![]() | |
מבוסס על | נשים ופלגשים, סו טונג |
---|---|
בימוי |
ג'אנג יי-מו ![]() |
הופק בידי |
הו הסיאו-הסיין צ'יו פו-שנג ז'אנג ונזה |
תסריט |
ני צ'ז'ן ![]() |
עריכה | דו יואן |
שחקנים ראשיים | גונג לי |
מוזיקה | ז'או ג'יפנג |
צילום |
זהו פיי ![]() |
מדינה |
סין הונג קונג טאיוואן |
חברה מפיצה | Orion Classics |
הקרנת בכורה | 1991 |
משך הקרנה |
125 דק' ![]() |
שפת הסרט | מנדרינית |
סוגה |
סרט דרמה רומנטי, סרט היסטורי, סרט המבוסס על יצירה ספרותית ![]() |
מקום התרחשות |
סין ![]() |
הכנסות באתר מוג'ו |
![]() |
פרסים | |
דף הסרט ב־IMDb | |
![]() ![]() |
הפנסים האדומים (בסינית מפושטת: 大红灯笼高高挂; בסינית מסורתית: 大紅燈籠高高掛) הוא סרט משנת 1991 בבימויו של ג'אנג יי-מו ובכיכובה של גונג לי. הסרט הוא עיבוד של הרומן משנת 1990 "נשים ופלגשים" של סו טונג.
עלילת הסרט מתרחשת בשנות ה-20 של המאה ה-20, ומספרת את סיפורה של אישה צעירה שהופכת לפלגשו של גבר עשיר בתקופת שרי המלחמה. הסרט ידוע בשל השימוש העשיר בצבעים ומראותיו המרהיבים.
אף על פי שהסרט עבר את בדיקת הצנזורה הסינית, הוא נאסר להקרנה בסין במשך תקופה.[1]
הסרט מתרחש בשנות ה-20 בסין, בתקופת שרי המלחמה, כמה שנים לפני מלחמת האזרחים הסינית. סונגליאן (גונג לי) בת ה-19 נישאת לגבר ממשפחת צ'ן העשירה, לאחר שאביה מת והשאיר את משפחתה חסרת כל. היא אשתו הרביעית, או ביתר דיוק - פלגשו השלישית - ומכונה הגברת הרביעית של הבית. כשהיא מגיעה לאחוזתו המפוארת, היא זוכה לקבלת פנים מלכותית, כולל מסאז' ברגליים ותאורה מרהיבה מפנסים אדומים, וכן ביקור מבעלה הטרי, האדון צ'ן (מא ג'ינוו), אשר פניו לעולם אינם גלויים לחלוטין.
סונגליאן מגלה במהרה כי לא כל הפלגשים מקבלות את אותו היחס המפנק. למעשה, האדון מחליט כל יום מחדש עם מי הוא יבלה את הלילה, והיא זו שתקבל את הפנסים האדומים, טיפולי הרגליים, וכבוד מהמשרתים. נוהג זה גורם לתחרות מתמדת וקשה בין נשות הבית.
הגברת הראשונה, יורו (ג'ין שויאן), נראית מבוגרת כמעט כמו האדון עצמו. מכיוון שהיא ילדה בן שנים קודם לכן, היא עכשיו חיה את חייה בשקט ובדידות, כאשר אין היא כבר בין הנבחרות. הגברת השנייה, ז'ויון (קאו קוויפן), מתיידדת עם סונגליאן, ומחמיאה לה על יופייה ונעוריה. היא נותנת לה משי יקר במתנה, ומזהירה אותה מפני הגברת השלישית, מיישן (הא קאיפי), זמרת אופרה לשעבר, שמתקשה להתמודד עם העובדה שהיא כבר לא הצעירה וה"טרייה" מבין נשות הצעצוע של האדון. אך סונגליאן מגלה שזוהי בעצם ז'ויון שאין לסמוך עליה - היא מתוארת כבעלת פנים של בודהה, אך לב של עקרב.
סונגליאן מעמידה פנים שהיא בהריון כדי לקבל את מירב תשומת לבו של האדון, ולהגדיל את סיכוייה להרות באמת. אך ז'ויון רוקמת מזימה לחבול במאמציה יחד עם משרתתה של סונגליאן, ינר (קונג לין), אשר מוצאת תחתונים מוכתמי דם של ומגלה שההריון הוא שקרי.
בתואנת דאגה לשלומה של סונגליאן, ז'ויון מזמינה את רופא המשפחה, אשר מקיים רומן אסור עם הגברת השלישית מיישן. הוא מאשר שההריון לא אמיתי, והאדון הזועם מצווה שפנסיה של סונגליאן יכוסו בשקים שחורים לזמן בלתי מוגבל. כדי לנקום בינר, סונגליאן מספרת שחדרה מלא בפנסים אדומים דלוקים, המראים שהיא מייחלת להיות פלגש, ולא משרתת. מתגלה גם שהיא מאוהבת באדון, ואף שכבה איתו במיטתה של סונגליאן.
עונשה של ינר היא שפנסיה נשרפים לפניה, בזמן שהיא כורעת בשלג. באקט של התנגדות, ינר מסרבת להתנצל או להפגין כניעות, אז האדון מצווה שתישאר כך, על ברכיה, כל הלילה. היא נשארת כך, עד שהיא נופלת, מעולפת. היא נלקחת לבית החולים, שם היא נפטרת. סונגליאן, בינתיים, מחליטה שטוב לה יותר ללא תשומת לבו של האדון. היא מתחילה לראות את ההרסנות שהתחרות בין הנשים גורמת, וכיצד אף אישה לא באמת זוכה בתחרות, כל אחת היא רק "חלוק" שהאדון יכול ללבוש ולפשוט כאוות נפשו.
אך בבדידותה, סונגליאן מתחילה לשקול התאבדות, גורל שהיא רואה כעדיף על חיים כפילגש. ביום הולדתה ה-20, שיכורה ודיכאונית, היא מספרת בשוגג על הרומן של מיישן והרופא לז'ויון, אשר בתורה מגלה לאדון. בהתאם למסורת, משרתי האדון גוררים את מיישן לחדר בגג הבית, ותולים אותה. סונגליאן, שכבר מדוכאת עד כאב מחייה חסרי התכלית, חווה טראומה איומה מאירועים אלה. כשבקיץ, האדון מביא אישה חדשה, צעירה אף יותר, לביתו - הסרט מראה את סונגליאן מסתובבת בחצר האחוזה בבגדי תלמידת בית ספר, כאשר היא אבדה את שפיותה לחלוטין.
הסרט כונה "אחד מהסרטים המכוננים של שנות ה-90" על ידי ג'ונתן קרו מ-Allmovie.[2] המבקר ג'יימס בררדינלי מנה את הסרט כמספר 7 ברשימת הסרטים הטובים של העשור.[3] באתר RottenTomatoes הדירוג של הסרט הוא 96%.[4] אך היו גם מספר קטן של ביקורות שליליות - הל הינסון מהוושינגון פוסט אמר שהסרט "פושר".[5]
הסרט גם הולל בעבור האסתטיקה האמנותית שלו. דסון האו מהוושינגטון פוסט כתב ש"מבחינה אסתטית טהורה, הפנסים האדומים" הוא סרט מרהיב",[6] וג'יימס בררדינלי כתב ש"התענוג לעיניים רק מגביר את הכוח הרגשי של הסרט". ג'ון הרטל מ-Film.com כתב שהפנסים האדומים הוא "הסרט הכמעט-מושלם, כזה שמזכיר את הטוהר הוויזואלי של הסרט האילם".
ישנם מבקרים הטוענים כי הסרט הוא ביקורת מוסווה על סין המודרנית, אף על פי שהבמאי עצמו מכחיש זאת. על פי קרו, "המאבק המתמיד על כוח שמונע כל שמץ של אחדות בין הנשים מספק מטפורה הולמת לחברה המרוסקת של סין שלאחר המהפכה". גם בררדינלי טוען טענה דומה, באומרו ש"סונגליאן היא האינדיבידואלית, האדון הוא הממשלה, ומנהגי הבית הם החוקים של המדינה. זוהי שיטה ארכאית שמתגמלת את מי שמשחק על פי החוקים והורסת את מי שעובר עליהם".[7]
העיתונאי הסיני והפעיל החברתי דאי קינג אמר על הסרט שבדומה לסרטים מוקדמים רבים של ג'אנג יי-מו, הסרט מתחנף יותר מדי לטעם המערבי.[8]
Originally banned in China
{{cite web}}
: (עזרה)