הכחדה סמלית

הכחדה סמלית היא מושג המבטא תופעה של היעדר ייצוג או תת-ייצוג של קבוצות מסוימות באוכלוסייה באמצעי התקשורת השונים. בדרך כלל מדובר בקבוצות המתויגות על פי גזע, מין, נטייה מינית, רמה סוציו-אקונומית ועוד. המושג הופיע לראשונה במאמרם של ג'ורג גרבנר ולארי גרוס משנת 1976 בו נטען כי "ייצוג בעולם הבדיוני מסמל קיום חברתי; היעדר ייצוג משמעותו הכחדה סמלית"[1]. גרבנר וגרוס סימנו את הקשר בין המציאות הסמלית למציאות החברתית-פוליטית. תקשורת ההמונים היא אחד המקומות המרכזיים בהם המציאות הסמלית באה לידי ביטוי.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג 'הכחדה סמלית' מקורו מהתחום המחקרי של ביקורת התקשורת העוסקת בתיאור הדרכים בהן תקשורת ההמונים תומכת במבני הכוח החברתיים השליטים או חותרת תחתיהם. ביקורת זו טוענת כי המסרים המועברים באופן ישיר ועקיף על ידי תקשורת ההמונים אינם משקפים באופן 'אמיתי' את החברה על כל חלקיה וקבוצותיה אלא פועלים על פי האינטרסים של המגזרים החזקים ומפלים את האחרים. לכאורה, לא קיים מנגנון רשמי ופורמלי המונע מאדם מסוים או קבוצה מסוימת לקחת חלק במרחב הציבורי באמצעות ייצוג בתקשורת, אולם בפועל קיימים תהליכים חברתיים ותרבותיים סמויים התורמים לכך.

התקשורת, ובעיקר תקשורת ההמונים, מהווה את אחד הכלים המרכזיים דרכם מועברים מסרים אידאולוגיים ותרבותיים, ולכן האופן בו הם משקפים את המבנה החברתי הוא בעל השפעה על מערכת יחסי הכוח בחברה[2]. תוצרי התקשורת השונים הם האמצעים דרכם הצופים מעצבים את זהותם ואת השתייכותם הקבוצתית והמעמדית[3], ולכן כאשר התקשורת אינה משקפת את המציאות כפי שהיא, היא מייצרת את ההבניה החברתית התומכת במבנה הקיים של הסדר החברתי. היעדר, תת-ייצוג או ייצוג סטראוטיפי של קבוצות אוכלוסייה מסוימות מקבע את נחיתות מצבם החברתי הנתפס כעובדה ומצב טבעי ולא כתוצאה מפעולה יזומה של בעלי הכוח[4].

אופני הפעולה של תהליך ההכחדה הסמלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את תופעת ההכחדה הסמלית לשלוש צורות עיקריות בהן היא מופיעה[5]:

  1. הכחדה סמלית כמותית - קבוצה מסוימת אינה מיוצגת כלל, או מיוצגת ברמת נראות נמוכה יחסית לחלקה באוכלוסייה. הכחדה סמלית זו ניתנת לבדיקה אמפירית ישירה באמצעות "ספירת ראשים" של הטקסטים השונים באמצעי התקשורת. להדרה זו של קבוצות מסוימות (בדרך כלל קבוצות מיעוט או קבוצות שאינן במוקדי הכוח החברתיים) מהשיח התקשורתי יש השלכות במציאות - קבוצות אלה והחברים בהם נתפסים כלא ראויים להיות חלק מהחברה "הנורמטיבית".
  2. הכחדה סמלית איכותנית - מתייחסת לאופן בו קבוצה מסוימת מיוצגת. הכחדה מסוג זה נוקטת באמצעים היכולים להיות סמויים, מתוחכמים, ולא תמיד חד-משמעיים. לדוגמה, שאלות הקשורות לתהליכי הכחדה אלו יכולות להיות כדלקמן: האם הייצוג מתבסס על תכונות סטראוטיפיות, כגון מראה חיצוני, צורת דיבור ומבטא? או מצד שני, האם המאפיינים הייחודיים של קבוצות מסוימות נמחקות בתהליך הייצוג ובכך מתבצעת מחיקה של זהותם האותנטית? האם התפקידים החברתיים של הדמויות המיוצגות מצייתים למערכת יחסי הכוח הקיימת בחברה? האם ניתן לראות בדמויות אלה סובייקטים פעילים בעלי זהות, או שמהוות אובייקטים של העלילה? ועוד.
  3. הכחדה סמלית הקשורה לאופי ולשכיחות של יחסי הגומלין בטקסט בין קבוצת הרוב לקבוצת המיעוט. אופן הייצוג של יחסי הגומלין מלמד כיצד נתפסת ההיררכיה ומה האידאולוגיה השלטת לגבי מקומן של שתי הקבוצות בחברה.

תופעת ההכחדה הסמלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשותף לקבוצות האוכלוסייה השונות הנכללות תחת תופעת ההכחדה הסמלית הוא היותן קבוצות מיעוט או קבוצות הממוקמות בתחתית המערכת הקיימת של יחסי הכוח החברתיים. קבוצות אלה נוטות להיות מתויגות באופן סטראוטיפי על פי תכונות מסוימות. חלק מקבוצות אלה לגביהן נערכו מחקרי תקשורת רבים הם נשים, הומוסקסואלים ולסביות, השחורים בארצות הברית ועוד.

הפרויקט הפמיניסטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט הפמיניסטי עסק מתחילת דרכו בהצבעה וחקירה של הפער בין חלקן של הנשים באוכלוסייה לבין חלקן במשאבים השונים העומדים לרשות האדם, ושל האופן בו החברה מבנה ומשעתקת פער זה. במסגרת זו חוקרות תקשורת פמיניסטיות החלו להתעניין כבר בשנות ה-60 באופן בו נשים מיוצגות בתקשורת. אחת הראשונות הייתה בטי פרידן שסימנה את האופן בו עיתוני נשים בשנות ה-60 תמכו וסימנו את חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית[6]. במהלך שנות ה-70 וה-80 התרבו מחקרים בתחום, שתוצאותיהם הצביעו בבירור על העובדה שניתן למצוא תופעות של הכחדה סמלית כמותית ואיכותית של נשים בערוצי תקשורת שונים[5]. מגמה חדשה בתחום סומנה על ידי הסוציולוגית גיי טוכמן (Gaye Tuchman) בשנת 1978[7]. טוכמן יישמה את הבנתם של גרבנר גרוס לדיון בדימוי של נשים בתקשורת ההמונים והפכה את המושג של הכחדה סמלית למקובל בחקר התקשורת[4]. טוכמן קראה לשינוי גישה וטענה כי המאבק לייצוג סמלי המשקף את המציאות אינו מספיק כל עוד ייצור התקשורת נמצא בידי הרוב הגברי, שתומך במציאות סמלית המנציחה את מקומן המסורתי של הנשים. עצם היכולת לקבוע או להשפיע על הייצוג במציאות הסמלית בתקשורת ההמונים מהווה משאב של כוח[8].

ייצוג בישראל בתקשורת ההמונים - היבט כמותי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט על תחום החדשות בישראל מדגים כי למרות המאמצים הרבים לאורך השנים הייצוג הנשי נחות יותר מזה הגברי. בשנת 1995 המרכז הקנדי Media Watch בדק 70 מדינות, כולל את ישראל, מבחינת דימויי המינים בעמודי החדשות בעיתונות ובמהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה באותו יום ומצא כי בישראל רוב המרואיינים או המוזכרים בחדשות הם גברים - 91% בטלוויזיה, 90% ברדיו, 85% בעיתונות הכתובה[9]. במחקר מאוחר יותר שנערך בשנת 2015 בישראל על ידי ד"ר עינת לחובר נמצא כי רק 24% מהדמויות שהופיעו בחדשות באותה שנה היו נשים[10].

קמה ופירסט (2015)[5] טוענות כי מסקירה של המחקרים השונים שבוצעו בשנים האחרונות בתחום, בארצות שונות וכן בישראל, בעיקר בהקשר לייצוג בטלוויזיה המהווה אחד מערוצי התקשורת המרכזיים, עולה כי "גברים זוכים בתחום זה לנתח רב באופן משמעותי, מבחינות רבות: הם זוכים להשתתפות רבה יותר מאשר נשים... ודימוייהם מובנים באופן המדגיש את עליונותם על הנשים". במחקר שנערך בתקופה 15.3-15 באפריל 2020 (שיא תקופת הקורונה) בערוצים 11, 12 ו-13 עולה כי נשים עדיין מודרות מערוצי הטלוויזיה המרכזיים, וכי בשנים האחרונות לא רק שלא חל שיפור בייצוג הנשים בטלוויזיה, אלא שבפרמטרים מסוימים חלה התדרדרות ביחס למחקר דומה שנערך ב-2015[11][12].

ייצוג בישראל בתקשורת ההמונים - היבט איכותני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו מחקר קנדי שהוזכר לעיל נמצא גם כי התפקיד העיקרי של נשים בחדשות היה תפקיד הקרבן. מחקר אחר שנערך באותן שנים בישראל שבדק את הסיקור בנושא האינתיפאדה העלה כי נשים הוצגו בתפקידים נשיים מסורתיים וכנחותות יותר מגברים. כמו כן היה גם הבדל בהצגת תכונות האופי: נשים הוצגו כיותר רגשניות, יותר רומנטיות, יותר תלותיות ויותר פגיעות[9]. גם המחקר משנת 2015 של ד"ר לחובר מצא כי רק ב-18% מסיפורי החדשות האישה היא במרכז, וכי כ-95% מסיפורי החדשות השתמשו בשפה ודימויים מסוימים אשר חיזקו בדרכים אלו ואחרות את הסטריאוטיפים המגדריים הקיימים. גם מחקר זה מצא כי רב הסיפורים החדשותיים במרכזם עמדה אישה עסקו בפשע או אלימות וכי ב-11% מכלל הסיפורים בהם הופיע אישה היא הייתה הקורבן לעומת 5% אחוז מהגברים[10].

ייצוג בתיאטרון - היבט כמותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר שנערך על ידי יאיר אשכנזי ופורסם בעיתון הארץ ב-19 באוקטובר 2018 לגבי השנים 2013–2018 העלה כי בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי (הבימה, הקאמרי, בית לסין, גשר, תיאטרון חיפה, תיאטרון באר שבע ותיאטרון החאן) בשנים אלה היו 1,164 תפקידים לנשים לעומת 2,043 תפקידים לגברים. פערים גדולים יותר נמצאו בתחום המחזאות והבימוי[13].

לסביות והומוסקסואלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-70 החלו להתבצע מחקרים לגבי חלקם של לסביות והומוסקסואלים בזירה התקשורתית. מחקרים אלה שנעשו בבריטניה ובארצות הברית מצאו כי עד שנות החמישים מדובר היה בהכחדה סמלית כמותית מוחלטת, כנראה מתוך האמונה שהשתקת הדיון והאזכור של תופעה שנתפסה כבעיה חברתית תתרום להיעלמותה. מתחילת שנות ה-60 המגמה עברה להכחדה איכותית - החלו להופיע מעט דימויים של לסביות והומוסקסואלים שיוצגו באופן שלילי, בין אם כדמויות מעוררות רחמים ובין אם כסוטים, מסוכנים לעצמם ולחברה[5]. מסוף שנות ה-60 החלה להסתמן מגמה חיובית יותר של נוכחות ונראות[14] והחלו להופיע ייצוגים לא סטראוטיפיים.

ייצוג בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות התופעה בישראל היא בעלת אופי שונה. עד שנות ה-80 ניתן לראות הכחדה סמלית כמעט מוחלטת של לסביות והומוסקסואלים, או במקרים המועטים בהם הופיעו ייצוגים שלהם הם היו שייכים לשולי החברה והוצגו בצורה סטראוטיפית. השינוי הגיע לקראת סוף שנות ה-80 עם ייסודה של "האגודה לשמירת זכויות הפרט" בשנת 1975, וביטול האיסור החוקי על משכב זכר בשנת 1988. בעקבות זאת הסתמן שינוי חד יחסית ומעבר מעידן של השתקה לפתיחות של אמצעי התקשורת לנושא, ותחילת ההשתתפות של לסביות הומוסקסואלים בשיח במרחב הציבורי. מגמה זו התחזקה שוב בשנת 1993 בעקבות קיומה של הישיבה הראשונה של הוועדה למניעת אפליה בשל נטייה מינית, שדנה בין השאר במניעת אפליה בשירות בצה"ל.[5]

קבוצות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הקבוצות הנוספות שנחקרו ניתן למנות בעלי נכות, זקנים, מיעוטים אתניים שונים ומיעוטים פוליטיים שונים.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Gerbner, G., & Gross, L. (1976). Living with television: The violence profile. Journal of Communication, 26, 172-199.
  • Tuchman G. (2000) The Symbolic Annihilation of Women by the Mass Media. In: Crothers L., Lockhart C. (eds) Culture and Politics. Palgrave Macmillan, New York

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Gerbner, G. & Gross. L., Living with Television: The violence profile, Journal of Communication 26, 1976, עמ' 172-199
  2. ^ Stuart Hall, "Introduction to Media Studies at the Centre", in: Hall, S., . Hobson D., Lowe A. and Willis P. (eds.), Culture, Media, Language, Hutchinson, London, 1980. pp. 117-121
  3. ^ דאגלס קלנר, "חקר תרבות, רב-תרבותיות ותרבות התקשורת", בתוך: ליבס ת. וטלמון מ. (עורכות) תקשורת כתרבות - מקראה. תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2001, עמ' 13-26.
  4. ^ 1 2 עמית קמה, "קריאה פעילה: רב-תרבותיות ואילוצי השיח ההגמוני", בתוך: תמר ליבס, עמית קמה ומירי טלמון (עורכים), תקשורת כתרבות: יצירת משמעות כמפגש בין הטקסט לבין הקוראים. האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2004. עמ' 446,447.
  5. ^ 1 2 3 4 5 עמית קמה וענת פירסט, על ההדרה, תל אביב: רסלינג, 2015, עמ' 31,87,146,173, 186
  6. ^ Betty Friedan, The Feminin Mystique, New York: Dell, 1963
  7. ^ Gaye Tuchman, "Introduction: The Symbolic Annihilation of Women by the Mass Media", in: Gaye Tuchman, Arlene K. Daniels and James Benet (eds.), Hearth and Home: Images of Women in the Mass Media. New York: Oxford University Press, 1978, pp. 3-38.
  8. ^ Larry Gross, Out of the Mainstream: Sexual Minorities and the Mass Media, Journal of Homosexuality 21:1-2, 1991, עמ' 19-46
  9. ^ 1 2 גבריאל וימן, Gabriel Weimann, Gender differences in Israeli TV commercials / מגדר ופרסומת: נשים וגברים בתשדירי הפרסומת הטלוויזיונית בישראל, Megamot / מגמות מ, 2000, עמ' 466–485
  10. ^ 1 2 לי-אור אברבך, ‏ייצוג חסר: 18% בלבד מסיפורי החדשות במדיה עוסקים בנשים, באתר גלובס, 6 בינואר 2016
  11. ^ אורן פרסיקו, ‏הנוכחות הנשית בטלוויזיה נמצאת במגמת ירידה, באתר גלובס, 2 ביולי 2020
  12. ^ ענת ביין-לובוביץ', ‏להתעקש כדי למצוא את הנשים בעמדות המפתח | דעה, באתר גלובס, 3 ביולי 2020
  13. ^ אתר למנויים בלבד יאיר אשכנזי, התיאטרון הישראלי מציג: אפליה מגדרית שיטתית של נשים, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2018
  14. ^ Helene A. Shugart, Reinventing Privilege: The New (Gay) Man in Contemporary Popular Media, Critical Studies in Media Communication 20(1), 2003, עמ' 67-91