הפסוקית היוחננית

הפסוקית היוחננית (בלטינית: Comma Johanneum) היא קטע קצר המופיע בחלק מהנוסחים בשפה הלטינית של איגרת יוחנן הראשונה, פרק ה' פסוקים ז'-ח': "בַּשָּׁמַיִם הָאָב הַדָּבָר וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּשְׁלָשְׁתָּם אֶחָד הֵמָּה׃ וּשְׁלֹשָׁה הֵמָּה הַמְּעִידִים בָּאָרֶץ". הפסוקית היא ההתייחסות הישירה ביותר הקיימת לתורת השילוש הקדוש בכל הברית החדשה, אך איננה מופיעה כלל בכתבי-היד היווניים המקוריים של הטקסט ולא בתרגומים עתיקים לשפות אחרות שאינן לטינית. לפי הקונצנזוס המחקרי בביקורת המקרא, מקור המילים הוא בפירוש או הגהה חיצוניים, והן הוספו כטעות סופר או כזיוף מכוון, לא לפני סוף המאה הרביעית וכנראה במאה השביעית. לאחר שארסמוס מרוטרדם גילה את העדר הפסוקית ולא הכליל אותה במהדורת הברית החדשה שלו משנת 1516, התעוררה מחלוקת עזה באירופה הנוצרית בין מקבלי אמיתותה לשולליה, שנמשכה מאות שנים. כיום אפילו הכנסייה הקתולית בחרה להשמיט אותה ממהדורת הביבליה שלה, אם כי פרוטסטנטים קיצוניים ממשיכים לטעון בעדה.

הטקסט ונוסחיו

המילים השנויות במחלוקת באיגרת הראשונה ליוחנן ה' ז'-ח' הן (מודגשות): ”כִּי שְׁלֹשָׁה הַמְּעִידִים בַּשָּׁמַיִם הָאָב הַדָּבָר וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּשְׁלָשְׁתָּם אֶחָד הֵמָּה׃ וּשְׁלֹשָׁה הֵמָּה הַמְּעִידִים בָּאָרֶץ הָרוּחַ הַמַּיִם וְהַדָּם וּשְׁלָשְׁתָּם עֵדוּת אֶחָת”.

במקור בשפה הלטינית הן: ”Quoniam tres sunt, qui testimonium dant in caelo: Pater, Verbum, et Spiritus Sanctus: et hi tres unum sunt. Et tres sunt, qui testimonium dant in terra: spiritus, et aqua, et sanguis: et hi tres unum sunt”.

כמעט בכל כתבי-היד המצויים של הברית החדשה ביוונית, שפתו המקורית של החיבור, הפסוקית היוחננית איננה בנמצא והטקסט הוא "כי שלושה המעידים הרוח המים והדם". יש לכך רק שני חריגים עד פרסום מהדורת ארסמוס מרוטרדם ב-1516 ו-1522. הראשון הוא כתב-יד גרגורי-אלנד מס' 629, שהועתק על ידי הנזיר ברתולומיאוס ממנזר יוחנן במדבר בשנת 1363. ברתולומיאוס העתיק את המקור היווני יחד עם תרגומו הלטיני, ובמקומות רבים בטקסט הוא שינה את היוונית כדי שתתאים לשפה האחרת. מס' 629 אכן מכיל גרסה של הפסוקית ביוונית. החריג השני הוא קודקס מונטפורטיאנוס (אותו כינה ארסמוס "קודקס בריטניקוס"), או גרגורי-אלנד 61, שמקורו עלום אך אין ספק שאיננו מוקדם משלהי המאה ה-15 ושתורגם מהוולגטה הלטינית. ארסמוס עצמו, ומספר חוקרים בעקבותיו, העלו את החשד שכתב-היד הוכן בחיפזון רק לאחר שפורסמה מהדורתו נטולת-הפסוקית ב-1516, על מנת לשכנע אותו במקוריותה.

כמו כן, הפסוקית איננה מופיעה בתרגום הפשיטתא לארמית, בתרגומים הקופטיים, הארמניים והסלאביים או בעדי נוסח כלשהם מחוץ ללטיניים. יתרה מכך, עשרות אבות הכנסייה במאות השלישית, הרביעית והחמישית שנאבקו בעד הדוקטרינה של השילוש הקדוש ושעמלו למצוא בכתובים כל רמז עקיף לה, לא מזכירים את הפסוקית כלל גם כשהם מתייחסים לאיגרת יוחנן הראשונה ואף כשהם מצטטים מן הפרק בו המילים אמורות להימצא. לעומת זאת מתועד שימוש בקטע המקורי, נטול התוספת, כמטאפורה וכביסוס לשילוש, כבר מזמנים קדומים מאוד. ההקבלה בין "הָרוּחַ הַמַּיִם וְהַדָּם וּשְׁלָשְׁתָּם עֵדוּת אֶחָת" לבין האב, הבן ורוח הקודש קיימת אצל אבות כנסייה ותאולוגים שכתבו בלטינית, במערב, עוד מימי טרטוליאנוס (שאיננו מזכיר כלל את הפסוקית היוחננית) וחוזרת אצל רבים אחרים.

העדות הראשונה לפסוקית היא משלהי המאה הרביעית, לא בכתב-יד של הברית החדשה אלא בציטוט מתוך "ספר ההתנצחות" (Liber Apologeticum) של הבישוף פריסקיליאנוס מאווילה שבספרד, המצטט את איגרת יוחנן עם המילים "בַּשָּׁמַיִם הָאָב הַדָּבָר וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ". הפסוקית איננה כלולה בקודקס פולדנסיס מ-546, אחד מעדי הנוסח החשובים ביותר של הוולגטה הלטינית; היא מתחילה להופיע בעדי נוסח של הברית החדשה עצמה למן המאה השביעית. כתבי-היד הקדומים ביותר בהן מצויה התוספת הם "פלימפססט לאון" וקודקס פריסינגנסיס, שהועתקו בספרד באותה המאה. בדורות שלאחר מכן, עדי הנוסח מציגים גיוון רב בקטע האמור, כשיש שינויים כמעט בכל מהדורה. ההיסטוריון גרנטלי מק'דונלד פירש זאת כעדות למבוכה ש"הפסוקית היוחננית" עוררה בקרב המעתיקים. היא הוסיפה להיות נדירה עד המאה התשיעית, ורק מן המאה העשירית והלאה מופיעה הפסוקית בחלק ניכר מן הנוסחים והטקסט שלה מתייצב.

בינתיים, ההצהרה "הָאָב הַדָּבָר וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּשְׁלָשְׁתָּם אֶחָד הֵמָּה" התקבלה בידי תאולוגים לטיניים רבים כביסוס עליון לאמונת השילוש, מתוקף הניסוח הברור שלה בנוגע לנושא. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי אף הכליל את המילים בתפילה "שרפים לעומתם" (Duo Seraphim) שחיבר, שנאמרה בכל יום ראשון, וכך החדיר את הפסוקית לתודעת הציבור הרחב. ב-1216 היא תורגמה לראשונה ליוונית, לא בתוך נוסח של הברית החדשה אלא בפרוטוקולים של ועידת לטראנו הרביעית. למן המאה ה-14 נכללה התוספת במרבית כתבי-היד של הוולגטה, אם כי גם במאה זו ובמאה ה-15 קיימים עדי נוסח המשמיטים את הפסוקית.

הפולמוס

הדעיכה הניכרת בידיעת היוונית במערב למן ראשית ימי הביניים, והנתק הגאוגרפי-לשוני והדתי עם המזרח האורתודוקסי, הביאו לכך שהיעדרות הפסוקית היוחננית מכתבי-היד היווניים לא עוררה כל מבוכה שידוע עליה באירופה הקתולית. אבל העניין המחודש בדקדוק ובשפות הקלאסיות שעורר ההומניזם של הרנסאנס שם לכך קץ. בתחילת המאה ה-16 עמלו הן ארסמוס מרוטרדם והן דייגו לופז דה סונייגה על מהדורות רב-לשוניות של הביבליה, שנועדו להציג גם את הטקסט היווני המקורי בגרסתו הטובה ביותר וגם להפיץ תרגום חדיש ומתוקן לציבור הקוראים. סונייגה החליט להכליל את הפסוקית בתוך הפוליגלוטה הקומפלוטנסית מתוך ביטחון באמינות הנוסח הלטיני המקובל, אך ארסמוס לא מצא אותה באף נוסח יווני שעמד לרשותו. ב-1516 הוא הוציא לאור את מהדורת הברית החדשה הדו-לשונית שלו, ה-Novum Instrumentum omne, שכללה את המקור היווני לפי המיטב שמצא ותרגום לטיני פרי עבודתו. הוא החליט להשמיט את "הפסוקית היוחננית" (השם עצמו נטבע רק הרבה אחרי כן; הוא נזכר לראשונה בכתובים ב-1686) ואיגרת יוחנן הראשונה בספרו הכילה אך את המילים "שְׁלֹשָׁה הַמְּעִידִים הָרוּחַ הַמַּיִם וְהַדָּם".

ההשמטה עוררה מחאה מצד מבקריו ויריביו של ארסמוס. התאולוג האנגלי אדוארד לי אף האשים אותו באריאניות ובניסיון לחתור תחת קדושת השילוש. "קודקס מונטפורטיאנוס" המאוחר הוצג בפניו עם הפסוקית ביוונית; מתוך רצון להימנע מהאשמות בסטייה מהאורתודוקסיה ולהיות מקובל על חוגים רחבים ככל האפשר, ועל אף שפקפק באמינות הקודקס (אם כי לא שלל כלל שהפסוקית התקיימה במקור), חזר בו ארסמוס ובמהדורת 1522 של הביבליה שלו הוא הוסיף את המילים ביוונית, בנוסח שעיבד מתוך המונטפורטיאנוס. הוא חזר על כך בהוצאות הבאות.

הרפורמציה הפרוטסטנטית שפרצה בינתיים העניקה דחיפות לשאלת נוסח הביבליה, והפכה אותו מעניין כמעט-אקדמי לסוגיה אקטואלית בוערת. היחס ל"פסוקית היוחננית" פילג את הרפורמטורים. מרטין לותר השתכנע כי התוספת היא סילוף מכוון של הכנסייה הקתולית ונמנע מלהדפיס אותה במהדורת הביבליה שלו. אולריך צווינגלי פשוט התעלם ממנה ולא ציטט ממנה גם כשהנושא עלה. הכנסייה הקתולית, שהחלה לארגן את הקונטרה-רפורמציה בוועידת טרנטו, גיבשה גם נוסח אחיד וסופי של כתבי הקודש. ב-1592 יצאה מהדורה מוסמכת של הוולגטה, כשהפסוקית נכללת בה. המחלוקת על אמינות קטע שהיה כה מרכזי לעניין השילוש העלה השראה בהוגים שקראו תיגר על עיקר אמונה זה, יותר מאלף שנים אחרי ועידת ניקיאה. מיכאל סרווטוס הוציא ב-1531 את ספרו נגד השילוש. עמדותיו של סרווטוס ותלמידו פאוסטוס סוקינוס, הניעו את ז'אן קלווין וממשיכיו לקבוע שאין ראיות מכריעות נגד "הפסוקית היוחננית" ולהכליל אותה במהדורות הביבליה שלהם, לכל היותר עם הערות שוליים על היעדרה מכתבי-היד היווניים. ויליאם טינדייל בחר לשמר אותה בתרגומיו לאנגלית, ובהמשך היא הוכללה בתרגום המלך ג'יימס.

האתגר שהציבו האוניטריאנים מתנגדי השילוש לאורתודוקסיה האנגליקנית באנגליה במאות ה-17 וה-18, יחד עם העניין הציבורי הנרחב בכתבי הקודש, הפכו את הפסוקית לנושא מרכזי בסדר היום. ב-1690 התלונן אייזק ניוטון על כך שההסתמכות על המילים שידוע לכל כי הן תוספת מאוחרת, הופכות את האנגליקניות לאמונה תפלה נלעגת. כשאדוארד גיבון כתב ב"שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" כי הפסוקית היא זיוף מוטעה, הוא הותקף על ידי מבקרים שמרנים ואנשי כמורה. בסוף המאה ה-19 הפכה העמדה לגבי התוספת לאבן בוחן בוויכוח בין מודרניסטים לשמרנים בכנסייה הקתולית, שנגע גם בשאלת ביקורת המקרא. ב-1897 הודיעה האינקוויזיציה (האפיפיור לאו השלושה עשר הביע תמיכה אך לא גיבה את ההצהרה במלוא המגיסטריום שלו) כי קתולים אינם יכולים לדחות את האמונה באמיתות המילים השנויות במחלוקת באיגרת יוחנן. ב-1927 מיתן הכס הקדוש את התנגדותו והוציא הבהרה בה נאמר שלא הוטל איסור על מחקר.

באמצע המאה ה-20, הגילוי של כתבי-יד קדומים שלא נודעו והזמינות של כתבי-יד בכלל להשוואה, סיימו את הוויכוח אודות אמינות הפסוקית בקהילה המדעית. הקונצנזוס המחקרי מאז הוא שמדובר בטעות או בזיוף. גופים פרוטסטנטים ליברלים החלו עוד קודם לעדכן את נוסחי המקרא שלהם בהתבסס על כתבי-היד האלכסנדרוניים העתיקים, ולזנוח את "הנוסח המקובל" של המאות ה-16 וה-17 שהתבסס על מקורות בנוסח ביזנטי. הביבליות החדשות, למן מהדורת נסטלה-אלנד ביוונית משנת 1898 ודומותיה, הוציאו בין היתר את התוספת באיגרת יוחנן. הכנסייה הקתולית הכירה בכך אף היא, וב-1979 מהדורת הוולגטה המוסמכת שלה השמיטה את "הפסוקית היוחננית." היחידים שמוסיפים להאמין במקוריותה הם נוצרים אוונגליסטים שמרנים, פחות מטעמי חשיבותה לאמונת השילוש ויותר מתוך עמידה על קדושת נוסח הביבליה שהייתה מקובלת בכנסיותיהם. בולטת בכך במיוחד התנועה הדוגלת ב"תרגום המלך ג'יימס לבדו", שמקדשת את מהדורות הביבליה שהיו מקובלות בכנסיותיה ואת תרגומן האנגלי הקלאסי, ומתנגדת להסתמכות על ביקורת המקרא וכתבי-יד קדומים לצורך הגהת הנוסח.

לקריאה נוספת

McDonald, Grantley . Biblical Criticism in Early Modern Europe: Erasmus, the Johannine Comma, and Trinitarian Debate. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפסוקית היוחננית בוויקישיתוף

Johannine Comma באנציקלופדיה הקתולית החדשה, 2003.