הִמְנוֹן (ביוונית: ὕμνος - הימנוס) הוא שיר שבח והודיה. ביוון העתיקה המנונים היו שירי הלל, בדרך כלל לאל או לגיבור. בנצרות ובדתות אחרות, המילה המנון משמשת כדי לתאר סוגה של שירים, שבמקור התבססו על השירים בספר תהילים, שמשמשים לפולחן ולהבעת שבח לאל או לקדוש מסוים. ביהדות, המילה המנון התקבלה החל מהמאה ה-11 או ה-12 במשמעות של שיר הלל או שיר שבח לאדם. המילה מופיעה לראשונה בעברית בשמות רבה במשפט ”והיו מלאכי השרת באים לומר הימנון לפניו” (שמות רבה, כי תשא, פרשה מה, סימן ב).[1]
בעידן המודרני המילה המנון מתייחסת לשירים, בדרך כלל מולחנים, המשמשים כסמל של ארגון מסוים, כגון מדינה, ומייצגים את הארגון וערכיו. המקור למשמעות הלאומית של ההמנון כהמנון לאומי הוא בתקופת המהפכה הצרפתית, כשהאספה הלאומית הכריזה על המרסייז כהמנון צרפת.[1] כיום נהוג לפתוח או לחתום אירועים לאומיים בהמנון הלאומי. מלבד מדינות, גם ארגונים כגון יחידות צבאיות, ערים או קבוצות ספורט, יוצרים לעצמם המנון.
שירי דת נוצריים מסוימים שיש בהם שבח לאלוהים או לקדוש מסוים נקראים גם הם "המנון". סוגת השירים הזו קיימת בעיקר בזרמים מסוימים של הנצרות הפרוטסטנטית ומפותחת בעיקר בארצות הברית.[דרוש מקור] רוב השירים הפטריוטים של האפרו-אמריקאים התפתחו מהמנונים נוצריים. המקבילה הלותרנית להמנון היא כוראל, המקבילה הקתולית היא מזמור גרגוריאני והמקבילה היהודית היא הפיוט.
ראו גם – המנון לאומי |
יצירת המנונים והשימוש הנלהב בהם רווחה בארגונים צבאיים בתקופת המנדט, בהם המנון הפלמ"ח, המנון האצ"ל והמנון הלח"י, וממשיכה כיום בחילות צה"ל, כגון המנון גבעתי.