הפרעת התנגדות

הפרעת התנגדות
תחום פסיכיאטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
טיפול
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D000096865
סיווגים
ICD-10 F91.3 עריכת הנתון בוויקינתונים
ICD-11 6C90 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הפרעת התנגדות (באנגלית: Oppositional Defiant Disorder, O.D.D) היא הפרעה התפתחותית התנהגותית. מתאפיינת בדפוס חוזר ונשנה של התנהגות נגטיביסטית ("דווקאית"), מתריסה, מתנגדת ועוינת, כלפי דמויות סמכות, כדפוס התנהגות קבוע הנמשך לאורך זמן[1].

על פי DSM-5 הסימפטומים הראשונים של הפרעת התנגדות מתריסה מופיעים לרוב בגיל הגן ולעיתים רחוקות מתחילים להופיע אחרי ההתבגרות המוקדמת.[2] הפרעה זאת לרוב מקדימה התפתחות של הפרעת התנהגות, במיוחד אצל אלו עם התנהגות מתפרצת בילדות. אך יחד עם זאת, רבים עם ההפרעה ילדים ומתבגרים, לא יפתחו לאחר מכן הפרעת התנהגות. בנוסף, הלוקים בהפרעת התנהגות מלאה, לרוב לקו בילדותם בהפרעת התרסה התנגדות.[3] גורמי הסיכון לשתי ההפרעות הם דומים: עימותים במשפחה, קיפוח חברתי-כלכלי, והתנהגות אנטי-חברתית של ההורים.

זיהוי ההפרעה בשלב מוקדם בילדות וטיפול מתאים בה, עשויים להביא לתוצאות טובות. טיפולים מתאימים אפשריים הם פסיכותרפיה (כגון טיפול התנהגותי וקוגניטיבי) כולל הדרכת הורים, טיפול משפחתי, ועוד.

סימנים ותסמינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיונים המרכזיים של הפרעת התנגדות מתריסה הם דפוס חוזר של כעס, מצב רוח רגזני, ווכחני, התנהגות מתריסה ונקמנות בתדירות גבוהה לאורך זמן. בעלי ההפרעה יכולים להפגין בעיות התנהגותיות בלבד ללא סימנים של מצב רוח שלילי. אך יחד עם זאת, בעלי ההפרעה שמראים סימנים של בעיות מזג ומצב רוח בהכרח יפגינו גם בעיות התנהגותיות.[4] 

בעלי ההפרעה יכולים גם לבטא אותה רק במקום אחד כשלרוב זה הבית. אנשים שמראים מספיק סימפטומים שיכולים לענות על האבחנה, אפילו אם רק בבית, יכולים לפגוע באופן משמעותי בקשרים בין-אישיים ובתפקוד החברתי שלהם. יחד עם זאת, במקרים חמורים יותר התסמינים יכולים להופיע במספר מקומות או הקשרים סביבתיים.[5]

התסמינים הם לרוב חלק מדפוס של בעייתיות באינטראקציה עם אחרים. בעלי הפרעה זו אינם תופסים עצמם ככעוסים, כמתנגדים או מתריסים. במקום זאת, הם לרוב מצדיקים את ההתנהגויות שלהם כתגובה לנסיבות וכתגובה לבקשות לא הגיוניות של האחר. לכן קשה להבין את התרומה של הלוקה בהפרעה לבעייתיות באינטראקציות עם האחר שהוא חווה. לדוגמה: יכול להיות שילד עם הפרעת התנגדות מתריסה חווה היסטוריה של דפוס הורות מחמיר, מה שמקשה לומר האם התנהגות הילד היא זו שיצרה דפוס הורות שכזה או שהתנהגות הילד נובעת מדפוס הורות זה, או שזה שילוב של השניים.[6]

התסמינים ההתנהגותיים הבאים קשורים להפרעת התנגדות:[7]

  • התקפי זעם תכופים
  • ויכוחים מוגזמים עם מבוגרים
  • סירוב אקטיבי להיענות לבקשות או לכללים
  • לעיתים קרובות מזלזל ומתמרד בחוקים
  • מעצבן ומרגיז אחרים בכוונה
  • לעיתים קרובות רגיש או רגזן
  • האשמת אחרים בטעויות שלו
  • התפרצויות כעס וטינה תכופות
  • יחס זדוני ונקמני

אבחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבחנה מתחלקת ל-3 קבוצות של קריטריונים על פי ה-DSM. לפי DSM-5 אבחנה זאת מתבצעת כאשר מתקיים:[8]

A. דפוס מצב רוח כעוס ורגזני, התנהגות וכחנית ומתריסה או נקמנית שנמשכת לפחות 6 חודשים, כאשר מתקיימים לפחות ארבע סימפטומים מהקטגוריות הבאות ונצפים בזמן אינטראקציה עם לפחות אדם אחד שאינו אח או אחות.

מצב רוח רגזני שמתרגז בקלות

  • 1. לעיתים קרובות מאבד סבלנות.
  • 2. מתרגז ומתעצבן בקלות לעיתים קרובות.
  • 3. כעוס ומתרעם לעיתים קרובות.

ויכוחים חוזרים עם דמויות סמכות

  • 4. מתווכח עם גורם סמכות או אם מדובר בילדים ומתבגרים אז עם מבוגרים לעיתים קרובות.
  • 5. לעיתים קרובות מתמרד ומסרב להיענות לדרישות מגורמי סמכות או מסרב לציית לחוקים.
  • 6. מציק, מרגיז אחרים באופן מכוון לעיתים קרובות.
  • 7. מאשים אחרים בטעויות שלו/ שלה לעיתים קרובות. 

נקמנות

  • 8. התנהג בצורה נקמנית וזדונית פעמיים בחצי השנה האחרונה.

B. ההפרעות בהתנהגויות מתקשרות למצוקה של הסובל מההפרעה או מצוקה בקרב הקרובים אליו (משפחה, חברים, עמיתים לעבודה) או שהן מפריעות ומשפיעות באופן שלילי על חיי החברה, לימודים, תעסוקה ותחומים חשובים אחרים בתפקוד חברתי.

C. התנהגויות אלה לא יכולות להופיע רק בזמן התקף פסיכוטי, שימוש בסמים, דיכאון והפרעה דו-קוטבית.

תדירות ומשך התנהגויות אלו משמשות להבחין ולהבדיל בין התנהגויות שבגבול הנורמטיבי לבין התנהגויות שמהוות סימפטומים. עבור ילדים שמתחת לגיל 5, התנהגויות אלו צריכות להופיע ברוב הימים לתקופה של לפחות 6 חודשים אלא אם צוין אחרת (קריטריון A8). בעבור פרטים בגיל 5 ומעלה התנהגויות אלו צריכות להופיע לפחות פעם בשבוע למשך תקופה של לפחות חצי שנה אלא אם צוין אחרת (קריטריון A8). בזמן שהקריטריונים מציינים רמה מינימלית של תדירות בכדי להגדיר סימפטומים, גורמים נוספים צריכים להילקח בחשבון כגון, האם התדירות והעוצמה של ההתנהגויות הן מחוץ לטווח הנורמלי בהקשר לרמה ההתפתחותית, מין ותרבות של הפרט.

מצייני חומרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלשה: הסימפטומים מוגבלים למיקום אחד בלבד (בית, בית ספר, עבודה או בנוכחות עמיתים).

מתונה: חלק מהסימפטומים מופיעים בלפחות 2 מקומות.

חמורה: חלק מהסימפטומים מופיעים בשלושה מקומות או יותר.  

שכיחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי 5 DSM שכיחות ההפרעה נעה בין 1%-11%. היקף ההפרעה משתנה, הממוצע הוא 3.3% ותלוי בגיל ובמין הילד. ניכר כי ההפרעה שכיחה יותר אצל ילדים לפני גיל ההתבגרות (1.4:1) אך ההבדל אינו מובהק.

גורמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת התנגדות נחשבת כהפרעה בעלת השפעות גנטיות מובהקות. מוערך כי התורשתיות של ההפרעה היא מעל 50%, כאשר הגורמים הגנטיים אחראים ליותר מ-70% מהשונות במדדים אינדיבידואליים המבוססים על דיווחי ההורים.[9] בעוד שחלק מן החוקרים מציעים כי ל-ODD ולהפרעת התנהגות יש חפיפה גנטית משמעותית, מחקרים אחרים מצביעים על גורמים ייחודים לכל הפרעה.[10] בנוסף, נראה כי גורמים גנטיים הם בבסיס הקשר בין ODD ל-ADHD[11], כמו גם בין ODD לבין דיכאון קליני.[12]

כמו כן, זוהה קשר עקבי בין הפרעת התנגדות לבין התפתחותם של הפרעות דיכאון וחרדה מאוחר יותר.[13] בספרות המקצועית, רווחת ההנחה כי האספקטים של מצב הרוח באבחנה של הפרעת התנגדות הם אלה שמנבאים הפרעות כגון חרדה ודיכאון.[13]

השפעת קבוצת השווים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים המציגים התנהגות מתנגדת הם בעלי נטייה גבוהה יותר לחוות בעיות בקשרים הבין-אישיים שלהם עם קבוצת השווים. לעיתים קרובות למדיי ילדים אלה נדחים על ידי חבריהם, ונוטים להתחבר עם ילדים אחרים בעלי בעיות התנהגות. לחווית הדחייה עצמה עשויות להיות השלכות פסיכולוגיות שליליות כמו בדידות, הערכה עצמית נמוכה, תוקפנות ודיכאון ותחושת ניכור. הסביבה הרחבה יותר המקיפה את הילד עלולה גם להוות גורם סיכון, דוגמת שכונת המגורים. קשרים אלה מודגשים עי"י תאוריות רבות בקרימינולוגיה, כגון תאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית.

מודל האשדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל האשדים של דוג', גרינברג ומאלון מציע דרך נוספת להציג את ההשפעה המצטרפת ואת קשרי הגומלין בין גורמי הסיכון השונים.[14] על-פי המודל, בשלב הראשון, גורמי סיכון המוגדרים כ״מרוחקים״ יותר, כגון השפעה סביבתית, משפיעים על היווצרות גורמי סיכון המוגדרים ״כקרובים״ יותר, כגון סגנון הורות. בשלב השני, סגנון הורות בלתי מותאם עלול להשפיע על התנהגות הילד ולעורר התנהגות מרדנית ובלתי מותאמת בקרב ילדים עם מאפיינים מולדים. בשלב השלישי, הצטרפות אשדים אלו תעצים את סיכויי ההתפרצות של בעיית ההתנהגות מובחנת אשר תבוא לידי ביטוי בהתנהגות אנטי-חברתית גם מחוץ לבית.[14]

התפתחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים ומתבגרים עם הפרעת התנגדות מתריסה נמצאים בסיכון מתגבר למספר בעיות הסתגלותיות כמבוגרים, כולל, התנהגות אנטי-חברתית, בעיות שליטה בדחפים, שימוש לרעה בסמים, חרדה ודיכאון. הרבה מההתנהגויות הקשורות בהפרעת התנגדות מתריסה מתגברות בתדירותן במהלך תקופת הגן וההתבגרות. לכן זה קריטי במהלך תקופות התפתחות אלו שהעוצמה והתדירות של אותן התנהגויות תבחן ותיבדק ביחס למדדים נורמטיביים, לפני יקבע כי אלו תסמינים של הפרעת התנגדות מתריסה.[15]

ODD והפרעת קשב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת התרסה התנגדות עשויה להתקיים אצל חלק מהילדים לצד הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, בקומורבידיות, ולעיתים קיים בלבול בהבחנה בין שתי ההפרעות. הפרעת קשב אינה תנאי הכרחי לאבחנה והיא נמצאת בצורה פחותה ב-ODD[1]. ממחקרים שונים עולה כי כ-40–70 אחוזים מהילדים הלוקים בהפרעת קשב, לוקים גם ב-ODD[1][16][17].

להבדיל מהאימפולסיביות המאפיינת הפרעת קשב אשר מתבטאת בעיקר בצורת ההתנהלות ובאופן העבודה, האימפולסיביות המאפיינת את הסובלים מ-ODD מאופיינת יותר באגרסיה ובחיכוכים עם הסביבה[1].

טיפול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

על פי גישת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ההתנהגויות המתריסות מקבלות חיזוק חיובי או שלילי על ידי הסביבה של הילד, לרוב בלי כוונה ובאופן לא מודע, ובכך מוגברות התנהגויות שליליות אלו. טיפול בהפרעה על פי גישה זו כולל הדרכה לכלל הגורמים החשובים בסביבה של הילד (משפחה, צוות חינוכי) לזיהוי והפחתה של החיזוקים שהם נותנים להתנהגותו השלילית, ומעבר למתן חיזוקים להתנהגות חיובית.

טיפול נוסף ללוקים בהפרעה יכול להיות פסיכותרפיה פרטנית, שנועדה להקנות למטופל כלים להתמודדות: פיתוח ויסות רגשי של התגובות מול מצבים מתסכלים, התמודדות עם חרדות שמעוררים מצבים אלו, פיתוח הבנה לרגשות וצרכים של האחר, שפה באמצעותה ניתן לבטא רגשות, מיומנות הפקת לקחים ממצבים שקרו בעבר ותכנון פעולות להבא, מיומנות פתרון בעיות, דחיית סיפוקים, ועוד.

טיפולים אחרים ללוקים בהפרעה עשויים להיות טיפול משפחתי, או אימון לרכישת מיומנויות חברתיות.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפרעת התנגדות בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 ד"ר מירי כ"ץ (2007). הפרעת קשב - ADHD ותחלואה נלווית - Comorbidity.The Medical.
  2. ^ "Diagnostic Criteria 313.81 (F91.3)". Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (Fifth ed.). American Psychiatric Association. 2013. ISBN 978-0-89042-554-1.
  3. ^ "Diagnostic Criteria 313.81 (F91.3)". Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (Fifth ed.). American Psychiatric Association. 2013. ISBN 978-0-89042-554-1.
  4. ^ "Diagnostic Criteria 313.81 (F91.3)". Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (Fifth ed.). American Psychiatric Association. 2013. ISBN 978-0-89042-554-1.
  5. ^ "Diagnostic Criteria 313.81 (F91.3)". Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (Fifth ed.). American Psychiatric Association. 2013. ISBN 978-0-89042-554-1.
  6. ^ "Diagnostic Criteria 313.81 (F91.3)". Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (Fifth ed.). American Psychiatric Association. 2013. ISBN 978-0-89042-554-1.
  7. ^ eAACAP (2009). "ODD: A guide for Families" (PDF). The American Academy of Child and Adolescent Psychiatry (AACAP). נבדק ב-26 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Diagnostic Criteria 313.81 (F91.3)". Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (Fifth ed.). American Psychiatric Association. 2013. ISBN 978-0-89042-554-1.
  9. ^ L. J. Eaves, J. L. Silberg, J. M. Meyer, H. H. Maes, E. Simonoff, A. Pickles, M. Rutter, M. C. Neale, C. A. Reynolds, M. T. Erikson, A. C. Heath, R. Loeber, K. R. Truett, J. K. Hewitt, Genetics and developmental psychopathology: 2. The main effects of genes and environment on behavioral problems in the Virginia Twin Study of Adolescent Behavioral Development, Journal of Child Psychology and Psychiatry, and Allied Disciplines 38, 1997-11, עמ' 965–980 doi: 10.1111/j.1469-7610.1997.tb01614.x
  10. ^ J. M. Meyer, M. Rutter, J. L. Silberg, H. H. Maes, E. Simonoff, L. L. Shillady, A. Pickles, J. K. Hewitt, L. J. Eaves, Familial aggregation for conduct disorder symptomatology: the role of genes, marital discord and family adaptability, Psychological Medicine 30, 2000-07, עמ' 759–774 doi: 10.1017/S0033291799002408
  11. ^ J. K. Hewitt, J. L. Silberg, M. Rutter, E. Simonoff, J. M. Meyer, H. Maes, A. Pickles, M. C. Neale, R. Loeber, M. T. Erickson, K. S. Kendler, A. C. Heath, K. R. Truett, C. A. Reynolds, L. J. Eaves, Genetics and developmental psychopathology: 1. Phenotypic assessment in the Virginia Twin Study of Adolescent Behavioral Development, Journal of Child Psychology and Psychiatry, and Allied Disciplines 38, 1997-11, עמ' 943–963 doi: 10.1111/j.1469-7610.1997.tb01613.x
  12. ^ William E. Copeland, Lilly Shanahan, E. Jane Costello, Adrian Angold, Childhood and Adolescent Psychiatric Disorders as Predictors of Young Adult Disorders, Archives of General Psychiatry 66, 2009-07-01, עמ' 764 doi: 10.1001/archgenpsychiatry.2009.85
  13. ^ 1 2 Argyris Stringaris, Robert Goodman, Longitudinal Outcome of Youth Oppositionality: Irritable, Headstrong, and Hurtful Behaviors Have Distinctive Predictions, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry 48, 2009-04, עמ' 404–412 doi: 10.1097/CHI.0b013e3181984f30
  14. ^ 1 2 Kenneth A. Dodge, Mark T. Greenberg, Patrick S. Malone, Testing an Idealized Dynamic Cascade Model of the Development of Serious Violence in Adolescence, Child development 79, 2008, עמ' 1907–1927 doi: 10.1111/j.1467-8624.2008.01233.x
  15. ^ "Diagnostic Criteria 313.81 (F91.3)". Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (Fifth ed.). American Psychiatric Association. 2013. ISBN 978-0-89042-554-1.
  16. ^ Oppositional Defiant Disorder: Prevalence and Comorbidity
  17. ^ ADHD characteristics: I. Concurrent co-morbidity patterns in children & adolescents