ויוואן דנון

ויוואן דנון
Vivant Denon

ויוואן דנון בציור מאת רוֹבֶּר לֶפֶֿוור (אנ'), 1808
ויוואן דנון בציור מאת רוֹבֶּר לֶפֶֿוור (אנ'), 1808
לידה	4 בינואר 1747 שאלון-סור-סון, צרפת
פטירה	27 באפריל 1825 (בגיל 78) פריז, צרפת
מדינה	צרפת
מקום קבורה	פר לשז
תקופת הפעילות
תפקיד	מנהל המוזיאונים של צרפת, מנהל מוזיאון הלובר
פרסים והוקרה	קצין בלגיון הכבוד הצרפתי

ויוואן דנון בוחן את שרידיו של אל סיד שהוצאו מקברו; ציור של פרגונאר הבן (צר') מ-1811^[1]

דנון בהליכי ארגון אוספי מוזיאון הלובר, 1811

ויוואן דנון; מצבתו בבית הקברות פר לשז בפריז

ז'אן-דומיניק ויוואן דֶנוֹן (בצרפתית: Jean-Dominique Vivant Denon;^[2]‏ 4 בינואר 1747, שאלון-סור-סון, צרפת – 27 באפריל 1825, פריז, צרפת) היה צייר, תחריטן, סופר, דיפלומט, ארכאולוג ואספן אמנות; נמנה עם חלוצי האגיפטולוגיה המודרנית והיה המנהל הראשון של מוזיאון הלובר.

קורות חייו ופועלו

דנון למד משפטים, אך העדיף לימודי רישום וציור והשתלם באמנות התחריט. הודות לקשריו עם אנשי חצרו של לואי ה-15 מונה לאוצֵר של אוסף המטבעות והמדליות המלכותי ושל אוסף אבני החן של מאדאם דה פומפדור.

את דרכו בשירות החוץ החל ב-1773 כמזכיר בשגרירות צרפת בסנקט פטרבורג ולאחר מכן בסטוקהולם ובז'נבה. מ-1779 עד 1785 מילא תפקידים שונים בשגרירות צרפת בממלכת נאפולי. בתקופה זו ערך מסעות לדרום איטליה, לסיציליה ולמלטה, עסק בציור מונומנטים עתיקים, ביצירת תחריטים וכן באיסוף ממצאים ארכאולוגיים וחפצי אמנות ומסחר בהם. בשל הישגיו האמנותיים התקבל ב-1787 כחבר באקדמיה המלכותית לציור ולפיסול (צר'). ב-1788 השתקע בוונציה. בפרוץ המהפכה הצרפתית שהה באיטליה, אך נאלץ לחזור לפריז ב-1793, בעיצומו של שלטון הטרור. שם נעצר וניצל מהוצאה להורג בזכות ידידותו עם הצייר ז'אק-לואי דויד. רובספייר אף מינה את דנון ל"אמן הרפובליקה". קשריו של דנון עם ז'וזפין דה בּוֹאַרנֵה קירבוהו לחוגו של הגנרל הצעיר נפוליאון בונפרטה.

דנון ליווה את נפוליאון במסעו הצבאי למצרים ב-1798–1801 כיועצו לנושאי אמנות. במצרים תיעד בסדרת רישומים את נופיה ואתריה ההיסטוריים. חיבורו "מסעות במצרים התחתית והעילית ב-1798 ו-1799",^[3] שכלל איורים רבים מעשה ידיו, ראה אור ב-1802, עוד לפני הפקת כרכי הסקר הנרחב של תיאור מצרים (Description de l'Égypte). דנון דאג להעברת חלק מאוצרות האמנות העתיקים של מצרים לפריז, ובכך הניח בסיס למדע האגיפטולוגיה המודרני.

בשובו ממצרים מונה דנון למנהל המוזיאון המרכזי לאמנויות, שיהיה ל"מוזיאון נפוליאון" ואחרי כן לַ"מוזיאון המלכותי של הלובר". ב-1803 התקבל כחבר במכון של צרפת. ב-1804 התמנה לתפקיד המנהל הכללי של המוזיאונים ברחבי צרפת, וב-1806 – לאחראי על עבודות האמנות במונומנטים מרכזיים המוקמים בפריז. ב-1808 הופקד על ניהול "הסלון של פריז" (צר') – התצוגה הרשמית השנתית של יצירות ציור ופיסול מטעם האקדמיה לאמנויות היפות. דנון היה הרוח החיה במפעל הביזה הנפוליאונית (Spoliations napoléoniennes) (אנ'). הוא אִרגן וניהל את המשלחות לאיתור יצירות אמנות בארצות אירופה הכבושות, תפיסתן והעברתן לצרפת, ובכך העשיר את הלובר והפכו למוזיאון הגדול בעולם באותה תקופה. הוא שמיצֵב את המוזיאון כמרכז למורשת תרבות עולמית, על-לאומית, וכמכשיר להקניית דעת.

דנון כיהן בתפקידיו אלה גם לאחר נפילת פטרונו נפוליאון ב-1814, אך פרש מהם ב-1816 לנוכח הרס מפעל חייו – התרוקנות הלובר מן האוצרות שהוחזרו, בהתאם להסדרים של קונגרס וינה, לארצות שמהן נלקחו. במקומו מונה הרוזן אוגוסט דה פורבן.

ויוואן דנון שלח ידו גם בכתיבה. הוא פרסם מאמרי ביקורת רבים בתחום האמנות. כתביו כללו גם יצירות אירוטיות. מלבד הנובלה "ללא מחר" (1776),^[4] יצר דנון סדרה של תחריטים פורנוגרפיים.^[5]

בשנותיו האחרונות התמקד דנון בטיפוח אוספיו הפרטיים בביתו שעל גדת הסן (אנ') ברובע השביעי של פריז ובשכלול טכניקות להדפסי אבן (ליתוגרפיות).

דנון מת ערירי. את אוספיו הוריש לאחייניו והם הועמדו ללא שהות למכירה פומבית והתפזרו.

ב-1803 עוטר דנון באות לגיון הכבוד הצרפתי, וב-1812 הוענק לו התואר ברון. הדרומי בשלושת האגפים המרכזיים של מוזיאון הלובר נקרא על שמו – Denon.^[6] כמו כן נקרא על שמו מרכז המחקר של המוזיאון.^[7]

לקריאה נוספת

• ראובן מירן, "ציוני דרך בחייו של ויוואן דנון", בתוך: ללא מחר, הוצאת נהר ספרים, 2011, עמ' 73–81
• ויוַאן דנון, ללא מחר (תרגם מצרפתית: ראובן מירן; אחרית דבר: נדין קופרטי-צור), המפעל לתרגום ספרות מופת והוצאת נהר ספרים, 2011

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויוואן דנון בוויקישיתוף

• רשימת הפרסומים של ויוואן דנון, בקטלוג הספרייה הלאומית
• מידע על ויוואן דנון בקטלוג הספרייה הלאומית
• גבי לוין, וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר, באתר הארץ, 18 באפריל 2011
• חן מלול, כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 19 במרץ 2017
• גדעון עפרת, "מקריפטה למזבח", פרק ה', המחסן של גדעון עפרת, 21 ביוני 2011
• איורים של ויוואן דנון באוספי הספרייה הלאומית של צרפת
• ויוואן דנון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ויוואן דנון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ויוואן דנון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ויוון דנון (1747-1825), דף שער בספרייה הלאומית
• ויוואן דנון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים

1. יש במתואר בציור אזכור לאירועי 1808 במלחמת חצי האי, שבמהלכם דאג המושל הצרפתי של קסטיליה לקבורה מחדש של הגיבור הלאומי הספרדי בקתדרלת בורגוס אחרי הרס קברו המקורי; סוּפּר כי דנון נטל מן העצמות ושמר אותם באוספיו, בצד שרידי דמויות היסטוריות אחרות (בהם עצמות של פייר אבלר, זיפים משפמו של אנרי הרביעי ושן של וולטר)
2. שמו, שתחילתו בשם משפחת de Non, עבר שינויים בתהפוכות הפוליטיות שחלו בצרפת בתקופתו, והוא העדיף להיקרא Vivant Denon
3. Voyages dans la Basse et la Haute Egypte pendant les campagnes de Bonaparte en 1798 et 1799
4. Point de lendemain; על פי נובלה זו יצר הבמאי לואי מאל את סרטו מ-1958 "הנאהבים", ומילן קונדרה שילב את עלילתה בספרו מ-1993 "ההנאה שבאיטיות" (La Lenteur; ראה אור בעברית בתרגום חגית בת-עדה, בהוצאת זמורה ביתן, 2005)
5. באוסף התחריטים של דנון במוזיאון הבריטי
6. עד לבניית הכניסה מתחת לפירמידת הזכוכית שבלב המתחם היווה אגף דנון את הכניסה הראשית למוזיאון הלובר
7. על אודות מרכז דומיניק-ויוואן דנון במוזיאון הלובר