הנחה טעונת הוכחה (בלטינית: petitio principii, מילולית: בקשת הרֵאשית) היא כשל לוגי, בו טיעון כולל הנחה, הדורשת הוכחה לא פחות מנשוא הטיעון. הכשל מוצג גם בצורות דומות כמו "טיעון מעגלי" או "הנחת המבוקש", שבהן הדרוש הוכחה כלול באחת ההנחות. ההגדרה למונח ניתנה על ידי אריסטו ב"אנליטיקה מוקדמת" שלו.
טיעון מעגלי (לטינית: circulus in probando), הנקרא גם "הנחת המבוקש", הוא טיעון המניח מראש את מה שהוא בא להוכיח. ההנחה משמשת כדי להוכיח את עצמה, טקטיקה שבצורתה הפשוטה אינה משכנעת במיוחד, אך עשויה ללבוש אדרות מתוחכמות יותר. דוגמה:
שרשרת הצהרות זו נשמעת הגיונית, אך היא אינה מוכיחה דבר. הבעיה היא שכדי להוכיח שראובן דובר אמת, הקהל מתבקש להניח שראובן דובר אמת, כך שלמעשה הוא טוען: "אם ראובן אינו משקר, הוא אומר את האמת". מבחינה לוגית, הטיעון אינו שגוי, משום שהמסקנה נובעת מההנחות, אך היא גם זהה במובן מסוים להנחות. זהו המכנה המשותף לכל הטיעונים המעגליים: הטעון הוכחה מונח כנכון במהלך הטיעון.
כשל לוגי זה הוא הכללה של טיעון מעגלי, והוא כולל גם טיעונים שאינם כוללים את המסקנה כאחת ההנחות, אך כוללים הנחה אחרת, מפוקפקת לא פחות מהמסקנה הסופית. לדוגמה:
הטיעון בנוי על כך שנקבל מראש את ההנחה שראובן אוכל בוטנים. אם ההנחה שנויה במחלוקת הרי שנצטרך לנסח את הדברים באופן אחר:
ואם נהפוך את הטיעון על פיו, נוכיח באותה מידה של תקפות את ההפך:
דרך נפוצה להסוות הנחה טעונת הוכחה היא "הוכחת" טענה בעזרת טענה רחבה יותר, שנשמעת משכנעת, אך אינה מקובלת כנכונה יותר מאשר הטענה המקורית. לדוגמה:
או, בכיוון אחר:
ההנחה הראשונה, בשני המקרים, מוצגת כהנחת יסוד בתוך מסגרת תפישה מוסרית, או מעין אמונה רווחת. אם לא מקבלים את ההנחה הראשונה, הטיעון למעשה, הופך ללא תקף.
דוגמה מן המקורות היהודיים לטיעון כזה ניתן למצוא בביקורת של הבית יוסף על דבריו של בעל תרומת הדשן. האחרון טען כי ברור שברכת הנישואין אינה מעכבת את הנישואין, מפני שלא יעלה על הדעת שלא ניתן יהיה להתחתן במקום בו אין עשרה אנשים. על כך השיב הבית יוסף: ”ואין דבריו נראין, דמה טענה היא זו? דאין הכי נמי [אכן כך הוא] שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה ואין זה אלא כמכריע הדבר בעצמו”.[1]