הסופה (צ'ייקובסקי)

אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "הסערה (צ'ייקובסקי)".

הסופה (ברוסית: Гроза) אופוס 76 מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי היא אוברטורה סימפונית על פי מחזה מאת אלכסנדר ניקולייביץ' אוסטרובסקי.

כסטודנט בקונסרבטוריון בשנת 1864, משכה את לבו של צ'ייקובסקי הדרמה הריאליסטית "הסופה" מאת אוסטרובסקי. תחילה חשב צ'ייקובסקי לעבד את הדרמה ללברית כדי לכתוב אופרה, אך נמלך בדעתו ובחר בפורמט של אוברטורה סימפונית, גם משום שראה ביצירה תרגיל טוב לחופשת הקיץ, לאחר שמנהל הקונסרבטוריון בסנקט פטרבורג, אנטון רובינשטיין, הטיל עליו לכתוב יצירה תזמורתית. הדרמה, המתארת את חייה הקשים של קטיה קאבאנובה עם בעל חלש אופי ואל מול אימו השתלטנית, נגעה אל לבו של המלחין. הפרטיטורה עברה שינויים רבים עד שקיבלה את המבנה המופיע היום בדפוס. צ'ייקובסקי כתב יצירה זו בצורת סונאטה, שאפשרה לו להציג את הנושאים והאירועים שבחר לתאר מתוך דרמה טראגית זו. לאחד הפתיחה המבשרת על בוא הסופה, מציג צ'ייקובסקי את הנושא הראשון, של קטיה המבוהלת אל מול הסופה האימתנית. החלק הבא הוא רגע קצר של אושר ושמחה בחייה של קטיה. עתה חוזר נושא הסופה והיצירה מסתיימת בהתאבדותה של קטיה. פיתוח הנושאים איננו הדוק דיו ומלמד על חוסר הניסיון של צ'ייקובסקי. עם זאת, על אף שהיצירה לוקה בחוסר לכידות ואחידות מבחינת המבנה והתוכן, התיזמור מלא דמיון ועשיר בהמצאות ויש פסקאות מוזיקליות ומלודיות, המתארות במדויק את הלך הרוח של הנפשות הפועלות ואת רגשותיהן. ביצירה זו מתגלה יכולתו של צ'ייקובסקי לעורר בצלילים תחושות ורגשות במאזינים. היצירה לא פורסמה בימי חיו של צ'ייקובסקי אלא רק לאחר מותו ומכאן מספר האופוס הגבוה. המחזה "הסופה" נתן השראה גם למלחין לאוש יאנאצ'ק באופרה "קטיה קאבאנובה".

צ'ייקובסקי חיבר את ה"סופה" במעון קיץ שאליו הוזמן לבלות את חופשתו. במלאכת התזמור השתמש בכלים, שהיו מוקצים בעיני רובינשטיין, כמו נבל, טובה וקרן אנגלית. כיוון שחשש מתגובתו של רובינשטיין לחיבור, שהפר את הנחיותיו המפורשות, ניצל את המחלה שפקדה אותו כשהתכונן לשוב לסנקט פטרבורג ושלח את כתב היד של היצירה אל ידידו הקרוב וחברו ללימודים, הרמן לארוש, כדי שיגיש אותו בשמו לאנטון רובינשטיין. המורה אכן זעם על החריגות שמצא ביצירה ואת זעמו שפך על השליח לארוש.[1]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הרברט ויינשטוק, "צ'ייקובסקי", עמ' 31–32 הוצאת לדורי, תרגום א. לביוש.