הנס לאוולד

הנס לאוולד (בגרמנית: Hans Loewald ‏; 19 בינואר 1906 - 9 בינואר 1993^[1]) היה פסיכואנליטיקאי ותאורטיקן יהודי גרמני אמריקאי.

התאוריה של לאוולד היא יצירתית ובלתי שגרתית לתקופתו. תאורטיקנים של הגישה ההתייחסותית ראו בו אחד מהוגי התשתית ההתייחסותית מבחינה קלינית ואפיסטמולוגית. בכתיבתו השתמש בטרמינולוגיה של פרויד ושל פסיכולוגיית האני שהייתה בשיאה בתקופתו, אך הוא העלה רעיונות שנדחו בתקופתו. גם בשדה הקליני הוא הציע התערבויות טיפוליות רחבות בהרבה מהמקובלות.

לאוולד התייחס לנפש האדם במונחים של יחסי גומלין אנושיים יותר מאשר במונחים של דחף (רעיון שבהיסטוריה של הפסיכולוגיה מיוחס לגאנטריפ), ותפס ניגודים בנפש האדם באופן אינטגרטיבי, להבדיל מהדיכוטומיה שהייתה נהוגה בתקופתו.

קורות חייו

לאוולד נולד בקולמר שבגרמניה. זמן קצר לאחר לידתו נפטר אביו, רופא יהודי בעל עניין בדרמטולוגיה ובפסיכיאטריה, והוא נותר עם אמו, שהייתה פסנתרנית מחוננת. המשפחה התגוררה לאורך ילדותו בברלין.

לאוולד למד פילוסופיה בפרייבורג אצל הפילוסוף מרטין היידגר והושפע מהתאוריה שפיתח אודות השפה. הוא קיבל תואר ברפואה באוניברסיטת רומא ב-1934, והתמחה בפסיכיאטריה בפדובה עד 1939. בשנת 1940 הגיע לאוולד לארצות הברית ונחשף לתאוריה של זיגמונד פרויד, ממנה פיתח מאוחר יותר את התאוריות שלו. הוא דבק במושגים שטבע פרויד, אך נתן להם משמעות חדשה ורדיקלית. מסיבה זו נראה במבט ראשון כי לאוולד הוא ממשיך מסורתו של פרויד, אך העמקה ברעיונותיו מגלה פרשנות חדשה וניצנים לרעיונות המאפיינים תאורטיקנים מאוחרים יותר.

לאוולד עסק בפסיכיאטריה בבית חולים ברוד איילנד וכן בבית החולים האוניברסיטאי במרילנד. מ-1945 היה מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה בבולטימור, ומ-1955 עבד כפרופסור במחלקה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה ובמרכז לחקר הילד שבאוניברסיטת ייל. הוא קיבל דרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטה זו ב-1972. מ-1955 החל לעסוק גם בפסיכואנליזה, וכיהן כנשיא מכון מערב ניו אינגלנד לפסיכואנליזה הממוקם בניו הייבן.

לאוולד מת בגיל 86 בעיירה המדן שבקונטיקט, בה התגורר, לאחר מחלה ארוכה.

תורתו

השקפתו של לאוולד מתארת מצב ראשוני של דחיסות, בו כל מאפייני העולם אותם תופס האדם כנפרדים זה מזה נמצאים דחוסים זה בזה (בדומה לתאוריות קוסמולגיות בנות זמננו). חוץ ופנים, ממשות ודמיון, עבר והווה, עצמי ואחר - כולם מעורבבים ולא מובחנים זה מזה. ההבחנה היא תוצר של תהליך הבניה מורכב המתרחש בשנים הראשונות ויוצר רמת ארגון שונה של החוויה המתקיימת במקביל לאותה חוויה אחדותית ראשונית.

להבדיל מרעיונותיה של מרגרט מאהלר אודות שלב התפתחות סימביוטי, טוען לאוולד שאופן ארגון דחוס זה ממשיך ללוות את האדם הבריא כל חייו. לטענתו, מצב פסיכוטי הוא מצב בו הדחיסות הראשונית מערערת את היכולת ליצור הבחנות אלו, ואילו מצב נוירוטי הוא תוצר של הסתגלות יתר לעולם המובנה בו הגבולות הם נוקשים ובלתי חדירים. הבריאות הנפשית לדידו קיימת באיזון בין שני המצבים ובגמישות במעבר ממצב אחד לשני.

שפה

התייחסותו של לאוולד לשפה נגזרת מתפיסה זו. בניגוד לתאורטיקנים רבים, דוגמת פרויד, סטרן וסאליבן, שיצרו הבחנה חדה בין השלב הטרום-מילולי של התינוק (בו השפה נחווית כאוסף צלילים חסרי משמעות) ובין השלב המילולי, לאוולד ממעיט בהבחנה זו בטענה שלשפה יש תפקיד מרגע הלידה. ההבחנה שהוא עושה נוגעת לדרך בה פועלת השפה בשתי תקופות אלו של ארגון נפשי. השפה היא חלק מהחוויה האנושית מראשיתה, אז היא חלק מאותה דחיסות ראשונית בה התוכן הסמנטי מעורבב עם המאפיינים הרגשיים והתחושתיים; ואילו בתקופה המאוחרת יותר, המאפיינים הסמנטיים מקבלים קדימות על המאפיינים האחרים. עם זאת, הדחקה מוחלטת של התהליכים הראשוניים, ניתוק של אותה דחיסות ראשונית, מביאה לחיים ריקים מבחינה רגשית.

יחסי אובייקט

אחת השאלות שהעסיקו את עולם הפסיכואנליזה היא "מדוע אנו מחפשים אובייקטים?". על פי תאורטיקנים מוקדמים, אובייקטים הם בני אדם אחרים או דברים שתפקידם להפחית את המתח העולה מהדחפים. האובייקטים משמשים גם ליצירת עונג או ביטחון. פיירברן, מחלוצי גישת יחסי האובייקט, טען כי הדחפים מחפשים את האובייקט בעולם החיצוני, ותיאר תהליך של הפנמת האובייקט לכדי נוכחות פנימית למטרת השגת הכרה למשל.

על פי לאוולד, המציאות הראשונית היא מצב של דחיסות ראשונית בה האובייקטים והדחפים הם חלק מהעצמי. הם אינם דבר מה שנלקח פנימה או מגורש החוצה, כי במצב הקיום הראשוני אין פנים וחוץ. האדם והאובייקטים סביבו הם חלק משדה אחד הנחווה באופן דחוס וטעון. התינוק רואה את האם כחלק ממנו, לאחר מכן מתקיימת תקשורת מאגית ביניהם ורק לבסוף הופכת האם לאובייקטיבית. ההבחנה בין העצמי לאובייקט היא תוצר של תהליך משני.

רק לאחר תהליך זה הוא משייך אובייקטים מסוימים אליו ואובייקטים אחרים לסובבים אותו. לדוגמה, אם בוחנים מנקודת מבט זאת תכונות אופי, ניתן להניח שאדם נולד עם כל קשת התכונות, אך עם התפתחות העצמי, האדם משייך תכונה מסוימת לעצמו ואחרת לאחר.

איננו אלא התוצר הסופי של תהליך מורכב של הבחנה - מנקודת מבט אחרת, תהליך של הזרה עצמית - שתחילתו באחדות הראשונית של המצע הנפשי אם-תינוק

— לואוולד, 1978, עמ' 14

על פי לאוולד, כשם שאין פנים וחוץ, כך גם אין עצמי ואחר, מציאות ואשליה. לואוולד אינו מבטל את קיומה של מציאות בניגוד לאשליה, אך להשקפתו אבחנה זו היא רק דרך אחת לארגן את החוויה ולהבנות אותה. עם זאת, כדי שהחיים יהיו משמעותיים, חיוניים ויציבים, אין ליצור הפרדה מוחלטת בין האשליה למציאות. בנוסף, הוא טוען שהאשליה נדרשת כדי לחוות את המציאות.

חשיבה מסוג זה מוכרת בעבודה טיפולית של זוגות, משפחות או קבוצות. בבסיס כל אדם קיים מתח בין גישות הפוכות (מחויבות מול חופש, חיסכון מול חיפוש עונג, תוקפנות מול ריסון) ובמצבים שונים האדם מפריד בין החלקים שבתוכו ומפקיד צד אחד בידי האחר. באופן זה מתקיים לרוב בזוגיות צד מחויב יותר וצד שנוטה לברוח, חבר משפחה שנוטה לבזבז ולעומתו אחר שחוסך יתר על המידה. כל משתתף מייצב את העצמי שלו באמצעות החלת תבנית פשוטה על גבי הדחיסות הראשונית והעשירה שקיימת בו. זה הוא התהליך המשני שמגדיר חלקים מסוימים מתוך המורכבות הראשונית כ"שלי", וחלקים אחרים - כ"של האחר".

לקריאה נוספת

• סטיבן מיטשל, התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות, תולעת ספרים, 2009.
• סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית, תולעת ספרים, 2006.
• ענר גוברין, בין התנזרות לפיתוי, הוצאת דביר, 2004.

• Jones, J.W. Hans Loewald: The psychoanalyst as mystic, The Psychoanalytic Review, 88, 793-809, 2001.

קישורים חיצוניים

• Hans Loewald, 86; Professor Emeritus In Psychiatry at Yale, באתר הניו יורק טיימס

הערות שוליים

1. Hans W. Loewald, M.D. (1906-1993), Psychoanalytic Electronic Publishing.