וילהלם שטקל

וילהלם שטקל
Wilhelm Stekel

לידה	18 במרץ 1868 בויאן, האימפריה האוסטרו-הונגרית
התאבד	25 ביוני 1940 (בגיל 72) לונדון, הממלכה המאוחדת
ענף מדעי	פסיכואנליזה
מקום קבורה	Golders Green Crematorium
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה
בן או בת זוג	Malvine Stekel
צאצאים	Éric-Paul Stekel

וילהלם שְׁטֶקֶל (בגרמנית: Wilhelm Stekel;‏ 18 במרץ 1868 – 25 ביולי 1940) היה רופא ופסיכואנליטיקאי יהודי-אוסטרי.

קורות חיים

וילהלם שטקל נולד בכפר בויאן שבחבל בוקובינה למשפחה מעוטת יכולת. אמו ניחנה באישיות חזקה ומילאה תפקיד חשוב בחייו. בשל ציוניו הגרועים בכיתה הנמוכה שלחוהו הוריו ללמוד את מקצוע הסנדלרות, אך כיוון שהשתעמם עד מהרה מהמלאכה החד-גונית, שב לבית הספר והיה לאחד התלמידים הטובים ביותר. שטקל הפגין כישרון מובהק למוזיקה, ולמד נגינה בפסנתר ובכינור, על אף מוצאו הדל. עניינו במוזיקה ליווהו כל חייו, והוא אף ערך ערבי מוזיקה קאמרית בביתו.

לאחר שהשלים את בחינות הבגרות ביקש שטקל ללמוד גרמנית והיסטוריה, אך כיוון שלא היה בתחומים אלה משום ביטחון לעתיד, נסע בשנת 1887 לווינה כדי ללמוד רפואה, שם שמע הרצאות על "מחלות פסיכיאטריות" מפיו של הפסיכיאטר ריכרד פון קראפט-אבינג. בשנת 1891 פנה שטקל למשרד המלחמה בבקשת מלגה, וזו הוענקה לו תמורת התחייבותו לשרת עם תום לימודיו כרופא צבאי. ב-10 ביוני 1893 הוענק לו תואר דוקטור לרפואה מטעם אוניברסיטת וינה. נראה כי שטקל הכשיל עצמו ביודעין בבחינת ההסמכה לרפואה צבאית, אך חויב, עם זאת, לעמוד לבחינה חוזרת. לבסוף הוסמך כרופא צבאי, ונאלץ להשלים את מחציתו השנייה של שירותו הצבאי. שטקל הצליח, עם זאת, להשתחרר לבסוף מהצבא, והועסק בקליניקה של קראפט-אבינג, שכן מאז ומתמיד גילה עניין בנוירולוגיה. בקליניקה למד שיטות טיפול היפנוטיות וטיפול בזרם חשמלי. מקץ שנה הקים קליניקה פרטית לרפואה נוירולוגית. יחד עם עמיתו הרופא הצ'כי-אוסטרי ממוצא יהודי וילהלם וינטרניץ(אנ') ערך ניסויים בשיטות טיפול הידרותרפיות, אך הבין כי אלה אינן מסייעות לו להתחקות אחר מקורן של בעיות נוירוטיות.

שטקל התוודע לתאוריות של זיגמונד פרויד כבר בשנת 1891, בעת ששהה במכון למחלות ילדים על שם מקס קסוביץ. בשנת 1901 נועד עם פרויד, ומסר עצמו לטיפולו. הטיפול הקצר בן שמונה הפגישות נסב על בעיות בתפקוד המיני, והיווה בה בעת את אנליזת ההכשרה שלו. שטקל עודד את פרויד להנהיג דיוני עבודה שבועיים, שזכו לכינוי "מפגשי יום ד'", והתוודע באמצעותם לרופא והפסיכולוג האוסטרי ממוצא יהודי אלפרד אדלר. בשנת 1910 ייסדו השניים את הירחון "כתב עת מרכזי לפסיכואנליזה" (Zentralblatt für Psychoanalyse), ושטקל שימש כעורכו.

בשנת 1906 היה שטקל שותף לייסוד ה"נציגות הווינאית לוועדה המדעית-הומנית של ברלין", ואף עמד בראשה.

"האדם שטרם בגר מתאפיין ברצונו למות מוות נאצל למען מטרה מסוימת, בעוד שהאדם הבוגר מבכר לחיות למענה בענווה."[1]

לאחר מכן עסק בפרקטיקה פסיכואנליטית, וטיפל בין היתר בפסיכואנליטיקאי אוטו גרוס (1914) ובמחנך הסקוטי אלכסנדר ניל. בתוך כך זכה להכרה בקרב התנועה הפסיכואנליטית, בפרט על רעיונותיו בתחום פענוח סמלים וחלומות. גישתו הטיפולית האינטואיטיבית עוררה מחלוקות בינו לבין עמיתיו, ואלה הלכו והעמיקו. פרויד התנער לבסוף משטקל ומאדלר, ויסד בצוותא עם הנס זקס ואוטו ראנק את כתב העת לפסיכואנליטיקה "אימגו" (Imago), צעד שהביא לפרישתו של שטקל מהחברה הווינאית לפסיכואנליזה (Wiener Gesellschaft für Psychoanalyse). עם זאת, לא ויתר על עריכת "כתב העת המרכזי לפסיכואנליזה", והתמיד בה עד להשעייתו של העיתון עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מאמציו הרצופים להתפייסות עם פרויד לא נשאו פרי.

במלחמת העולם הראשונה גויס שטקל לכוחות המילואים, וב-4 באפריל 1914 שובץ כפסיכיאטר בבית החולים הצבאי מס' 6 בווינה. הוא טיפל, בין השאר, בנפגעי הלם קרב, ובנובמבר 1916 הועבר לבית החולים הקיסרי והמלכותי לפצועי מלחמה שברובע זימרינג (k. u. k. Kriegsspital im Simmering), שם שימש כמחליפו של אלפרד אדלר. לדבריו, ניסה במידת האפשר להגן על מטופליו מברוטליות המלחמה.

"האמנם אנו יודעים היכן מסתיים הנורמלי ומתחיל הפתולוגי? סטיות נחשבות לפתולוגיות; עם זאת הן רווחות בקרב כל העמים הפרימיטיביים, ולפיכך אינן אלא מצב טבעי. אף על פי כן רואים בהן כיום מצב פתולוגי. מעולם לא זכה הנורמלי להערכה כה רבה כשם שהוא זוכה לה בימינו, ומעולם לא עסקו בפעילויות אנורמליות יותר, דהיינו מנוגדות לטבע, בשם הנורמלי. אני רוחש לטבע הערצה עמוקה מכדי שאבקש לתקנו, או מכדי שאייחס מן הפתולוגי לתופעותיו. משימתי, אם כן, להוכיח מה רב הטבעי במה שאנו מחשיבים פתולוגי, ומה רב הפתולוגי במאמצינו למשול בטבע."

מתוך ספרו אוננות והומוסקסואליות. הפרפתיה ההומוסקסואלית.

לשם קידומה של ה"פסיכותרפיה המעשית" ייסד שטקל בשנת 1931 את הרבעון "פרקטיקה פסיכואנליטית" (Psychoanalytische Praxis), כהשלמה לכתב העת בעל הזיקה המדעית יותר "כתב עת מרכזי לפסיכותרפיה", מיסודו של הפסיכיאטר הגרמני ארנסט קרצ'מר, שכיהן כיושב ראש דאז של החברה הכלל-רפואית לפסיכותרפיה (Allgemeine Ärztliche Gesellschaft für Psychotherapie), ובעריכתם של הפסיכיאטרים הגרמנים יוהנס היינריך שולץ וארתור קרונפלד. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ערכו שטקל וקרונפלד שינויים מבניים בעיתון, "מתוך נתינת הדעת לנסיבות", והוציאוהו לאור בשם "פרקטיקה פסיכותרפיסטית – רבעון לפרקטיקה פסיכותרפית רפואית". כתב העת התפרסם בווינה בשנים 1934–1937.

בימי המשטר הנאצי הוטל על כתביו חרם גורף, כמו גם על כתביהם של אנה פרויד, זיגמונד פרויד ווילהלם רייך.

בשלהי שנת 1938 נמלט שטקל לאנגליה בשל מועקת המצב הפוליטי, ועסק בפרקטיקה פרטית בלונדון. מנוסתו עלתה לו באובדן כלל רכושו. זאת ועוד, בהצהרת הרכוש שמסר ב-27 ביוני 1938 ציין כי כאשר יעשה בלונדון הוא יזכה לתמיכתם של "משפחתו ותלמידיו", וכן יתפרנס מ"מתן הרצאות." שטקל העלה את זיכרונותיו על הכתב, והשתתף בפעילויות תרבותיות של פליטי מולדתו. באחת מהרצאותיו גולל את תרומתם של חוקרים אוסטרים להתפתחות הפסיכואנליזה. עם זאת, נשלל משטקל שדה פעילותו שמקדם, והוא חש עצמו בודד יותר ויותר, שכן רעייתו הרבתה לנסוע ואף עזבה את לונדון משזו הופצצה בידי הגרמנים. זה שנים אחדות סבל מסוכרת ומערמונית מוגדלת, והטיפול התרופתי שהיה נתון בו לא אפשר לו להצטרף לרעייתו. שטקל שלח יד בנפשו במלון פמברוק (Pembroke) שבלונדון, והוא בן 72. סיבת המוות המדווחת הייתה "הרעלה עצמית של אספירין". שטקל היה נשוי פעמיים ואב לשני ילדים. אשתו השנייה, הִילְדֶה בינדר שטקל (1891–1969), הייתה צעירה ממנו ב-23 שנים. השניים נישאו ב-14 באוקטובר 1938.

פועלו והשפעתו בתחום הפסיכואנליזה

עיקר חשיבותו של שטקל בפועלו להפצת הפסיכואנליזה. חיבוריו התאורטיים מכילים לא אחת סתירות, שכן הסבריו היו בחלקם לוגים, ובחלקם אינטואיטיביים.

כתביו של שטקל תורגמו ל-26 שפות (נכון לשנת 1980).

פרסומיו

• מחזור האהבה. ארבע תמונות חדשות ממיטת חוליה של האהבה. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1905, לערך).
• כיצד אמנע מדלקת התוספתן? סוגיות עכשוויות בהיגיינה, חלק א'. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1906).
• גורמי מתח. מבט חדש על מקורותיו ועל דרכי מניעתו. סוגיות עכשוויות בהיגיינה, חלק ב'. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1907).
• חומצת שתן וסוף אַין! שיגרון אמיתי ומדומה. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1908).
• מצבי חרדה והטיפול בהם. הוצאת אורבן־שוורצנברג, ברלין־וינה (1908).
• הדבר העומד ביסוד הנפש. וידויו של פסיכיאטר. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1908).
• על טוהרה ובריאות. סוגיות עכשוויות בהיגיינה, חלק ד'. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1908).
• שירה ונוירוזה. אבני בניין בשירות האמן ויצירתו. הוצאת י.פ. ברגמן, ויסבאדן (1909).
• שפת החלום לרופאים ופסיכולוגים. סמליות החלום ופישרו בהקשרה של הנפש החולה והבריאה. הוצאת י.פ. ברגמן, ויסבאדן (1909).
• חולים נוירוטיים. רישומים מפרקטיקה טיפולית. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1911).
• אסקלפיוס כארלקינו. הומור, סאטירה ודמיון מהפרקטיקה. התפרסם בשם העט דר. סרנוס. הוצאת י.פ. ברגמן, ויסבאדן (1912).
• זה מוצא חן בעיניי. מִתאר לתזונת נפש חדשה. הוצאת אוטו זאלה, ברלין (1913).
• הלב החרד. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1913).
• "בני האדם מכנים זאת אהבה..." ארבע תמונות ממיטת חוליה של האהבה. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1914).
• ההשתוקקות לשינה. ישן וחדש על שינה ונדודי שינה. הוצאת י.פ. ברגמן, ויסבאדן (1915).
• חיי הרוח שלנו בעת מלחמה. מבט פסיכולוגי בעין הנוירולוג. הוצאת אוטו זאלה, ברלין (1916).
• על הקיבה הרגיזה. סוגיות עכשוויות בהיגיינה, חלקים י"א-י"ב. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1918).
• החלום הטלפתי. נסיונותיי בתופעת התפיסה העל־חושית בערות ובחלום. הוצאת י. באום (1918).
• חבל הזהב. מחזה אהבה לתיאטרון צלליות בארבע מערכות. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1919).
• החכם והשוטה. יומן בחרוזים. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1919).
• האין־אונות הגברית. הפרעות רגשיות בתפקוד המיני של הגבר. הוצאת אורבן־שוורצנברג, וינה (1920).
• הקרירות המינית של האישה. פסיכופתולוגיה של חיי האהבה הנשיים. הוצאת אורבן־שוורצנברג, ברלין־וינה (1920).
• התשוקה לחיים. נתיבים חדשים וישנים לאושר. הוצאת אוטו זאלה, ברלין (1920).
• מסיכות המיניות. האדם שבפנים. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1920).
• התנהגות אימפולסיבית. תאוות נדודים, שַׁכֶּרֶת (דיפסומניה), קלפטומניה, פירומניה ותופעות קרובות. הוצאת אורבן־שוורצנברג, ברלין־וינה (1922).
• אינפנטיליות פסיכוסקסואלית. מחלות ילדות נפשיות בקרב מבוגרים. הוצאת אורבן־שוורצנברג, ברלין־וינה (1922).
• מסיכות המיניות. האדם שבפנים. הוצאת פאול קנפלר, וינה (1923, לערך).
• אוננות והומוסקסואליות. הפרפתיה^[2] ההומוסקסואלית. הוצאת אורבן־שוורצנברג, ברלין־וינה (1923).
• פטישיזם. סקירה לרופאים ולקרימינולוגים. הוצאת אורבן־שוורצנברג, וינה (1923).
• התפתחויות בסקסולוגיה ובפסיכואנליזה. כרך א'. הוצאת פרנץ דויטיקה, לייפציג ווינה, (1924).
• התפתחויות בסקסולוגיה ובפסיכואנליזה. כרך ב'. הוצאת פרנץ דויטיקה, לייפציג ווינה, (1926).
• מכתבים לאם. חלק א': הגיל הרך. הוצאת וונדפונקט ("נקודת מפנה"), ציריך (1927).
• כפייה וספק. לרופאים ולתלמידי רפואה. חלק א'. הוצאת אורבן־שוורצנברג, ברלין־וינה (1927).
• כפייה וספק. לרופאים ולתלמידי רפואה. חלק ב'. הוצאת אורבן־שוורצנברג, ברלין־וינה (1928).
• התפתחויות בסקסולוגיה ובפסיכואנליזה. כרך ג'. הוצאת פרנץ דויטיקה, לייפציג ווינה (1928).
• מכתבים לאם. חלק ב': לפני שנות בית-הספר הראשונות ולאחריהן. הוצאת וונדפונקט, ציריך־לייפציג (1928).
• מכתבים לאם. חלק ג': התבגרות ונעורים. הוצאת וונדפונקט, ציריך (1929).
• השמיעה - תיאור מיני-פיזיולוגי ופסיכולוגי של תפקיד חוש השמיעה ומשמעו בחיי המין של האדם. (מחברים שונים). הוצאה למחקר התרבות, וינה־לייפציג (1930).
• נישואים בעידן המודרני. הוצאת וונדפונקט, בזל־לייפציג־וינה (1931).
• הפסיכיאטר. מדריך לייעוץ נפשי. הוצאה עצמית מטעם המכון לפסיכואנליזה אקטיבית, לייפציג־אמסטרדם־וינה (1933).
• חינוך הורים. הוצאת ויידמן ושות' לפרקטיקה פסיכותרפיסטית, וינה־לייפציג־ברן (1934).
• התפתחויות וטכניקות בפענוח חלומות. הוצאת ויידמן, וינה־לייפציג־ברן (1935).
• טכניקות בפסיכותרפיה אנליטית. תיאור מסכם של ניסיון בן שלוש שנים. הוצאת האנס הובר, ברן (1938).
• וילהלם שטקל - אוטוביוגרפיה: סיפור חייו של חלוץ בפסיכואנליטיקה. ניו יורק (1950).
• דרכים אל האני. תמרורים פסיכולוגיים בשיגרת היומיום. הוצאת וילהלם גולדמן, מינכן (1972).
• פסיכואנליזה אקטיבית מזווית ראייה אקלקטית. מקראה מוערת ומוספת. הוצאת האנס הובר, ברן (1980).

ספריו בתרגום עברי

• מכתבים לאם; עברית: ש[מואל] גולן, י[צחק] מן; ערך והתאים לקורא העברי: צ[בי] זהר, 2 כרכים, מרחביה: ספרית פועלים ('שבילי חינוך'), 1945–1948.^[3] (כרך ב תורגם על ידי ריקל לב.)
• וו. שטקל ור. קרפט-אבינג, אסונות בחיי המין, תל אביב: מדעים, תש"ט.
• סדיזם ומזוכיזם; גרסה עברית: יהושע ויס, תל אביב: נמרוד, תשס"ד, 2004.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וילהלם שטקל בוויקישיתוף

• וילהלם שטקל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• וילהלם שטקל (1868-1940), דף שער בספרייה הלאומית

• מבחר נוסף מציטוטיו (אורכב 17.05.2008 בארכיון Wayback Machine) (באנגלית)
• ביוגרפיה (באנגלית)
• מאמרו "בחינה מחדש של אנליזה" (בגרמנית)
• עופר אדרת, חלום הבלהות של זיגמונד פרויד, באתר הארץ, 4 ביוני 2010

הערות שוליים

1. משפט זה הופיע ברומן התפסן בשדה השיפון מאת ג'.ד. סלינג'ר.
2. מונח שטבע שטקל כחלופה לנוירוזה; שטקל הסתייג ממונח זה משום שסבר כי הוא מרמז על הפרעה עצבית תפקודית, בעוד שהמונח החדש מתייחס לרגשות, ולא למערכת העצבים.
3. א. ד., יצא לאור: "מכתבים לאם", משמר, טור 1, 24 באוגוסט 1945.