התקהלות בלתי חוקית
התקהלות (וגם: התכנסות או התאספות) בלתי־חוקית היא עבירה פלילית שהגדרתה כעבירה נועדה למנוע הפרת הסדר הציבורי, לפגוע בחופש התנועה (של אנשים אחרים) או ביצוע משותף של עבירות אחרות, במיוחד הפעלת אלימות כלפי אנשים אחרים או פגיעה ברכוש.
באמצעות הגדרת העבירה על ההתקהלות או ההתכנסות גרידא, מתאפשר לרשויות החוק לפזר את המתקהלים ואף לעצור ולהעניש אותם עוד בטרם החלו בפועל בביצוע עבירות ההמשך. הגדרתה המדויקת של עבירה זו משתנה בין מדינות שונות.
הגבלה גורפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגבלת התקהלות או התאספות בצורה גורפת מקובלת במשטרים דיקטטורים ודכאניים וזאת כדי למנוע מהציבור להפגין נגד השלטון, לדרוש זכויות אדם או לשנות את שיטת המשטר לדמוקרטיה. צעדים להגבלת התקהלות עלולים לכלול דיכוי של התקהלות לא אלימה, מעצר מנע של פעילים שקוראים לבוא להפגין, הכרזת התקהלות לא חוקית גם על מספר קטן של מפגינים, דרישה למתן היתר מיוחד להתקהלות מטעם המשטרה, הגבלת המרחבים בהם מותר להפגין, הטלת עוצר בשעות החשיכה, מתן סמכות נרחבת לשוטרים או חיילים לפזר התקהלות, העלמת עין מאלימות משטרית, שכירת בריונים כדי לפזר התקהלויות, שתילת סוכנים ממשלתיים שיבצעו פרובוקציות כדי לפזר הפגנות, לעיתים קרובות במשטרים אלה יש סקנציות חזקות נגד מפגינים כמו מעצרים, מאסרים, איומים על בני משפחה, הפעלת אלימות על מפגינים, ירי על מפגינים או מעצר והוצעה להורג.
במדינות דמוקרטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד להגדרת התקהלות כעבירה, בדמוקרטיות חוקקו מסגרת החוקה שלהן את חרות האספה, ובצורה משתמעת גם את חופש התהלוכה וההפגנה. כמו כן משמשות הגנות נוספות על חופש ההתאספות וההפגנה באמצעות זכויות אזרח יסודיות כמו חופש הביטוי, חופש התנועה והזכות להגנה על הגוף (מפני אלימות המשטרה). הוראות ההלכה למעשה במדינות שבהן מוכרות חירויות אלו נגזרות מאיזון בין זכויות הפרט והרצון להימנע מהפרת הסדר הציבורי. במדינות רבות מסויגת הזכות להתאספות בכך שתהיה 'בדרכי שלום' וכך יכולות רשויות החוק לתייג כבלתי חוקיות התקהלויות שאינן עומדות בתנאים אלו.
בנוסף לכך זכויות אדם ואזרח נוספות חשובות כדי להגן על מפגינים מפני אלימות של משטרה או פיזור הפגנה בצורה שרירותית. חופש העיתונות וחופש הביטוי מאפשרים למפגינים עצמם, לקרובים ולחברים לתעד את קיום ההפנגות או אלימות מצד המשטרה. תעוד ההפגנות חשוב כדי להוכיח שהמתאספים או המפגינים לא הפעילו אלימות, וכן כדי לקיים לחץ של דעת הקהל במדינה עצמה ובמדינות אחרות, דבר שמגביל לעיתים קרובות דיכוי אלים של הפגנות. חופש הקניין והעיסוק חשובים כדי להפחית את היכולת של השלטונות לאיים על מפגינים בעונשים נוספים כמו איום בפיטורין או החרמת רכוש אם ישתתפו בהפגנות.
בחלק מהמדינות שבהן השיטה המשפטית היא "המשפט המקובל", מקובלת ההבחנה בין שלושה שלבים: א) התקהלות בלתי חוקית (Unlawful assembly). ב) שלב ביניים (Rout) שבו ההפגנה הופכת להסתערות אך עדיין לא מתחילות פעולות אלימות בפועל. ג) שלב ההתפרעות (מהומות, Riot).
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל, נקבעו יסודות העבירה בסעיף 79[1] לפקודת החוק הפלילי, 1936. לאחר הטמעתו בחוק העונשין,[1] מנוסחים הסעיפים הנוגעים לעבירה זו כך:
151. התקהלות אסורה: שלושה אנשים לפחות שנתקהלו לשם עבירה, או שנתקהלו למטרה משותפת, ואפילו כשרה, ומתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום, הרי זו התקהלות אסורה, והמשתתף בהתקהלות אסורה, דינו – מאסר שנה אחת.
152. התפרעות: התקהלות אסורה, שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, הרי זו התפרעות, והמשתתף בהתפרעות, דינו – מאסר שנתיים.
153. הוראת התפזרות: ממונה על מחוז או קצין מחוז או שופט בית משפט השלום, ובהיעדרם – שוטר בדרגת מפקח משנה ומעלה, הרואה שלושה אנשים לפחות מתפרעים, או חושש שהם עומדים להתפרע, רשאי, לאחר שהודיע על נוכחותו בתקיעת חצוצרה, בשריקת משרוקית או בכל אמצעי כיוצא באלה או ביריית אור וירי מאקדח – להורות להם שיתפזרו בשקט.
154. פיזור מתפרעים: אם כעבור זמן סביר לאחר ההודעה וההוראה לפי סעיף 153, או לאחר שמתן ההודעה או ההוראה נמנע בכוח, מוסיפים אנשים במספר כאמור להתפרע, רשאי כל המוסמך ליתן הודעה והוראה כאמור, או שוטר, או כל אדם המסייע בידם, לעשות כל הדרוש כדי לפזר את המוסיפים להתפרע או לתפסם, ואם מישהו התנגד לתפיסה יכול המוסמך להשתמש בכוח הדרוש בדרך סבירה כדי להתגבר על ההתנגדות, ובכל משפט פלילי או אזרחי לא ישא באחריות אם גרם פגיעה או מוות לאדם או נזק לרכוש.
155. המשך ה תפרעות לאחר הוראת התפזרות: ניתנו הודעה והוראת התפזרות למתפרעים או למתקהלים כדי להתפרע ועבר זמן סביר לאחר מתן ההודעה וההוראה – כל המשתתף או ממשיך להשתתף באותה התקהלות או התפרעות, דינו – מאסר חמש שנים.
156. מניעת הוראת התפזרות: המונע או מפריע, בכוח, מתן ההודעה או הוראת ההתפזרות, דינו – מאסר חמש שנים, וכל היודע שמתן ההודעה או ההוראה נמנעו בכוח והוא משתתף בהתקהלות או בהתפרעות, דינו – מאסר שלוש שנים.
הזכות לאספה והפגנה אינן מעוגנות בחוקי היסוד ובחקיקה בכלל בהגדרה ברורה כזכות חוקתית, אף שהצעות כאלו עלו במספר הצעות חוקה בעבר. למרות זאת ניתן לבסס זכות כזו על הפסיקה, שכן בתי המשפט בישראל הכירו בזכויות האספה וההפגנה כזכויות יסוד במספר רב של מקרים.
הפרק השישי של פקודת המשטרה עוסק בהתקהלויות, אסיפות ותהלוכות, ובכלל זה גם בהתקהלות בלתי חוקית.[2]
הוראת סעיף 153, המפנה לתקיעה בחצוצרה, מהווה עדות למקור הבריטי של החוק במשטר האנלו-קולוניאלי של פלשתינה-ארץ ישראל.[3]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הזכות לאספה ולהפגנה, מסמך רקע מקוצר מוגש לוועדת החוקה, חוק ומשפט, המרכז הבינתחומי הרצליה, 2005
- פיזור הפגנה על ידי המשטרה, באתר כל זכות
- התקהלות בלתי חוקית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^
חוק העונשין, פרק ח סימן ב: התאגדויות והתקהלויות, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ פקודת המשטרה, פרק ששי: התקהלויות, אסיפות ותהלוכות, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ יורם שחר מקורותיה של פקודת החוק הפלילי, 1936, עיוני משפט ז תשלט-תשם 114
