המודל החברתי (מוגבלות)

	יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שימוש בשפה ומונחים מקצועיים, היעדר קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שימוש בשפה ומונחים מקצועיים, היעדר קישורים פנימיים.

אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המודל החברתי הוא מודל בתחום לימודי מוגבלות שהחל להתפתח בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר המודל עצמו פותח ב-1983. המודל פותח בתגובה למודל הרפואי שהיה נהוג באותה תקופה. התומכים "במודל החברתי" רואים בחברה את הגורם העיקרי למוגבלותם של אנשים ומבקשים להביא לשינוי פוליטי, תפיסתי וחברתי בהתייחסות כלפי אנשים עם מוגבלויות. נקודת ההנחה היא שבעוד שלקות פיזית, חושית, אינטלקטואלית או פסיכולוגית, יכולה לגרום לפרט מגבלות תפקודיות, אין זה חייב לגרור אחריו מצב של נכות. מצב של נכות ייגרם כאשר הסביבה כושלת בהתאמתה לצרכים של אותם אנשים.

ההיסטוריה של המודל

המודל החברתי כמונח, הוטבע לראשונה בשנת 1983 על ידי מייק אוליבר(אנ') בבריטניה. המודל פותח כחלופה למודל הרפואי ועוצב על ידי קבוצת נכים פעילה חברתית, אשר בחרה להגדיר את ההסדרים החברתיים ולא את המצב הרפואי כמקור למוגבלויותיו של האדם. קבוצה זו פעלה נגד תהליכים של יכולתנות ושמה לה למטרה להביא לשינוי פוליטי, תפיסתי וחברתי בהתייחסות כלפי אנשים עם מוגבלויות.

הנחות היסוד של המודל

המודל החברתי מתבסס על הטמעת ההבדל בין המושג "נכות" לבין המושג "מוגבלות", ולפיו המוגבלות אינה מתבטאת בתסמינים פיזיים ובמצב של חולי אלא בחסמים חברתיים וסביבתיים כגון חינוך, זכויות ושירותים, תחבורה, עיצוב סביבתי ועוד. לא המצב הפיזי או הנפשי אלא החברה ביחסה כלפי המצב הנתון היא זו אשר הופכת את האדם למוגבל^[1][2].

על פי המודל החברתי הניסיון "לתַקֵן" את היחיד ולהתאימו לתֶקֶן כלשהו, מהווה אפליה, מעודד דעות קדומות ועלול לגרום לבידוד ולהסתגרות של הנכה. מטרתו של המודל החברתי היא לאפשר לכל גבר ואשה, גם כאשר הם בעלי מגבלות פיזיות, שכליות או רגשיות להיות פעילים, ראויים לכבוד ובעלי חופש בחירה בנוגע לחייהם.

יתרונות המודל

ראייתו הרחבה של המודל לא מתייחסת רק לנכות עצמה או לאדם עם הנכות אלא לחברה כולה. מודל זה מסיר את האחריות למגבלה מהאדם עצמו ודורש מהחברה לתת מענה. עם זאת, בעלי לקויות אינם פסיביים והם לוקחים חלק בשינוי ובעיצוב המדיניות. יש בכך כדי לתרום לשיפור משמעותי בביטחונם העצמי, וליצירת זהות חדשה, משותפת וגאה.

ביקורת על המודל החברתי

תאורטיקנים רבים מתחום לימודי המוגבלות ביקרו את המודל החברתי למוגבלות והתייחסו להיבטים הבאים^[2]:

• יש הטוענים כי הבנה מספקת של נכות מצריכה הכרה בפגמים כבסיס אובייקטיבי למיון, כדי להבחין בין אפליה על בסיס נכות לסוגים אחרים של אפליה.
• יש הטוענים כי המודל החברתי מקטין מאוד או אף מבטל לחלוטין את הצורך להכיר בנכות כחסרון או מגבלה.
• התנגדות נוספת מתייחסת גם למודל הרפואי ומתבטאת בהנחה שלא קיימת דיכוטומיה בין פגם ביולוגי למגבלה חברתית. למשל: הומוסקסואליות נחשבה בעבר לפגם וכיום - אינה נחשבת ככזאת.

לקריאה נוספת

• גלעד, ד. ברק, ד. (2012). שיקום בעידן תמורות בשיח בין אנשים עם מוגבלות לבין החברה. בתוך: חובב, מ. לבנטל, א. קטן, י. (עורכים), עבודה סוציאלית בישראל (עמ' 593–624). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• לימודי מוגבלות: מקראה, עורכות: טל כוכבי ואחרות, מכון ון ליר/הקיבוץ המאוחד, 2016.
• במעגלי חינוך- מחקר עיון ויצירה. כתב עת אלקטרוני. הוצאת המכללה האקדמית ע"ש דוד ילין, ירושלים. גיליון 1, ינואר 2011.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המודל החברתי בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. לימודי מוגבלות : מקראה, עורכות: טל כוכבי ואחרות, מכון ון ליר/הקיבוץ המאוחד, 2016, ע' 14
2. David Wasserman, Adrienne Asch, Jeffrey Blustein, Daniel Putnam, The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Summer 2016, Metaphysics Research Lab, Stanford University, 2016