השלכות הנאציזם

הנאציזם וגרמניה הנאצית השפיעו על מדינות, קהילות ואנשים רבים לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה. הניסיון של גרמניה הנאצית להשמיד קבוצות שנתפסו כתת-אדם על ידי האידאולוגיה הנאצית, לרבות השמדת היהודים בשואה, נעצרו בזכות בעלות הברית בראשות בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית, שהביאו לכניעת גרמניה הנאצית.

העם היהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"מי שעונד את השלט הזה הוא אויב עמנו" – סיסמת השבוע, 1 ביולי 1942

מתוך 18 מיליון היהודים בעולם ב-1939, יותר משליש נרצחו בשואה. [1] [2] מתוך שלושה מיליון היהודים בפולין שרדו בפולין פחות מ-60,000 ועוד כרבע מיליון שברחו מפולין, בעיקר לתוככי ברית המועצות. רוב היהודים הנותרים במזרח ובמרכז אירופה הפכו לפליטים, שלא יכלו או לא רצו לחזור למדינות הגוש המזרחי או למדינות ששיתפו פעולה עם הנאצים בתקופת המלחמה.

פולין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העולם השנייה 85% מהמבנים בוורשה נהרסו על ידי הוורמכט.

הנאצים התכוונו להשמיד את האומה הפולנית. ב-1941 החליטה ההנהגה הנאצית שפולין תטוהר מפולנים אתניים תוך 10 עד 20 שנה ותיושב על ידי מתיישבים גרמנים כדי לקדם את מדיניות מרחב המחיה.[3] מתחילת הכיבוש, מדיניותה של גרמניה הייתה לשדוד ולנצל את השטח הפולני, תוך הפיכתו למחנה ריכוז ענק לפולנים שהוגדרו כנחותים לפי תורת הגזע הנאצית.[3] מדיניות הביזה והניצול פגשה בתעשייה הפולנית, בחקלאות, בתשתיות ובאוצרות תרבות. ההרס שביצעו הגרמנים נאמד בשווי של 525 מיליארד אירו או 640 מיליארד דולר. [4] התעשייה הפולנית הושמדה או הועברה לרוסיה על ידי הכוחות הסובייטיים לאחר המלחמה.

דו"ח רשמי של ממשלת פולין שהוכן ב-1947 דיווח על 6,028,000 קורבנות מלחמה מתוך אוכלוסייה של 27,007,000 פולנים ויהודים אתניים. מסיבות פוליטיות, הדו"ח לא כלל את מקרי המוות המיוחסים לברית המועצות ואת האבדות בקרב אזרחים פולנים ממוצא אוקראיני ובלארוסי.

גבולה המזרחי של פולין הוזז מערבה אל קו קרזון. כך הפסידה פולין 188,000 קמ"ר. בשטח זה היו 5.3 מיליון פולנים אתניים. [5] על כך אמורה הייתה פולין לקבל פיצוי של 111,000 קמ"ר מגרמניה, שטח ממזרח לקו אודר-נייסה שבו היו 11.4 מיליון גרמנים שגורשו מערבה. [6] גרמניה חטפה כ-20,000 ילדים פולנים שהגרמנים האמינו שהם בעלי "דם גרמני". [7] מתוך החטופים רק 10-15% חזרו הביתה. [8] האליטות הפולניות הושמדו ויותר ממחצית האינטליגנציה הפולנית נרצחה. היו מקצועות ש-20-50% מהעובדים בהם נרצחו, למשל 58% מעורכי הדין הפולנים, 38% מהרופאים ו-28% מעובדי האוניברסיטאות. הגרמנים הרסו את בירת פולין ורשה והחריבו את רוב עריה (למשל ורוצלב). חלקן, למשל לבוב, הועברו לברית המועצות. פולין הפכה למדינת לווין סובייטית, תחת ממשלה קומוניסטית ובשליטה סובייטית עד 1989. כוחות רוסיים נסוגו מפולין רק ב-1993, לאחר התמוטטות ברית המועצות ב-1991.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז אירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהמלחמה והכיבוש הסובייטי, מדינות מרכז אירופה מצאו את עצמן תחת תחום ההשפעה הסובייטי כפי שהוסכם בוועידת יאלטה. לאחר המלחמה הוקמו ממשלות סוציאליסטיות בסגנון סובייטי בכל המדינות הללו וכל דמוקרטיה ליברלית שהתקיימה לפני המלחמה בוטלה. ברית ורשה לא השתתפה בתוכנית מרשל, ותשתית תעשייתית נלקחה על ידי הסובייטים, ולכן הואטה באופן משמעותי ההתאוששות הכלכלית.

ברית המועצות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-26 מיליון אזרחים סובייטים נספו כתוצאה מהפלישה הנאצית לברית המועצות, בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, בהם כ-10,651,000 חיילים שמתו בקרב נגד מדינות הציר או במחנות שבויים. [9] לפי ההיסטוריון הרוסי ואדים ארליקמן, האבדות הסובייטיות הסתכמו ב-26.5 מיליון מקרי מוות הקשורים למלחמה. [10] מיליוני אזרחים מתו מרעב, קור ומעשי טבח, ואזורי ברית המועצות מפרברי מוסקבה ונהר הוולגה עד לגבול המערבי נהרס והתרוקן מאוכלוסייתו. המוות וההרס ההמוני פגעו קשות בכלכלה ובחברה הסובייטית. מספר ההרוגים כלל כ-1.5 מיליון יהודים סובייטים שאותם רצחו הפולשים הגרמנים. [11] ההשמדה ההמונית והרצח ההמוני היו אחת הסיבות לכך שברית המועצות ייסדה מדינות לווין במרכז אירופה, שכן הממשלה קיוותה להשתמש במדינות אלה כאזור חיץ נגד פלישה עתידית מהמערב. עקב כך פורקה הברית שהתקיימה בזמן המלחמה בין ברית המועצות לבעלות הברית המערביות, ונסללה הדרך למלחמה הקרה, שנמשכה עד 1989, שנתיים לפני התפרקות ברית המועצות ב-1991. התרבות הסובייטית בשנות החמישים הוגדרה על ידי תוצאות מלחמת העולם השנייה, שכונתה "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

קרוב ל-60% מהרוגי המלחמה באירופה היו מברית המועצות. אבדות צבאיות בסך כ-10.6 מיליון כללו 7.6 מיליון הרוגים או נעדרים, 2.6 מיליון שבויים שנרצחו ו-400,000 הרוגים פרטיזנים סובייטיים. 15.9 מיליון אזרחים נהרגו, בהם 1.5 מיליון עקב פעולות צבאיות, 7.1 מיליון קורבנות רצח עם ופעולות תגמול של הנאצים, 1.8 מיליון שגורשו לגרמניה לעבודות כפייה ו-5.5 מיליון מתים מרעב ומחלות. מקרי רעב נוספים שהסתכמו במיליון לאחר המלחמה, בשנים 1946–1947, אינם נכללים כאן. האבדות הללו הן בכל שטח ברית המועצות, כולל שטחים שסופחו אליה בשנים 1939–1940. [12]

צפונה הגיעו הגרמנים ללנינגרד, היא סנקט פטרבורג, באוגוסט 1941. העיר הוקפה ב-8 בספטמבר והחל מצור בן 900 יום, בו נספו כ-1.2 מיליון אזרחים.

מתוך 5.7 מיליון שבויי מלחמה סובייטים שתפסו הגרמנים, יותר מ-3.5 מיליון מתו בשבי הגרמני. [13] ב-11 בפברואר 1945, בסיומה של ועידת יאלטה, חתמו ארצות הברית ובריטניה עם ברית המועצות על הסכם להחזרת אזרחים סובייטיים. [14] הסכם זה הביא להחזרה בכוח של כל הסובייטים, ללא קשר לרצונותיהם. [15] על פי ההערכות, מיליוני שבויים סובייטים ועובדי כפייה שהועברו לגרמניה טופלו כבוגדים, פחדנים ועריקים בשובם לברית המועצות לפי צו מספר 270 (אנ'). [16] [17] לפי נתונים מארכיונים סובייטיים, שהפכו זמינים לאחר הפרסטרויקה, הגידול באוכלוסיית הגולאג היה מינימלי במהלך 1945–1946 [18] ורק 272,867 שבויי מלחמה ואזרחים סובייטים שהוחזרו, מתוך 4,199,488, נכלאו. [19]

בלארוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלארוס איבדה רבע מאוכלוסייתה לפני המלחמה, כולל כמעט כל האליטה האינטלקטואלית שלה, ו-90 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית במדינה. בעקבות קרבות כיתור עקובים מדם, כל שטח בלארוס של ימינו נכבש על ידי הגרמנים עד סוף אוגוסט 1941. הנאצים כפו משטר אכזרי, לקחו כ-380,000 צעירים לעבדות, והרגו מאות אלפי אזרחים אחרים. לפחות 5,295 יישובים בלארוסים נהרסו על ידי הנאצים וחלק מתושביהם או כולם נהרגו, זאת מתוך 9,200 יישובים שנשרפו או נהרסו בדרך אחרת בבלארוס במהלך מלחמת העולם השנייה. יותר מ-600 כפרים כמו חטין (טבח חטין, (אנ')) נשרפו וכל תושביהם נרצחו. [20] יותר מ-209 ערים ועיירות מתוך 270 נהרסו. הימלר קבע ש-3/4 מהאוכלוסייה הבלארוסית תחוסל ורבע מהאוכלוסייה ה"נקייה" יותר מבחינה גזעית (עיניים כחולות, שיער בהיר) יורשו לשרת את הגרמנים כעבדים (Ostarbeiter).

הערכות עדכניות מעלות את מספר הבלארוסים שנספו במלחמה ל-3,600,000, בניגוד ל-2.2 מיליון בהערכה קודמת - לא כל תושב רביעי אלא כ-40% מהאוכלוסייה הבלארוסית שלפני המלחמה, בגבולות בלארוס של ימינו. [21] להשוואה, 15% הפולנים בגבולות פולין לאחר המלחמה נספו, 19% מהאוכלוסייה האוקראינית שבגבולות אוקראינה לאחר המלחמה ו-2% מאוכלוסיית צ'כוסלובקיה שבגבולות לאחר המלחמה.

אוקראינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכות לגבי אובדן האוכלוסייה באוקראינה נעות בין 7 ל-11 מיליון. יותר מ-700 ערים ועיירות ו-28,000 כפרים נהרסו. [22]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוגוסלביה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל התנגדותם לנאציזם, הסרבים נחשבו לאויבי גרמניה הנאצית. לצד יהודים נהרגו וגורשו סרבים ביוגוסלביה בתקופת המלחמה.

כ-1,700,000 בני אדם נהרגו ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה בין השנים 1941–1945. אבדות גבוהות היו בקרב סרבים שחיו בבוסניה וקרואטיה, וכן בקרב מיעוטים יהודים וצוענים. אבדות גבוהות היו גם בשאר האוכלוסיות שלא שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית. בקיץ 1941 מרדו הסרבים בזמן הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הנאצים הגיבו בהוצאה להורג של 100 אזרחים סרבים על כל חייל הרוג ו-50 אזרחים סרבים על כל חייל פצוע. הפרטיזנים היוגוסלביים נלחמו במסע גרילה נגד כובשי מדינות הציר ובמלחמת אזרחים נגד הצ'טניקים, לאומנים סרבים אנטי קומוניסטים. מדינת קרואטיה העצמאית הוקמה כמדינת בובות נאצית, ונשלטה בידי המיליציה הפשיסטית אוסטאשה. מדינת קרואטיה העצמאית הקימה מחנות השמדה לאנטי-פשיסטים, קומוניסטים, סרבים, מוסלמים, צוענים ויהודים, אחד הידועים לשמצה היה מחנה הריכוז יאסנובאץ. גברים, נשים וילדים רבים, רובם סרבים, נרצחו במחנות אלו.

מערב אירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה וצרפת, שתיים מהמנצחות, היו מותשות ופשטו את הרגל בעקבות המלחמה, ובריטניה איבדה את מעמדה כמעצמה. [23] גרמניה ויפן חרבו, ובעולם נותרו שתי מעצמות דומיננטיות, ארצות הברית וברית המועצות. המציאות הכלכלית והפוליטית במערב אירופה הביאה לפירוק האימפריות הקולוניאליות האירופיות, במיוחד באפריקה ובאסיה.

אחת ההשלכות הפוליטיות החשובות ביותר של הכיבוש הנאצי במערב אירופה הייתה הקמת בריתות פוליטיות חדשות שהפכו לאיחוד האירופי ולברית צבאית בינלאומית של מדינות אירופה, ברית נאט"ו, כדי לאזן את ברית ורשה של הסובייטים, עד שהשלטון הקומוניסטי במזרח אירופה הסתיים בסוף שנות ה-80.

הקומוניסטים יצאו מהמלחמה עם היוקרה העצומה של הכוחות המזוינים הסובייטיים המנצחים, ולמשך זמן מה נראה היה שישתלטו על המשטרים בצרפת, איטליה ויוון. המערב פעל למנוע זאת, ופרצה המלחמה הקרה.

יוון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוון, הכיבוש הגרמני (אפריל 1941 - אוקטובר 1944) הרס את הכלכלה באמצעות שוד במסווה של לקיחת פיצויי מלחמה, ביזת משאבי המדינה והיפר-אינפלציה. הגרמנים הותירו את רוב תשתיות המדינה הרוסות עם נסיגתם ב-1944. כתוצאה ממצור בעלות הברית ואדישות גרמנית לצרכים המקומיים, החורף הראשון של הכיבוש התאפיין ברעב במרכזים העירוניים המרכזיים. עד 300,000 אזרחים מתו מרעב. רמות הרעב הללו לא חזרו על עצמן בשנים הבאות, אך תת-תזונה הייתה נפוצה לאורך כל הכיבוש. אלפים הוצאו להורג על ידי כוחות גרמנים כפעולות תגמול על פעילות פרטיזנים. כחלק מהשואה, הקהילה היהודית של יוון כמעט נמחקה, במיוחד הקהילה הספרדית הגדולה של סלוניקי, שהחלה בתחילת המאה ה-16 בהזמנתה של האימפריה העות'מאנית השלטת. לפחות 81% (כ-60,000) מכלל יהודי יוון לפני המלחמה נרצחו.

הכיבוש הגרמני חולל מהפך חברתי. האליטות הפוליטיות הוותיקות נדחקו לצד, וההתנגדות לנאצים העלתה לקדמת הבמה את חזית השחרור הלאומית השמאלנית (EAM), תנועת ההמונים הראשונה במדינה, בה הקומוניסטים מילאו תפקיד מרכזי. במאמץ להתנגד לה, עודדו הגרמנים את הממסד השמרני שלפני המלחמה להתעמת איתה, ואפשרו יצירת יחידות חמושות. בשנה האחרונה לכיבוש, התנאים ביוון קרבו למלחמת אזרחים בין EAM לכוחות אחרים. השבר הפך קבוע בדצמבר 1944, כאשר EAM והממשלה בתמיכת בריטניה התעמתו באתונה, ומלחמת אזרחים פרצה בין 1946–1949 .

גרמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטחים שאיבדה גרמניה ואזורי כיבוש של בעלות הברית לאחר המלחמה בגרמניה

יותר מ-8 מיליון גרמנים, בהם כמעט 2 מיליון אזרחים, מתו במהלך מלחמת העולם השנייה (ראו חללים במלחמת העולם השנייה). לאחר המלחמה נגרמו אבדות נוספות במהלך כיבוש בעלות הברית וגירוש האוכלוסין.

לאחר המלחמה, העם הגרמני נתפס כאשם בפשעי הנאצים על ידי מדינות אירופה האחרות. גרמנים רבים חשו אשמה, ודיונים רבים חלו בין חוקרים ופוליטיקאים במערב גרמניה, לדוגמה, פולמוס ההיסטוריונים בשנות ה-80. לאחר האיחוד מחדש, הדיון היה על התפקיד שגרמניה המאוחדת צריכה למלא בעולם ובאירופה. הרומן "נער קריאה" של ברנהרד שלינק נוגע לאופן שבו התמודדו הגרמנים לאחר המלחמה עם הנושא.

לאחר מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית פתחו בתוכנית דה-נאציפיקציה, אך ככל שהמלחמה הקרה התגברה, מאמצים אלה הצטמצמו במערב כי מעצמות המערב נזקקו לאנשי המנהל והמשק הגרמנים, הנאצים לשעבר, במאבקם נגד הגוש המזרחי.

חלוקת גרמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה והכלכלה הגרמנית היו הרוסים. חלקים גדולים מרוב הערים הגדולות נהרסו בהפצצות בעלות הברית, הריבונות נלקחה על ידי בעלות הברית והשטח היה מלא במיליוני פליטים מהמחוזות המזרחיים לשעבר בגרמניה, שטחים שבעלות הברית קבעו את סיפוחם על ידי ברית המועצות ופולין. הגבול המזרחי של גרמניה הועבר מערבה, לקו אודר-נייסה וגרמניה קטנה בכ-25% (ראו ועידת פוטסדאם). שאר גרמניה חולקה בין בעלות הברית ונכבשה על ידי חיילים בריטים (צפון-מערב), צרפתים (דרום-מערב), אמריקאים (הדרום) והסובייטים (המזרח).

גירוש גרמנים מהאזורים במזרח (שטחים מזרחיים לשעבר של גרמניה), חבל הסודטים ומקומות אחרים במזרח אירופה נמשך שנים. מספר המגורשים הגרמנים הסתכם בכ-15,000,000. הערכות מספר מקרי המוות בקשר לגירוש נעות בין מתחת ל-500,000 ל-3 מיליון.[דרוש מקור]

לאחר זמן קצר נחלקו בעלות הברית עקב אידאולוגיות - קומוניזם מול קפיטליזם - ביססו תחומי השפעה ויצרו חלוקה שלא הייתה קיימת בעבר בגרמניה, בין מזרח למערב (אם כי החלוקה הייתה בעיקר לפי גבולות מדינות שהיו קיימות בגרמניה לפני האיחוד שביצע ביסמרק פחות מ-100 שנים לפני כן).

חוקת גרמניה המזרחית וחוקת גרמניה המערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקה למזרח גרמניה נוסחה ב-30 במאי 1949. וילהלם פיק, מנהיג מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (SED) (שנוצרה במיזוג כפוי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD) והמפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) באזור הכיבוש הסובייטי), נבחר בתור הנשיא הראשון של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

מערב גרמניה (רשמית: הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, FRG - זהו עדיין השם הרשמי של גרמניה המאוחדת כיום) קיבלה ריבונות למחצה בשנת 1949, כמו גם חוקה (Grundgesetz, חוק יסוד). המסמך לא נקרא "חוקה" באופן רשמי, שכן בשלב זה, עדיין לא היה ברור אם שתי הגרמניות יתאחדו.

הבחירות החופשיות הראשונות במערב גרמניה נערכו ב-1949, בהן ניצחה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של גרמניה (CDU, השמרנים) בהפרש קל. קונרד אדנאואר, חבר ב-CDU, היה הבונדסקנצלר (הקנצלר) הראשון של מערב גרמניה.

שתי המדינות הגרמניות טבעו בשנת 1948 כסף, מארק גרמני: West-Mark במערב גרמניה ו-Ost-Mark במזרח גרמניה.

הצבת חיילים זרים בגרמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים זרים עדיין מוצבים בגרמניה כיום, למשל בסיס חיל האוויר האמריקאי רמשטיין, אך רוב החיילים עזבו לאחר המלחמה הקרה. עד 1994 היו חיילים סובייטים בגרמניה, על פי תנאי האמנה על ההסדר הסופי ביחס לגרמניה, ועד אמצע שנות ה-90 היו כוחות מערביים. ממשל בוש בארצות הברית ב-2004 הצהיר על כוונה להסיג את רוב החיילים האמריקאים שנותרו מגרמניה בשנים הקרובות. בין 1950–2000 יותר מ-10,000,000 אנשי צבא אמריקאים הוצבו בגרמניה. [24]

כלכלת מערב גרמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת מערב גרמניה נבנתה מחדש באמצע שנות ה-50 הודות לוויתור באמצע 1947 על תוכנית מורגנטאו והפחתת פיצויי המלחמה שהוטלו על מערב גרמניה. החל "הנס הכלכלי" (Wirtschaftswunder). לאחר שתדלנות מצד ראשי המטות המשולבים והגנרלים קליי ומרשל, הבין ממשל טרומן שההתאוששות הכלכלית באירופה לא יכולה להתקדם ללא בנייה מחדש של הבסיס התעשייתי הגרמני שבו הייתה תלויה אירופה בעבר.[25] ביולי 1947 ביטל טרומן את תוכנית מורגנטאו[25] והחליף אותה בפקודת המטות המשולבים (JCS) מספר 1779, שהדגישה כי "אירופה משגשגת דורשת את התרומות הכלכליות של גרמניה יציבה ויצרנית". [26]

פירוק המפעלים באזורים המערביים, לצורך הובלה לברית המועצות כפיצויים, הופסק כאשר החיכוכים גברו בין מזרח למערב. הוטלו מגבלות על ייצור גרמני כדי למנוע את התעוררות המיליטריזם הגרמני. מגבלות אלה כללו הגבלת ייצור פלדה גרמנית והשפיעו לרעה על הכלכלה הגרמנית. פירוק מפעלים על ידי צרפת ובריטניה כפיצויים ולמטרת הפחתת והפוטנציאל הכלכלי והמלחמתי של גרמניה הופסק ב-1951 ולא היה קרוב לקנה המידה של הפירוק וההובלה לברית המועצות של מפעלים באזור הכיבוש המזרחי.

כלכלת מזרח גרמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגוש המזרחי לא קיבל את תוכנית מרשל, והוקיע אותה כאימפריאליזם כלכלי אמריקאי, וכך התאושש לאט בהרבה מאשר מקבילו המערבי. חבל הרוהר היה לזמן מה בשליטה בינלאומית: הרשות הבינלאומית לרוהר (IAR) נוצרה כחלק מהסכם של ועידת שש המעצמות בלונדון ביוני 1948 להקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. [27] הרוהר שב לשליטה גרמנית עם תחילת המלחמה הקרה והקמת קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC). ה-ECSC הוביל לחיבור שוקי הפחם והפלדה הגרמניים לקהילה רב לאומית ב-1951. את חבל הסאר השכן, המכיל חלק גדול ממרבצי הפחם של גרמניה, מסרה ארצות הברית לממשל הכלכלי הצרפתי כמדינת חסות בשנת 1947. חבל זה שב באופן פוליטי לגרמניה בינואר 1957, ובאופן כלכלי - מספר שנים מאוחר יותר. שלזיה עילית, המרכז השני בגודלו של כרייה ותעשייה בגרמניה, נמסר לפולין בוועידת פוטסדאם.

החרמת קניין רוחני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית החרימו קניין רוחני בעל ערך רב, את כל הפטנטים הגרמניים, בגרמניה ומחוצה לה, והשתמשו בהם כדי לחזק את התחרותיות התעשייתית שלהן על ידי מתן הרישוי לחברות מסחריות ומחקריות במדינות בעלות הברית. [28] הן החלו בכך מיד לאחר הכניעה הגרמנית והמשיכו בשנתיים הבאות. ארצות הברית פעלה לקצירת הידע הטכנולוגי והמדעי והפטנטים בגרמניה. "הפיצויים האינטלקטואלים" שלקחו ארצות הברית ובריטניה היו בסך קרוב ל-10 מיליארד דולר . [29] [30] [31] במשך יותר משנתיים שבהן מדיניות זו הייתה בתוקף, לא התקיים מחקר תעשייתי בגרמניה, שכן כל תוצאותיו היו זמינות אוטומטית למתחרים מעבר לים. רשויות הכיבוש עודדו חברות מארצותיהן לגשת לכל הרשומות והמתקנים התעשייתיים והמחקריים הגרמניים. אלפי חוקרים גרמנים הועסקו בברית המועצות ובארצות הברית, בין היתר ב"מבצע מהדק נייר".

תזונת הגרמנים לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים לאחר הכניעה היו רמות התזונה הגרמניות נמוכות מאוד, מה שהביא לשיעורי תמותה גבוהים. לאורך 1945 דאגו כוחות הכיבוש האמריקאים לכך שסיוע בינלאומי לא יגיע לגרמנים אתניים[32] אלא לעקורים שאינם גרמנים, שבויים משוחררים מקרב בעלות הברית ואסירי מחנות ריכוז.[32] במהלך 1945 אזרח גרמני באזורי הכיבוש של ארצות הברית ובריטניה קיבל כ-1,200 קלוריות ביום בממוצע.[32] עקורים שאינם גרמנים קיבלו 2,300 קלוריות באמצעות יבוא חירום של מזון ובעזרת הצלב האדום.[32] בתחילת אוקטובר 1945 ממשלת בריטניה הודתה בישיבת ממשלה כי שיעורי התמותה של אזרחים מבוגרים בגרמניה עלו פי ארבעה מהרמות שלפני המלחמה ושיעורי התמותה בקרב הילדים הגרמנים עלו פי עשרה מהרמות שלפני המלחמה.[32] הצלב האדום הגרמני פורק, והצלב האדום הבינלאומי וסוכנויות הסעד הבינלאומיות האחרות נמנעו מלעזור לגרמנים באמצעות בקרה קפדנית על אספקה ונסיעות.[32] הסוכנויות הבודדות שהורשו לסייע לגרמנים, כמו ה-Caritasverband המקומי, לא הורשו להשתמש באספקה מיובאת. כאשר הוותיקן ניסה להעביר אספקת מזון מצ'ילה לתינוקות גרמנים, משרד החוץ האמריקאי אסר זאת.[32] מצב המזון הגרמני החמיר בחורף 1946–1947, כאשר צריכת הקלוריות הגרמנית נעה בין 1,000–1,500 קלוריות ליום, מצב שהחמיר בשל מחסור חמור בדלק לחימום.[32] במדינות בעלות הברית צריכת הקלוריות הממוצעת למבוגרים הייתה, בארצות הברית 3,200–3,300, בבריטניה 2,900 ובקרב צבא ארצות הברית 4,000.[32] שיעור תמותת תינוקות בגרמניה היה כפול מזה שבמדינות אחרות במערב אירופה עד סוף 1948.[32]

עובדי כפייה גרמניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שסיכמו בעלות הברית בוועידת יאלטה, שימשו הגרמנים עובדי כפייה כחלק מהשילומים שנועדו למדינות שנהרסו על ידי התוקפנות הנאצית. עד 1947 כ-4,000,000 גרמנים אזרחים ושבויי מלחמה עבדו בכפייה תחת ארצות הברית, צרפת, בריטניה וברית המועצות. אסירים גרמנים נאלצו לפנות שדות מוקשים בצרפת ובמדינות הנמוכות. עד דצמבר 1945 העריכו השלטונות הצרפתיים כי 2,000 אסירים גרמנים נהרגו או נפגעו מדי חודש בתאונות. [33] בנורווגיה תיעוד הנפגעים האחרון הזמין, מ-29 באוגוסט 1945, מראה שעד אז מתו 275 חיילים גרמנים בעת פינוי מוקשים ו-392 נפגעו. [34] שיעורי התמותה של אזרחים גרמנים בעבודות כפייה בברית המועצות נעו בין 19% ל-39%.

אונס נשים גרמניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר המדויק של נשים וילדות שנאנסו על ידי חיילי הצבא האדום בחודשים שקדמו לכניעה ובשנים שאחריה לא ידוע, אך הוא נאמד במאות אלפים. רבים מהקורבנות הללו נאנסו שוב ושוב. כל קורבן נשאה טראומה לשארית ימיה, ובנוסף נוצרה טראומה קולקטיבית מסיבית לאומה המזרח גרמנית. [35][36]

ילדי הלייבנסבורן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העוינות לאחר המלחמה כלפי העם הגרמני מודגמת בגורלם של ילדי המלחמה, שנולדו לחיילים גרמנים ונשים מהאוכלוסייה המקומית במדינות כמו נורווגיה. ילדים כאלה ואמותיהם סבלו התעללות לאחר המלחמה. בדנמרק, העוינות כלפי כל גרמני התבטאה גם בטיפול בפליטים גרמנים בשנים 1945 עד 1949. במהלך 1945 מתו 7,000 ילדים גרמנים מתחת לגיל 5 כי רופאים דנים לא קיבלו מספיק מזון עבורם ועקב מניעת טיפול רפואי מכיוון שהיו שחששו שסיוע לילדי האויב לשעבר ייראה כמעשה לא פטריוטי. ילדים רבים מתו ממחלות שניתן לטפל בהן בקלות. כתוצאה מכך, "יותר פליטים גרמנים מתו במחנות דנים משמתו דנים במהלך כל המלחמה." [37] [38] [39] [40]

המלחמה הקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הקרה, היה קשה למערב גרמנים לבקר קרובים וחברים ממזרח גרמניה והיה בלתי אפשרי לבקר בכיוון ההפוך. לאחר בניית חומת ברלין ב-13 באוגוסט 1961 ועד שהונגריה פתחה את גבולה למערב בסוף שנות ה-80, ובכך אפשרה למאות אלפי מזרח גרמנים נופשים לברוח למערב אירופה, אפשר היה להגיע למערב גרמניה רק בבריחה בלתי חוקית על פני אזורי גבול מבוצרים ושמורים.

השסעים הכלכליים והחברתיים בין מזרח ומערב גרמניה ממשיכים לפעול בפוליטיקה ובחברה בגרמניה כיום. קיים ניגוד בין המערב האמיד והמגוון מבחינה כלכלית ובין המזרח החלש יותר, התלוי בתעשיות כבדות.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיקה עולמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הביאה לפירוק חבר הלאומים ולייסוד האו"ם ב-24 באוקטובר 1945. כמו קודמו, האו"ם הוקם כדי לסייע במניעת מלחמות עולם ולהכיל או לעצור סכסוכים קטנים יותר על פי העקרונות המעוגנים במגילת האומות המאוחדות. מבחינה גאופוליטית, ארצות הברית וברית המועצות עלו כשתי מעצמות העל היריבות הדומיננטיות החדשות. נוצרו שני מחנות סביב ארצות הברית וברית המועצות. היריבות גרמה למלחמה הקרה והובילה למספר מלחמות לא ישירות. לפני שקיעתה הסופית הייתה גם בריטניה מעצמת-על.

חוק בינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נאשמים במשפטי נירנברג. אחד היעדים העיקריים של התביעה היה הרמן גרינג (משמאל בשורה הראשונה), שנחשב לפקיד החשוב ביותר בגרמניה הנאצית לאחר מותו של היטלר.

השפעת הנאצים על המשפט הבינלאומי של ימינו הייתה משמעותית. אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, חוקים שהפכו את רצח העם לפשע, אושרה בדצמבר 1948, שלוש שנים לאחר התבוסה הנאצית. [41] באותו חודש הפכה גם ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם לחלק מהמשפט הבינלאומי. משפטי נירנברג, ובעקבותיהם משפטים אחרים של פשעי מלחמה נאצים, יצרו כלל לא כתוב הקובע שפקידי ממשל ש"מבצעים פקודות" שקיבלו ממנהיגים שהורו להם לבצע פשעים נגד האנושות אינם יכולים להשתמש במניע כזה - "מילאתי פקודות" - כדי לתרץ את פשעיהם. אמנת ז'נבה הרביעית (סעיף 33), בעקבות מלחמת העולם השנייה, הפכה עונשים קולקטיביים לפשע מלחמה. [42]

גזענות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוכח העדויות למחנות ההשמדה הנאצים, החלה התנגדות במערב לרעיונות של עליונות גזעית. אנטי גזענות ליברלית הפכה למרכיב עיקרי במשטרים מערביים רבים, והחלה התנגדות לפרסומים גזעניים. תרבויות בחברות מערביות החלו לנוע בכיוון סובלנות. מאז התמוטטות גרמניה הנאצית, אוכלוסיות מערביות נזהרו ממפלגות פוליטיות גזעיות ומנעו אתנוצנטריות לבנה, מחשש לשובם של טיהורים כמו אלה שביצעו הנאצים בגרמניה. תפיסת הרב-תרבותיות כעמוד תווך בחברה המערבית קיבלה חשיבות. פעולות הנאצים גרמו לעלייה בסנטימנט האנטי-גרמני.

צבא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוקטרינה הצבאית הגרמנית תחת המשטר הנאצי, שאופיינה כמלחמת בזק, קראה לתקיפות אוויריות אשר פגעו בקורבן המיועד לפני מתקפה של כוחות ממונעים, ממוכנים ומוטסים על נקודת המוקד (schwerpunkt) ולאחר מכן - כיתור על ידי כוחות ממונעים, וכן ניצול הפער על ידי כוחות חי"ר קונבנציונליים. תקשורת רדיו אפשרה את התיאום ההדוק הדרוש לתקיפות מסוג זה, ואפשרה תיאום של חיל האוויר. הנאצים הפרו את הוראות הפתיחה באש שהיו נהוגות במלחמה, הפרות שנחשבו לאחר המלחמה כפשעים נגד השלום. הנאצים ובעלות בריתם החלו לסגת עם התקדמות בעלות הברית בקרבות אל-עלמיין וסטלינגרד בזכות העובדה שכוחות בריטים וסובייטים אימצו אסטרטגיות שדה נאציות. כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמה היא אימצה טכניקות דומות של התקפה אווירית על גרמניה הנאצית, בכוח גדול יותר ממה שהלופטוואפה הצליח להפעיל.

גרמניה הנאצית עמדה בפני תבוסה לאחר קרב קורסק ובמיוחד הפלישה לנורמנדי, ולכן החלה לשגר אל בריטניה את הפצצה המעופפת V-1 ואת הטיל V-2, אם כי מאוחר מדי ולכן באופן שלא הועיל להפוך את מהלך המלחמה לטובתה. צבא גרמניה פיתח מטוסי סילון, מטוסי קרב ומפציצים וטילים ארוכי טווח, אך אלה היו בשלבי תכנון וניסוי ופותחו מאוחר מכדי שישנו את תוצאות המלחמה. בעלות הברית המנצחות שילבו את החידושים המוקדמים של טכנולוגיית סילון וטילים מבוססי רקטות למרחקים ארוכים בכוחותיהן המזוינים, אך רק לאחר תום מלחמת העולם השנייה עברו את שלבי התכנון והניסוי.

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Steven Bela Vardy and T. Hunt Tooley, eds. Ethnic Cleansing in Twentieth-Century Europe ISBN 0-88033-995-0. subsection by Richard Dominic Wiggers, The United States and the Refusal to Feed German Civilians after World War II

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "History of the Holocaust – An Introduction". Jewish Virtual Library. 19 באפריל 1943. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Luke Harding in Moscow (5 ביוני 2007). "Pipeline workers find mass grave of Jews killed by Nazis". The Guardian. UK. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 Volker R. Berghahn "Germans and Poles 1871–1945" in "Germany and Eastern Europe: Cultural Identities and Cultural Differences", Rodopi 1999
  4. ^ Poles Vote to Seek War Reparations, Deutsche Welle, 11 September 2004
  5. ^ Concise statistical year-book of Poland, Polish Ministry of Information. London June 1941 P.9 & 10
  6. ^ The Expulsion of Germans from Poland, Revisited (אורכב 12.06.2007 בארכיון Wayback Machine), H-Net Review
  7. ^ A. Dirk Moses, Genocide and Settler Society: Frontier Violence and Stolen Indigenous Children in Australian History, Google Print, p.260
  8. ^ Tadeusz Piotrowski, Poland's Holocaust: Ethnic Strife, Collaboration with Occupying Forces and Genocide in the Second Republic, 1918–1947, Google Print, p.22
  9. ^ "Leaders mourn Soviet wartime dead". BBC News. 9 במאי 2005. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Эрлихман, Вадим. (2004). Потери народонаселения в XX веке : справочник. Russkai︠a︡ panorama. ISBN 5-93165-107-1. OCLC 54860366.
  11. ^ Zvi Gitelman, History, Memory and Politics: The Holocaust in the Soviet Union
  12. ^ "Europe-Asia Studies: Soviet deaths in the Great Patriotic War: a note - World War II". 2004-12-05. אורכב מ-המקור ב-5 בדצמבר 2004. נבדק ב-2020-01-01. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Soviet Prisoners of War: Forgotten Nazi Victims of World War II". HistoryNet.com. אורכב מ-המקור ב-30 במרץ 2008. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ The United States and Forced Repatriation of Soviet Citizens, 1944–47 by Mark Elliott Political Science Quarterly, Vol. 88, No. 2 (Jun., 1973), pp. 253–275
  15. ^ "Forced Repatriation to the Soviet Union: The Secret Betrayal". Hillsdale College. אורכב מ-המקור ב-7 בפברואר 2012. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "The warlords: Joseph Stalin". Channel 4. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Remembrance (Zeithain Memorial Grove) (אורכב 13.10.2007 בארכיון Wayback Machine)
  18. ^ Getty, Rittersporn, Zemskov. "Victims of the Soviet Penal System in the Pre-war Years". אורכב מ-המקור ב-11 ביוני 2008. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  19. ^ "Репатриация перемещённых советских граждан // Виктор Земсков". Scepsis.ru. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Khatyn WWII Memorial in Belarus". The Virtual Guide to Belarus. 22 במרץ 1943. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Partisan Resistance in Belarus during World War II". The Virtual Guide to Belarus. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "Ukraine :: World War II and its aftermath". Encyclopædia Britannica. נבדק ב-13 בנובמבר 2011. {{cite encyclopedia}}: (עזרה)
  23. ^ "BBC - History - British History in depth: Britain, the Commonwealth and the End of Empire".
  24. ^ Tim Kane, PhD., Global U.S. Troop Deployment, 1950–2003 (אורכב 28.02.2007 בארכיון Wayback Machine), Heritage Foundation 27 October 2004
  25. ^ 1 2 Ray Salvatore Jennings "The Road Ahead: Lessons in Nation Building from Japan, Germany, and Afghanistan for Postwar Iraq (אורכב 14.05.2008 בארכיון Wayback Machine) May 2003, Peaceworks No. 49 pg.15
  26. ^ "Pas de Pagaille!". Time. 28 July 1947.
  27. ^ Amos Yoder, "The Ruhr Authority and the German Problem", The Review of Politics, Vol. 17, No. 3 (Jul., 1955), pp. 345–358
  28. ^ C. Lester Walker "Secrets By The Thousands". Harper's Magazine. October 1946.
  29. ^ Norman M. Naimark The Russians in Germany pg. 206. (Naimark refers to Gimbels book)
  30. ^ The $10 billion compares to the U.S. annual GDP of $258 billion in 1948.
  31. ^ The $10 billion compares to the total Marshall plan expenditure (1948–1952) of $13 billion, of which Germany received $1.4 billion (partly as loans).
  32. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Steven Bela Vardy and T. Hunt Tooley, eds. Ethnic Cleansing in Twentieth-Century Europe מסת"ב 0-88033-995-0. subsection by Richard Dominic Wiggers, "The United States and the Refusal to Feed German Civilians after World War II"
  33. ^ S. P. MacKenzie "The Treatment of Prisoners of War in World War II" The Journal of Modern History, Vol. 66, No. 3. (Sep., 1994), pp. 487–520.
  34. ^ Jonas Tjersland, Tyske soldater brukt som mineryddere, VG Nett, 8 April 2006
  35. ^ Norman M. Naimark. The Russians in Germany: A History of the Soviet Zone of Occupation, 1945–1949. Harvard University Press, 1995. מסת"ב 0-674-78405-7 pp. 132,133
  36. ^ Barbara Johr, Befreier und Befreite, Germany: Allgemeines Sachbuch, 2008
  37. ^ Children were starved in war aftermath (אורכב 27.09.2007 בארכיון Wayback Machine), Copenhagen Post, 15 April 2005
  38. ^ Manfred Ertel, Denmark's Myths Shattered: A Legacy of Dead German Children, Der Spiegel, 16 May 2005
  39. ^ Andrew Osborn, Documentary forces Danes to confront past, The Observer, 9 February 2003
  40. ^ Danish Study Says German Children Abused, Deutsche Welle, 10 April 2005
  41. ^ "Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, New York, 9 December 1948". אורכב מ-המקור ב-16 בנובמבר 2012. נבדק ב-7 בדצמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ "International Humanitarian Law - Fourth 1949 Geneva Convention". נבדק ב-7 בדצמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)