הנרי בראון
 | |||||||||
| הנרי בראון | |||||||||
| לידה |
2 במרץ 1836 לי, מסצ'וסטס, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 בספטמבר 1913 (בגיל 77) ברונקסוויל, ברונקסוויל | ||||||||
| שם מלא | הנרי בילינגס בראון | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אלמווד, דטרויט, מישיגן, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה | |||||||||
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
הנרי בילינגס בראון (באנגלית: Henry Billings Brown; 2 במרץ 1836 – 4 בספטמבר 1913) היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1891–1906. כמי ששימש כעורך דין בולט וכשופט פדרלי מחוזי בדטרויט לפני שמונה לבית המשפט העליון, כתב בראון מאות פסקי דין ב-31 שנותיו כשופט פדרלי, כולל דעת הרוב בפסק דין פלסי נגד פרגוסון ב-1896, שאישר את חוקיותה של ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית ואישר במפורש את מערכת חוקי ג'ים קרואו שהייתה בתוקף עד לפסק דין בראון נגד מועצת החינוך ב-1954.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנרי בראון נולד בעיירה לי שבמסצ'וסטס כבנם של מרי טיילר ובילינגס בראון וגדל במסצ'וסטס ובקונטיקט. הוא התחנך בבית הספר התיכון שבמונסון ובגיל 16 החל את לימודיו בקולג' ייל, שם היה חבר באחוות אלפא דלתא פי ובאחוות פי בטא קפא. ב-1856 הוא סיים תואר בוגר אוניברסיטה. בין חבריו לספסל הלימודים נמנו צ'ונסי דפיו, לימים סנאטור מטעם מדינת ניו יורק, ודייוויד ברואר, שלימים היה עמיתו של בראון בבית המשפט העליון. דפיו התגורר במעונות בייל במשך שלוש שנים בסמיכות לחדרו של בראון וזכר "איכות נשית (של בראון) שגרמה לכך שהוא כונה הנרייטה, אם כי תמיד היה גבר חסון, אמיץ והחלטי שהתמודד עם מכשולי החיים".[1] לאחר טיול של שנה באירופה למד בראון משפטים בהדרכתו של השופט ג'ון ה. ברוקווי באלינגטון, קונטיקט. לאחר מכן למד שנה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל וסמסטר אחד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד.
קריירה משפטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1860 התקבל בראון ללשכת עורכי הדין של מישיגן. ראשית עיסוקו בעריכת דין היה בדטרויט, שם הוא התמחה במשפט ימי בהקשר לתנועת הספנות בימות הגדולות. במקביל לעיסוקו בעריכת דין במגזר הפרטי, שימש בראון בשנים 1861–1868 כסגן מרשל של ארצות הברית, כעוזר התובע הפדרלי של המחוז המזרחי של מישיגן, ומונה כשופט במחוז ויין, שמקום מושב המחוז הייתה דטרויט, אם כי הוא כיהן בתפקיד זה לזמן קצר בלבד ולא נבחר לתקופת כהונה נוספת. לאחר מכן הוא היה לשותף במשרד עורכי הדין "ניוברי, פונד ובראון", שם הוא התמחה במשפט ימי ועבד שם במשך שבע שנים. ב-1872 התמודד בראון ללא הצלחה בבחירות לקבלת מועמדות המפלגה הרפובליקנית לבית הנבחרים של ארצות הברית.[2]
שופט פדרלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של חמו, נותרו בראון ורעייתו עצמאיים מבחינה פיננסית, כך שהוא הסכים לקבל משרה של שופט פדרלי במשכורת נמוכה יחסית. ב-17 במרץ 1875 מונה בראון על ידי הנשיא יוליסס ס. גרנט כשופט בבית המשפט הפדרלי של מחוז מזרח מישיגן במקומו של ג'ון לונגייר שנפטר. יומיים לאחר מכן אושר המינוי בידי הסנאט של ארצות הברית.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
לאחר שקיבל פניות מבראון עצמו ומחברי הקונגרס מטעם מישיגן, מינה הנשיא בנג'מין הריסון את בראון, שהיה חבר המפלגה הרפובליקנית כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-23 בדצמבר 1890 במקומו של סמואל מילר שנפטר. המינוי אושר פה אחד על ידי הסנאט ב-29 בדצמבר וב-5 בינואר 1891 בראון הושבע לתפקיד. במאמר אוטוביוגרפי שכתב, העיר בראון, "בעוד שהייתי קשור מאוד לדטרויט ולאנשיה, הייתה זו נחמה רבה עבורי בשדה פעילות חדש זה. גם אם המחויבויות של המשרה החדשה לא היו כה קרובות ברוחן לאלו של שופט מחוזי, הייתה זו משרה מכובדת יותר, השכר שבצידה היה גבוה יותר והיא סיפקה יותר את שאיפותי".[3]
כמשפטן, התנגד בראון באופן כללי להתערבות הממשלה בעסקים, והצטרף לדעת הרוב בפסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק מ-1905, שפסל את הגבלת שעות העבודה המרביות. עם זאת הוא תמך בגבייתו של מס הכנסה פדרלי בפסק הדין "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות לחקלאים" (Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co.) מ-1895 וכתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין הולדן נגד הארדי (Holden v. Hardy) מ-1898, שאישר את החוק של יוטה להגבלת עבודתם של כורים ליום עבודה בן 8 שעות.
פסק דין פלסי נגד פרגוסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראון נודע בעיקר, ועל כך נמתחה עליו ביקורת רחבה, בשל ההחלטה משנת 1896 בפסק דין פלסי נגד פרגוסון, בו הוא כתב את חוות דעת הרוב שאישרה את העיקרון ואת הלגיטימיות של נפרד אך שווה, על פיו ניתנו שירותים נפרדים לאפרו-אמריקאים וללבנים. בחוות דעת זו טען בראון שההכרה בהבדל גזעי לא מפרה בהכרח את העיקרון החוקתי. כל עוד השירותים שווים באיכותים וזמינים לכל האזרחים, "מיזוגם של שני הגזעים" לא צריך להאכף.[4] פסק דין זה, שנתן בסיס חוקי למערכת חוקי ג'ים קרואו, נהפך על פיו על ידי בית המשפט העליון ב-1954 בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. כאשר ניתן, משך פסק הדין פלסי נגד פרגוסון מעט תשומת לב באופן יחסי, אך במחצית השנייה של המאה ה-20 הוא ספג השמצות על רקע מתן פסק דין בראון נגד מועצת החינוך.
אנו רואים את הכשל הבסיסי בטיעון של העותר שכולל את ההנחה שההפרדה הכפויה של שני הגזעים מחתימה את בני הצבע השחור בתווית של נחיתות. אם כך היה הדבר, אין הוא מצוי בשום מקרה בלשון החוק, אלא אך ורק בשל העובדה שבני הגזע השחור בחרו לתת לו את הפירוש הזה. הטיעון מניח בהכרח ...שניתן להתגבר על דעות קדומות חברתיות באמצעות חקיקה, ושזכויות שוות לא יכולות להיות מובטחות לשחורים אלא רק באמצעות מיזוג כפוי של שני הגזעים. אין אנו יכולים לקבל את הטענה הזאת. אם שני הגזעים לא מתאימים זה לזה במונחים של שיוויון חברתי, זה חייב להיות תוצאה של זיקה טבעית, הערכה טבעית של המעלות של כל אחד מהגזעים, והסכמה מרצון של היחידים.[4]
פסקי דין נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראון לא הצביע בעקביות נגד בני מיעוטים בעתירות שהוגשו בעניינים. לדוגמה, בפסק הדין "וורד נגד סוס מרוץ" (Ward v. Race Horse) היה בראון השופט היחידי שכתב חוות דעת מיעוט כאשר בית המשפט קבע שזכויות ציד שבטיות, שהוענקו על פי חוזה שנחתם בשנת 1869 עם האינדיאנים משבט בנוק (Bannock people) חייבות לקבל קדימות על פני חוק המדינה שאסר עליהם לממש את זכויותיהם. בעניין חוק הדרת הסינים, הצביע בראון עם הרוב בפסק הדין "ארצות הברית נגד וונג קים ארק" (United States v. Wong Kim Ark), שבו נקבע שילד שנולד בתחומי ארצות הברית להורים סינים, הפך לאזרח ארצות הברית על פי סעיף האזרחות של התיקון ה-14 לחוקה. בראון גם הצביע עם הרוב בפסק הדין "וונג וינג נגד ארצות הברית" (Wong Wing v. United States) שקבע שסינים שלכאורה שהו בארצות הברית באופן חוקי לא יאסרו במאסר עם עבודת פרך ללא משפט בעת המתנה לגירוש.
בראון כתב את חוות דעת הרוב בפסקי הדין "דה לימה נגד בידוול" (DeLima v. Bidwell) ו"דאונס נגד בידוול" (Downes v. Bidwell), שניים מ"תיקי האיים" (Insular Cases) מ-1901, שבהם נדונו מעמדן של הטריטוריות שסופחו לארצות הברית במלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898.
בראון ביאר עבור חוות דעת הרוב את הסמכויות שניתנו לחבר מושבעים גדול בפסק הדין "הייל נגד הנקל" (Hale v. Henkel), תיק מ-1906 בו המשיב, מנהל חברת טבק, סירב להעיד בפני חבר מושבעים גדול על בסיס כמה עילות בהתבסס על חוק ההגבלים העסקיים של שרמן. חוות דעת זו של בראון, שנאמר שהייתה אחת מהטובות שלו, ניתנה ב-12 במרץ 1906, עשרה שבועות בלבד לפני פרישתו.
פעילות אקדמאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראון ערך אוסף של פסיקות וצווים בתיקי משפט ימי חשובים בתחום השיט הפנים יבשתי ומאוחר יותר ערך ספר של פסקי דין בתחום המשפט העמי עבור הרצאות שנתן באוניברסיטת ג'ורג'טאון. הוא גם לימד שיעורים בחוקי המשפט הימי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן בשנים 1860–1875, ומשפט רפואי בקולג' הרפואי של דטרויט בשנים 1868–1871. ב-1887 הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מישיגן וב-1891 מאוניברסיטת ייל.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1864 נשא בראון לאישה את קרוליין פיטס, בתו של סוחר עצים אמיד ממישיגן. לזוג לא נולדו ילדים. במלחמת האזרחים הוא לא שירת בצבא האיחוד, אך כמו אנשים אמידים רבים, הוא שכר מחליף שישרת במקומו.
בראון ניהל יומנים אישיים מימיו בקולג' ועד למינויו כשופט פדרלי ב-1875, שכיום שמורים באוסף ברטון ההיסטורי של הספרייה הציבורית של דטרויט. ביומנים אלו עולה שהוא היה אדם נוח לבריות ושאפתן, אך גם סבל מדכדוך והיו לו ספקות בנוגע ליכולותיו. כילד השתתף בראון עם משפחתו בתפילות בכנסייה הקהילתית (Congregational church), ולאחר נישואיו הוא התלווה לאשתו לתפילות בכנסייה הפרסביטריאנית, אך באופן כללי הוא לא גילה עניין רב בדת.
ב-1891 רכש בראון ממשפחת ריגס תמורת 25,000 דולר (711,000 דולר בערכים של 2021) חלקת קרקע ברחוב 16 בוושינגטון הבירה. הוא שכר את שירותיו של האדריכל ויליאם הנרי מילר (אנ'), ובנה מעון בן חמש קומות ו-18 חדרים בעלות של 40,000 דולר (1,173,000 דולר בערכים של 2021). בבית זה, שנודע בהמשך בשם "בית טוטורסקי" (Toutorsky Mansion), הוא התגורר עד למותו. כיום נמצאת שם שגרירות הרפובליקה של קונגו בארצות הברית.
רעייתו של בראון, קרוליין, נפטרה ב-1901 ושלוש שנים לאחר מכן הוא נישא בשנית לידידה קרובה שלה, האלמנה ג'וזפין טיילר, שנותרה בחיים לאחר מותו. בשנותיו האחרונות על כס השיפוט איבד בראון כמעט לחלוטין את מאור עיניו. ב-28 במאי 1906, בגיל 70 הוא פרש מכהונתו.
הנרי בראון נפטר ממחלת לב ב-4 בספטמבר 1913, כאשר שהה במלון בברונקסוויל שבמדינת ניו יורק. הוא נטמן לצד קברה של אשתו הראשונה בבית הקברות אלמווד שבדטרויט. במלחמת העולם השנייה נקראה על שמו אחת מאוניות ליברטי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הנרי בראון באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- הנרי בראון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הנרי בראון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ MEMOIR OF HENRY BILLINGS BROWN, The Supreme Court Historical Society, p. 84.
- ^ MEMOIR OF HENRY BILLINGS BROWN, The Supreme Court Historical Society, p. 68.
- ^ MEMOIR OF HENRY BILLINGS BROWN, The Supreme Court Historical Society, p. 29.
- ^ 1 2 Plessy v. Ferguson, 163 U.S. 537 (1896), Opinion of the Court by Henry Billings Brown
| בקרת זהויות |
|
|---|