וובלין (מחנה ריכוז)

וובלין
תושבי העיר לודויגסלוסט מסיירים במחנה לאחר שחרורו, על פי הנחיית מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-82
תושבי העיר לודויגסלוסט מסיירים במחנה לאחר שחרורו, על פי הנחיית מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-82
מידע כללי
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מחוז Ludwigslust-Parchim District עריכת הנתון בוויקינתונים
שמות אחרים Wöbbelin concentration camp
נתונים
קואורדינטות 53°22′01″N 11°29′31″E / 53.3669°N 11.4919°E / 53.3669; 11.4919
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וובלין (Wöbbelin concentration camp או Konzentrationslager Wöbbelin) היה מחנה-משנה של מחנה הריכוז נוינגמה, הסמוך לעיר לודוויגסלוסט שבצפון גרמניה, במדינת מקלנבורג-מערב פומרניה. המחנה הוקם על ידי האס-אס כדי לאכלס בו אסירים אותם פינו ממחנות אחרים כדי למנוע את שחרורם על ידי בעלות הברית. בשיאו החזיקו בוובלין כ-5,000 אסירים, שרובם סבלו מרעב ומחלות. המחנה שוחרר ב־2 במאי 1945.

בספטמבר 1944 בנו עובדי כפייה ושבויי מלחמה מחנה קטן כ-2.5 קילומטר מדרום לעיר וובלין. הבנייה נוהלה על ידי ארגון טודט על קרקע שהופקעה לצורך כך בנפת Groß Laasch. למחנה הוכנה הסתעפות של קו הרכבת לודויגסלסט-שווירין (אנ') וקווי תקשורת. המיקום למחנה שהוכן לשבויי מלחמה אמריקאיים ובריטים היה בסמוך לכביש שבין וובלין ללודויגסלוסט. לכאן היו אמורים לעבור צוותי אוויר של בעלות הברית שנשבו ונכלאו במחנה STALAG Luft IV מאזור העיר Groß Tychow ליד שוינואוישצ'ה (כיום בצפון פולין). 500 האסירים הראשונים הועברו לשם ממחנה הריכוז נוינגמה והושמו בצריפי עץ. ב־27 בפברואר וב־23 במרץ 1945 הגיעו למקום שני משלוחים נוספים ובהם 205 אסירים לצורך הקמת המחנה החדש.

כאשר בעלות הברית המשיכו לכבוש שטחים בגרמניה פונו מחנות ריכוז רבים מהחזית. מאחר שמחנה צריפי העץ היה צפוף מדי, התקבלה ההחלטה ב-15 באפריל להשתמש במחנה צריפי האבן שהיה עדיין בבנייה לקליטת האסירים הנוספים. בין התאריכים 13–26 באפריל 1945 הגיעו חמישה משלוחים נוספים ובהם למעלה מ-4,000 אסירי מחנות ריכוז, בעיקר ממחנות משנה אחרים של נוינגמה.

לא ניתן לקבוע בוודאות כמה בניינים היו במחנה של וובלין. לאחר פיענוח תצלומי אוויר, צילומים היסטוריים והקלטות סרטים נראה כי היו כמה אזורי מגורים, מטבח ומתקנים סניטריים, אך משאבת מים אחת בלבד. בצריפים לא היה חיבור מים.

תנאי המחיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשרת השבועות בהן פעל המחנה, יותר מ-1,000 מבין 5,000 האסירים, שהגיעו מ-25 מדינות, מתו כתוצאה מהתעללות, תשישות ורעב.

וובלין הפך במהרה למחנה מוות. האס-אס לא השתמש דווקא באמצעים אלימים אלא השאיר את האסירים למות ברעב, ממחלות ומתשישות. התהליך כונה בידי הסופר והסוציולוג הגרמני וולפגנג סופסקי "השמדה המונית עקיפה".

ב-15 באפריל 1945 הגיעו יותר מ-2500 אסירים, מותשים וללא מזון מספק אך המחנה לא היה ערוך לכך. המזון הורכב ממנה יומית של קילוגרם אחד של לחם לעשרה אסירים וחצי ליטר מרק. הניצולים דיווחו על החשיבות של שאיבת המים להישרדות. הרעב הנורא הוביל גם למקרי קניבליזם.

חלק מצריפי המגורים נבנו רק כמעטפת חיצונית והאסירים נאלצו לישון על רצפת החול ומיטות מאולתרות העשויות גזעי עצים. אחד הצריפים, שהיה מיועד לחדר רחצה ושירותים, שימש לאחסון גופות עד לקבורתן בקברי אחים בסמוך למסילת הרכבת. במחנה לא היה כל טיפול רפואי לאסירים וכן היו עדויות כי אריזות הנייר של מלט לבניה שימשו כבגדים.

בסוף אפריל 1945 נפטרו בין 5 ל-40 איש מדי יום ואלו כבר לא נקברו. ב-3 במאי 1945, החיילים האמריקאים המשחררים מצאו יותר מ-500 גופות ב"צריף הכביסה" חלקן קבורות בין הצריפים ובבורות מאחוריהם.

כמו בכל מחנות הריכוז, קבוצות האסירים השונות זוהו על ידי טלאים צבעוניים עם מספרי אסירים, אותם נאלצו האסירים לתפור בצד שמאל של החולצה ועל רגל המכנס הימנית. המשולש האדום סימן אסירים במעצר, ירוק עבור עצורים, חום סימן בתחילה צוענים, שחור עבור אנטי-סוציאלי ומאוחר יותר גם עבור צוענים, סגול עבור עדי יהוה וורוד להומוסקסואלים. אסירים יהודים קיבלו מגן דוד. לאחר זמן קצר כמעט ולא ניתן היה לזהות את הצבעים השונים על הבגדים המלוכלכים.

עד לאמצע אפריל 1945 הייתה במקום יחידת משמר עם כ-100 איש בפיקודו של קצין בדרגת סגן מהוורמאכט. השומרים היו בעיקר אלו שלא היו כשירים לקרבות שבחזית. בנוסף, כמה מאנשי האס אס שליוו את המשלוחים למחנה נשארו אחר כך כמאבטחים שם.

ב־20 באפריל 1945 ניהול המחנה עבר לידי מפקדי מחנה הריכוז שטוטהוף שכבר פורק עד אז. כמפקד המחנה מונה פול ורנר הופה שהיה מפקד מחנה שטוטהוף. הבניה של מבנים נוספים פסקה.

שחרור המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 במאי 1945 הועמסו האסירים הכשירים על רכבת משא שלא יצאה לדרכה מכיוון שהקטר התקלקל. האסירים שיערו כי משלוח זה, כמו קודמים לו היה אמור להגיע לים הבלטי או לליבק. בתאריך 3 במאי נהרגו במפרץ ליבק כ-7,000 אסירים בהפצצת בעלות הברית על אנייה שבה הם הוחזקו (אירוע קאפ ארקונה). לאחר 24 שעות בקרונות הדחוסים הועברו האסירים בחזרה למחנה. הגרמנים העמידו טור של יותר מ-300 אסירים והם יצאו בדרכם לעיר שוורין. השומרים של הטור עזבו כאשר זרם נגדי של אנשי הוורמאכט, פליטים ואסירי מחנה הריכוז זקסנהאוזן בצעדות המוות לכיוון נהר האלבה נעשה צפוף יותר ויותר.

במחנה עצמו נותרו כ-3,500 איש, בהם אסירים מותשים ומוזלמנים. השומרים יצאו מהמחנה בשעות הצהריים של 2 במאי 1945 מחשש לכיבוש בעלות הברית. לפני יציאתם, הם נתנו רובים לידי כמה מהקאפו כדי שישמרו על האסירים. בשעות אחר הצהריים נכנסו למקום חיילים של הדיוויזיה המוטסת ה-82 של צבא ארצות הברית. 500 אסירות שהגיעו למחנה הצריפים יום לפני כן שוחררו מצעדת המוות של מחנה הריכוז זקסנהאוזן.

כשהגיעו המשחררים, נמצאו כ-1,000 אסירים מתים במחנה. המום מהזוועות שראה הורה מפקד הדיוויזיה, ג'יימס גאווין, לתושבי העיר לודוויגסלוסט להגיע למחנה לסיור ולאחר מכן לפנות את המתים ולהעבירם לקבורה הולמת.

ב-7 במאי 1945 קיימה האוגדה המוטסת ה-82 טקס קבורה עבור 200 אסירים בעיירה זו. בטקס השתתפו אזרחי לודוויגסלוסט, קצינים גרמנים שנתפסו וכמה מאות מאנשי הדיוויזיה המוטסת האמריקאית. כומר הצבא האמריקני נשא הספד ובו אמר: "הפשעים שבוצעו כאן בשם העם הגרמני ובהסכמתו היו מינוריים בהשוואה לאלה שנמצאו במחנות ריכוז במקומות אחרים בגרמניה. כאן לא היו תאי גזים ואין משרפות; האסירים מהולנד, רוסיה, פולין, צ'כוסלובקיה וצרפת הורשו פשוט לרעוב למוות. בטווח של ארבעה קילומטרים מבתיכם הנוחים נאלצו 4,000 גברים לחיות כמו בעלי חיים ונשלל מהם אפילו האוכל שהייתם נותנים לכלבים שלכם. בתוך שלושה שבועות 1,000 מהגברים האלה מתו מרעב; 800 מהם נקברו בבורות ביער הסמוך. 200 אלה ששוכבים לפנינו בקברים האלה נמצאו בתוך מערום בגובה של ארבעה וחמישה רגל בבניין אחד ויחד עם חולים ומתים בבניינים אחרים". בהתאם למדיניות הגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, צבא ארצות הברית בלודוויגסלוסט הורה "לקבור את כל קורבנות הזוועה במקום ציבורי" עם צלבים שהוצבו בקברי הנוצרים ומגן דוד על קברי היהודים, יחד עם אנדרטת אבן לזכר המתים.

למחרת, 8 במאי 1945, נקברו בטקסי אשכבה עוד 74 גופות בעיירה שווירין, 144 גופות בעיר הגנאו ועוד 70 בוובלין.

שימור המקום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנת 1965 ישנה במבנה המוזיאון במקום תערוכה ובה מוצגים האירועים השונים. אבני זיכרון ואנדרטאות הוצבו באתרים שונים בסביבה כבר ב־1948 ו-1951. אנדרטה משנת 1960 של יו יסטראם, אמן מהעיר רוסטוק, מנציחה את קורבנות צעדות המוות. רק בשנת 1967 החל השיקום במקום ביוזמת הולנדי שאביו נספה בוובלין. צריפי המחנה נהרסו כבר בשנת 1948 ובאזור נטוע יער אורנים. במספר מקומות ניתן לראות שרידי קירות המהווים תזכורת לעבר. אתר הנצחה נחנך ב -2 במאי 2005, 60 שנה לאחר שחרור המקום. במקום ישנן מאות לבני בניין הנושאות שמות או מספרים של אסירים שמתו בין 17 בפברואר ל-30 ביוני 1945. שביל מעגלי משובץ בלוחות מידע ופסלי בנייה מוביל דרך אתר המחנה לשעבר.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וובלין בוויקישיתוף