עוסק גם ב"סחיבות", הימורים ושתייה.
• האח קורנהואר - כומר במנזר. בעל תפיסה טכנית אינטואיטיבית - ממציא מחדש את הדינמו ואת מנורת הקשת.
• בנימין אלעזר בר יהושע - מתבודד יהודי. טוען כי גילו מעל 3,200 שנה (ובכך מזכירה דמותו את לזרוס או היהודי הנודד), וכי הוא הצליין שפגש את פראנסיס לפני כ-600 שנה. ביחסי ידידות-יריבות עם דום פאולו.

חלק שלישי: "יֵעשה רצונך"

רקע

בשנת 3781, האנושות נמצאת בעידן טכנולוגי חדש. כעת יש לה שוב אנרגיה גרעינית ונשק להשמדה המונית, כמו גם ספינות כוכבים ומושבות חוץ-שמשיות. שתי מעצמות עולמיות, הקואליציה האסייתית והקונפדרציה האטלנטית, נתונות במלחמה קרה כבר 50 שנה. משימתו של המסדר הליבוביץ' לשמר את הממוראביליה התרחבה לשימור כל הידע.

גם סביבות המנזר השתנו. סאינליי בוביטס הפך לעיר קטנה, לצד המנזר נסלל כביש מהיר והמנזר עצמו התרחב. במרחק מה מהעיר נמצא בסיס טילים בליסטיים.

התרחשויות

שמועות על כך ששתי המעצמות היריבות מרכיבות נשק גרעיני בחלל, ושנשק גרעיני הופעל, מגבירות את המתיחות הציבורית והבינלאומית. במנזר, אב המנזר הנוכחי, דום זרחי, ממליץ לניו-רומא להפעיל מחדש את Quo peregrinatur grex pastor secum ("לאן שנודד הצאן, הרועה איתם") - תוכנית מגירה למקרה של אפוקליפסה עולמית הכוללת "כלי רכב מסוימים" שהיו בידי הכנסייה מאז 3756 (כלומר ספינת חלל). "תקרית גרעינית" מתרחשת בעיר הקואליציה האסייתית איטו וואן: פיצוץ גרעיני תת-קרקעי הורס את העיר, והקונפדרציה האטלנטית מותקפת בירי "יריית אזהרה" מעל דרום האוקיינוס השקט. שמועות מסתחררות אם ההרס של העיר היה מכוון או מקרי.

ניו-רומא מאשרת לזרחי להמשיך עם התכנית, ולהתכונן ליציאה תוך שלושה ימים. הוא ממנה את האח ג'ושוע למנהיג המשימה, ומסביר לו שהמשימה היא תוכנית חירום להנצחת הכנסייה על כוכבי לכת במושבה חוץ-שמשית במקרה של מלחמה גרעינית על כדור הארץ. המשימה תישא עמה גם מיקרופילם של הממוראביליה. באותו לילה תוקפת הקונפדרציה האטלנטית בסיסים של הקואליציה האסייתית הנמצאים בחלל, והקואליציה האסייתית מגיבה בשימוש בנשק גרעיני נגד עיר הבירה של הקונפדרציה - טקסארקנה - בה נהרגים מיליוני אנשים. הפסקת אש של עשרה ימים ניתנת על ידי בית הדין העולמי. האח ג'ושוע, הנזירים והכוהנים שעברו הכשרה בחלל יוצאים בטיסה סודית לניו-רומא, בתקווה להצליח לעזוב את כדור הארץ על ספינת החלל לפני שתסתיים הפסקת האש.

במהלך הפסקת האש, מציע המנזר מחסה לפליטים הנמלטים מהאזורים שנפגעו מנשורת, דבר שמביא לעימות חריף בין זרחי לד"ר קורס, רופא ממחנה החירום הממשלתי, על ביצוע המתות חסד של פליטים שספגו מידה חסרת תקנה של קרינה רדיואקטיבית.

המלחמה מתחדשת, ופיצוץ גרעיני מתרחש ליד המנזר כאשר זרחי וגברת גריילס נמצאים בעיצומו של וידוי מטלטל. זרחי מנסה להימלט למקום מבטחים ומביא עמו את הציבוריום (אנ') של המנזר המכיל את לחם הקודש אך מאחר את המועד, נלכד תחת הקירות הנופלים של המנזר ומוצא עצמו שוכב מתחת לטונות של סלע ועצמות בזמן שתוכן הקריפטות העתיקות של המנזר מתפזר לכל עבר. מול זרחי השוכב לכוד מופיעה גולגולת עם מוט חץ בולט ממצחה (ככל הנראה זו של האח פראנסיס ג'רארד מהחלק הראשון של הספר).

בעודו שוכב, מגיעה גברת גריילס, אך לתדהמתו של זרחי הוא רואה כי ראשה של גברת גריילס מת, ואילו הראש השני, רחל, הפך פעיל אם כי חסר מודעות. זרחי רואה בכך נס ומנסה להעניק לרחל טקס טבילה, אך היא נרתעת ממנו, אוספת את שרידי הקודש ומעניקה לזרחי את האוכריסטיה לעומד למות, והוא הולך לעולמו.

במקביל, ג'ושוע וצוותו עולים על ספינת החלל והיא משוגרת עם תחילת הפיצוצים הגרעיניים.

דמויות עיקריות

• דום גֵ'תְרָה זֶרחִי - אב המנזר, מאוד פעלתני, אינו אוהב את הקידמה והטכנולוגיה, אמיץ.
• האח ג'ושוע - כומר במנזר. מהנדס במקצועו ושוחר חלל, מקבל על עצמו את ההנהגה הרוחנית של המשלחת לאלפא קנטאורי. מצד אחד אדם מאוד חופשי ופתוח, ומצד שני ענו מאוד.
• גברת גריילס - מוטנטית, בעלת שני ראשים אשר רק אחד מהם מתפקד. את ראשה השני היא מכנה "רחל". מוכרת עגבניות קשת יום.
• ד"ר קוֹרס - רופא בארגון "הכוכב הירוק" (המקבילה בסיפור לצלב האדום). פאציפיסט, תומך בהמתות חסד, ומתעמת עם האב זרחי בשל כך.
• לאצאר (נכתב באותיות עבריות במקור), או לאזארוס - קבצן, ממשיך דמותם של הצליין ובניימין אלעזר מהחלקים הקודמים.

תמות עיקריות

היסטוריה החוזרת על עצמה

חוקרים ומבקרים הצביעו על תמות של היסטוריה מחזורית (אנ') או חזרתיות ביצירותיו של מילר, המתגלמות ב"המנון ללייבוביץ". בדיון על הטיפול בשואה גרעינית במדע בדיוני בספרו American Science Fiction and the Cold War: Literature and Film (מדע בדיוני אמריקאי והמלחמה הקרה: ספרות וקולנוע) (1992), קובע דייוויד סיד כי "ל"המנון ללייבוביץ" של מילר נותר להציג חזרתיות בנרטיב המתפרש על פני המאות".[15] דייוויד נ. סמואלסון, שעבודת הדוקטורט שלו משנת 1969 נחשבת ל"דיון הכולל הטוב ביותר" בספר, מכנה את "הנושא המחזורי של התקדמות ונסיגה טכנולוגית... אבן היסוד שעליה בנוי המנון ללייבוביץ".[3][6]

המבנה המעגלי של הסיפור - וההיסטוריה המחזורית שהוא מציג - תומכים במספר אלמנטים נושאיים ומבניים המאחדים את שלושת חלקיו. למרות שאירועי הרומן מתרחשים בעתיד בדיוני, שלושת החלקים מייצגים באופן אלגורי שלבים מכריעים בהיסטוריה המערבית. החלק הראשון, "יהי אדם", מתאר כנסייה המשמרת את הציוויליזציה, מקבילה ל"עידן האמונה" שלאחר נפילת רומא. החלק השני, "יהי אור", מתמקד ברנסאנס של למידה חילונית, ומהדהד את ההבדלים בין כנסייה ומדינה ובין מדע ואמונה. החלק האחרון, "יעשה רצונך", הוא אנלוגיה לציוויליזציה העכשווית, עם הפלאים הטכנולוגיים שלה, האובססיביות שלה לכוח חומרי, עולמי, והזנחה מואצת של האמונה והרוח.^[9]

בניתוחה לסיפורת של מילר, מחברת רוז סקרסט את התמה הזאת ישירות לאחת מיצירותיו הבדיוניות הקצרות הקודמות של מילר, תוך שהיא מצטטת קטע מתוך "הקשרים שקושרים", שפורסם במהדורת מאי 1954 של המגזין If (אנ'): "כל החברות עוברות שלושה שלבים. .... ראשית יש את המאבק להשתלב בסביבה עוינת. אחר כך, לאחר ההשתלבות, מגיעה התרחבות נפיצה של התרבות-כיבוש... אחר כך קמילה של תרבות האם, ועלייתן המרדנית של תרבויות צעירות".[17]

דת ומדינה

הן החלק השני והן השלישי ברומן מציגים מאבקים של דת ומדינה על כוח ושליטה, כשהשאלה היא בידי מי הסמכות על בני האדם. בחלק השני של הסיפור מנסה הכנסייה להגביל את המדינה הצוברת עוד ועוד כוח, ואילו המדינה פוגעת בכנסייה.

בחלק השלישי ממשיך המאבק על כל צעד ושעל: הכנסייה מתנגדת למעשיה של המדינה (דרדור למלחמה, המתות החסד) והמדינה מנסה להגביל את פעולות הכנסייה. ייצוג המאבק בסיפור מגיע לשיאו עת האב זרחי מסיע במכוניתו נפגעת קרינה ובתה העומדות למות, ומנסה לשכנעה שלא לקבל את המתת החסד אותה מציעה לה הממשלה. בשלב מסוים, נואש זרחי מהנסיונות לשכנעה ומרעים עליה: ”ככוהן של ישו הנוצרי אני פוקד עליך מכוח סמכותו של אלוהים הכל-יכול לא להניח ידיך על ילדתך, לא להציע את חייה כקרבן לאל מזויף של חסד מועיל. אינני מייעץ לך: אני תובע ממך, ופוקד עלייך בשם המלך ישו הנוצרי”

מצפון ומדע

נושא נוסף שחוזר ונשנה בסיפור הוא השימוש לרעה בידע מדעי ואחריות המדענים למחקריהם ולתוצאותיהם. נושא זה עולה כבר בסיפורו של לייבוביץ עצמו, מייסד המסדר. לייבוביץ היה מדען שעבד עבור צבא ארצות הברית. מבול הלהבות הוביל אותו לחרטה עמוקה על תרומתו לאסון, והוא מצטרף לכנסייה הקתולית ולוקח על עצמו משימה מסוכנת על מנת לכפר על מעשיו. גם תפיסתו בידי ההמונים והוצאתו להורג נתפשת כמירוק החטא - בפסלו המגולף של לייבוביץ המתאר את הוצאתו להורג, פניו של לייבוביץ מחייכות.

הדיון העיקרי בהתנגשות בין מדע ומצפון מתרחש בחלק השני. ת'ון טאדאו, המקביל בסיפור לגלילאו גליליי, מנהל דין ודברים נוקב עם דון פאולו, כשזה האחרון מאשים אותו כי המדע שהוא מפתח ישומש בידי אנשים חסרי מצפון או מוסר (האנגאן, אך גם האנושות לעתיד לבוא) ואילו טאדאו מטיח בפאולו כי משמעות ההימנעות מקידום המדע היא השארת האנושות מפגרת - ולכן חשופה לכל פגע חולף, וכי הוא - פאולו - אינו מציע שום פתרון טוב יותר.

באופן אירוני, מי שעונה לטאדאו הוא דווקא אב המנזר זרחי בחלק השלישי: על סף מותו, עולה בו המחשבה כי ”הטבע אינו כופה עליך דבר שהוא לא הכינך לשאתו”. ניתן לראות בתשובה זו - במיוחד לאור הרקע של אדם הגוסס לאחר שנפגע בהתקפה של נשק גרעיני (ואי-חיבתו המובהקת של זרחי לטכנולוגיה) אמירה כי בסופו של דבר, עדיף לאדם ללא הטכנולוגיה.

תגובות וביקורת

הספר יצא בהוצאת J. B. Lippincott (אנ') בכריכה קשה בשנת 1960, ושתי הדפסות חוזרות נעשו כבר במהלך השנה הראשונה. לספר, שמעולם לא אזל מהדפוס, הודפסו מאז יותר מ-40 מהדורות. הספר מופיע לעיתים קרובות ברשימות "הטובים ביותר".

התגובות הראשוניות לרומן היו מעורבות, וכללו ביקורות בעיתונים ומגזינים שבדרך כלל לא היו קשובים למדע בדיוני. הספר נסקר בעיתונים בולטים כמו הטיים, הניו יורקר, ה-The New York Times Book Review והספקטייטור.

הביקורת בניו יורקר הייתה שלילית - המבקר כינה את מילר "משעמם, אפרורי ואשם באירוניה כבדה". גם המבקר של הטיים לא התרשם: "מילר מוכיח את עצמו יעיל באופן מצמרר בהעברה לקוראים של מעין נוף ירח פוסט-אנושי של אסון", וכינה אותו אינטלקטואלי "קל". עשור לאחר מכן, שינה הטיים את טעמו על הספר, וכינה אותו "רומן יוצא דופן אפילו בסטנדרטים ספרותיים, (ש)שגשג מפה לאוזן במשך תריסר שנים". הביקורת של הספקטייטור הייתה מעורבת.

מרטין לוין, כתב הניו יורק טיימס, כינה את העבודה "פנטזיה גאונית". השיקגו טריביון העניק לספר חשיפה יוצאת דופן מחוץ לז'אנר בביקורת בעמוד הראשון ב-Chicago Tribune Magazine of Books, שם כינה המבקר אדמונד פולר את הספר "רומן יוצא דופן". פלויד סי גייל מGalaxy Science Fiction (אנ') דירג אותו בחמישה כוכבים מתוך חמישה, וכתב "יש לו קטעים רבים בעלי כוח יוצא דופן והוא ראוי לקהל הרחב ביותר האפשרי".

ב-1978 תיאר קרל סייגן במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס את המנון ללייבוביץ כאחד הסיפורים "שבנויים בצורה הדוקה, עשירים כל כך בפרטים התומכים בתיאור של חברה לא מוכרת שהם סוחפים אותי לפני שיש לי אפילו הזדמנות להיות ביקורתי", זאת לאחר שמוקדם יותר מתח ביקורת על המדע הבדיוני הלא מציאותי שבסיפור.

הערכה

פרסום שלושת סיפורי ה"המנון", יחד עם הסיפור "איש הקו" של מילר ב-F&SF, סימן התפתחות משמעותית בכתיבתו של מילר. תחת עריכתו של אנתוני בוצ'ר, ל-F&SF היה מוניטין של פרסום יצירות עם "כתיבה ואפיון זהירים". ווקר פרסי ראה במגזין "ספרות מדע בדיוני זולה ברמה גבוהה".^[10] הופעתם של סיפורים אלה במגזין מעידה על הכיוון אליו פנתה כתיבתו של מילר - "סיפורים 'אנושיים', פחות עמוסים בהתרחשויות, עסוקים יותר בערכים".^[2]

הרומן הוא דוגמה מוקדמת לסיפור ז'אנר שהפך לרב מכר גם בזרם המרכזי לאחר כניסת מוציאים לאור גדולים לשוק המדע הבדיוני. בשנת 1961 הוענק לספר פרס הוגו לרומן הטוב ביותר מטעם הכנס העולמי למדע בדיוני. בשנים שחלפו מאז, השבחים לספר עולים בעקביות. הוא נחשב ל"קלאסיקה של מדע בדיוני ... [ו]הוא ללא ספק הרומן הטוב ביותר שנכתב על אפוקליפסה גרעינית, העולה על ספרים ידועים יותר". הספר גם יצר גוף משמעותי של ביקורת ספרותית, כולל מאמרים רבים בכתבי עת ספרותיים, ספרים וקורסים במכללות. מבקר הספרות דייוויד נ. סמואלסון כתב כי "ייתכן שהוא יצירת המופת הספרותית המוכרת ביותר שצמחה ממגזין מדע בדיוני". המבקר דייוויד קוארט ממקם את הרומן בשורה עם יצירותיהם של אוולין וו, גרהם גרין וווקר פרסי, בהצהרה שהוא "עבור קוראים רבים הרומן הטוב ביותר שנכתב אי פעם בז'אנר". פרסי, חתן פרס הספר הלאומי, הכריז על הספר "תעלומה: זה כאילו הכל התאחד במקרה מוצלח, ואז התפרק לאנטרופיה שלילית נורמלית. אני מבולבל כתמיד ומעריך את 'המנון ללייבוביץ' עוד יותר".

הצלחתו של הספר נשענת על המבנה המשולש שלו: כל חלק הוא "רומן קצר, עם קונטרפונקט, מוטיבים ורמיזות המפצים על היעדר אמצעים רגילים יותר של המשכיות".^[2]

תרגום ועיבודים

• 1961 - צרפתית, תרגום: קלוד סונייר^[11]
• 1963 - פורטוגזית
• 1964 - איטלקית, תרגום: רוברטה רמבלי
• 1971 - גרמנית, תרגום: יורגן סופ ווולטר ארב
• 1976 - הולנדית
• 1981 - עברית, תרגום: עמוס רגב, יצא בהוצאת מעריב.
• 1988 - הונגרית, תרגום: בקש אנדראש
• 1992 - ספרדית
• 1996 - רומנית

לספר נעשו מספר עיבודים לתסכיתי רדיו: סדרה בת 15 חלקים של הרומן עובדה לרדיו על ידי ג'ון ריבס ושודרה ב-1981 ב-NPR, בבימויו של קארל שמידט. בשנת 1992, שידר BBC Radio 4 תסכית של 90 דקות של שני החלקים הראשונים. עיבוד נוסף משנת 2012 לחלק הראשון של הספר שודר ב-BBC Radio 4 Extra (אנ') בחמישה חלקים בני 30 דקות.

פרסים

• 1961 - פרס הוגו לרומן הטוב ביותר^[11]
• 1975 - מקום 5 בבחירת פרס לוקוס לרומן הטוב בכל הזמנים
• 1987 - מקום 7 בבחירת פרס לוקוס לרומן המדע הבדיוני הטוב בכל הזמנים
• 1998 - מקום 7 בבחירת פרס לוקוס לרומן המדע הבדיוני הטוב ביותר שנכתב לפני 1990

קישורים חיצוניים

ציטוטים בנושא הימנון ללייבוביץ בוויקיציטוט

• https://brians.wsu.edu/2016/10/12/study-guide-for-walter-m-miller-jr-a-canticle-for-leibowitz-1959/

הערות שוליים

1. המונחים המובאים כאן הם על פי התרגום לעברית של עמוס רגב, בהוצאת ספריית מעריב
2. שיבוש של התואר "דון" למרצה באוניברסיטה או קולג'

1. Seed, David (Fall 1996). "Recycling the texts of the culture: Walter M. Miller's 'A Canticle for Leibowitz". Extrapolation. Kent State University Press. 37 (3): 257–71. doi:10.3828/extr.1996.37.3.257.
2. https://www.jstor.org/stable/4238992
3. "הימנון ללייבוביץ נופל לתוך תת-ז'אנר ידוע של מדע בדיוני, סיפורי ה"פוסט אסון", כמו "הכריזאלידים" של ג'ון ווינדהאם (1955), "חלקם לא ימותו" של אלגיס באדריס (1961), ועוד רבים. השימוש בנשק גרעיני לסיום מלחמת העולם השנייה גרם כמובן לסופרים רבים להעלות השערות לגבי אפשרויות של מלחמה עתידית, מוטציות ולידה מחדש". Shippey, T.A. (2000). "A Canticle for Leibowitz". Masterplots II: American Fiction Series, Revised Edition. Salem Press.
4. Garvey, John (1996-04-05). "A Canticle for Leibowitz: A Eulogy for Walt Miller". Commonweal. Commonweal Foundation. 123 (7): 7–8. I went to war with very romantic ideas about war, and I came back sick.
5. Roberson, Williams H.; Battenfeld, Robert L. (1992-06-30). Walter M. Miller, Jr.: A Bio-Bibliography. Bio-Bibliographies in American Literature. Westport, CT: Greenwood Press. ISBN 978-0-313-27651-4.
6. Series: Saint Leibowitz, www.isfdb.org
7. Percy, Walker (1991). "Rediscovering A Canticle for Leibowitz". Signposts in a Strange Land. Farrar, Straus and Giroux: 227. ISBN 0-312-25419-9.
8. Olsen, Alexandra H. (Summer 1997). "Re-Vision: A Comparison of A Canticle for Leibowitz and the Novellas Originally Published". Extrapolation. Kent State University Press. 38 (2): 135. doi:10.3828/extr.1997.38.2.135.
9. Russell Hillier, SF Intertextuality: Hebrew Runes among the Ruins in a Canticle for Leibowitz, Science Fiction Studies 31, 2004, עמ' 169–173
10. Percy, Walker (1971). "Walker Percy on Walter M. Miller, Jr.'s A Canticle for Leibowitz". Rediscoveries. Crown Publishers.
11. https://isfdb.org/cgi-bin/title.cgi?2283