"הקיפוד והשועל" היא מסה מאת ישעיה ברלין, אשר נכתבה בהתייחס להשקפתו של הסופר הרוסי לב טולסטוי על ההיסטוריה. חיבור זה, אולי המפורסם מבין חיבוריו של ברלין, יצא לאור לראשונה בשנת 1953.
כותרת החיבור היא קונוטציה לפתגם המיוחס למשורר היווני בן המאה ה-7 לפנה"ס ארכילוכוס:
ברלין יוצא מן התמצית הרעיונית המובאת בפתגם זה, ומשתמש בה כמטפורה כאשר הוא דן במתח שבין ראיית עולם מוניסטית לפלורליסטית. לפי ברלין, נחלקים ההוגים והיוצרים לשתי קטגוריות:
בהתייחס לטולסטוי, טוען ברלין כי במבט ראשון נראה שהוא מצליח לחמוק מהגדרה. הוא סבור כי על אף שטולסטוי מדגים כישרונות של שועל – הוא מחזיק באמונה כי על האדם להיות כקיפוד, ובכך יצירתו הפורה כשלעצמה עלולה להיות מטעה. ברלין ממשיך ומשתמש ברעיון זה של טולסטוי כבסיס לניתוח התאוריה של ההיסטוריה שהציג האחרון ברומן "מלחמה ושלום".
ישנם הוגים דוגמת מייקל וולצר, אשר תיארו את ברלין עצמו באופן זהה – אדם היודע דברים רבים, בהשוואה לצרות עולמם של פילוסופים פוליטיים רבים בני זמננו. תלמידו לשעבר של ברלין, הפילוסוף הקנדי צ'ארלס טיילור, כונה בפי ברלין "קיפוד", ואף הודה בכך ברצון בראיון שנערך עמו לאחר זכייתו בפרס טמפלטון (Templeton) בשנת 2007.[2]
ברלין הרחיב את המושג בספרו The Proper Study of Mankind (1997).
הספר שהוצג גם על ידי ברלין עצמו כסוג של בדיחה[3] הפך לספר פופולרי למדי ברבות השנים, והרעיון המוצג בו של קיפודים ושועלים משמש כיום כמושג שגור למדי. בשנים האחרונות נכתבו מספר לא קטן של מאמרים וספרים העושים שימוש בהבחנה זו, בעיקר בתחומי הניהול והחדשנות.[4][5] הוגה מרכזי שעשה שימוש בהבחנה זו הוא פיליפ טטלוק, שטען כי הסיכוי של "שועל" לחזות התפתחויות בהצלחה גבוה מן הסיכוי של מומחה "קיפוד".[6] בישראל קידם את הרעיון של "חשיבה שועלית", ד"ר צבי לניר בספר "פנקס הכיס של השועל" המתבסס אף הוא על הבחנתו של ברלין.[7]