לידה |
20 במאי 1912 מישיגן, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
2 ביולי 1989 (בגיל 77) פיטסבורג, ארצות הברית |
מקום לימודים | אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת גטינגן, אוריאל קולג', אוניברסיטת מדינת ניו יורק בבאפלו, תיכון מונטן |
מוסדות | |
מונחה לדוקטורט | ג'רג' מרקוש |
זרם |
פילוסופיה אנליטית אסכולת פיסברג פילוסופיה תהליכית ריאליזם ביקורתי אנטי-מסדתנות |
תחומי עניין | פילוסופיה של הנפש, אפיסטמולוגיה, פרגמטיזם, ביהביוריזם, היסטוריה של הפילוסופיה |
עיסוק | פילוסוף, מרצה באוניברסיטה |
הושפע מ | רוי ווד סלרס, הגל, ויטגנשטיין, רייל, קרנפ, קאנט, קסירר, הוסרל, היידגר, לואיס |
השפיע על | רוברט ברנדום, ג'ון מקדואל, ריצ'רד רורטי, דניאל דנט, רות מיליקן, ריי בראסייה, רוברט פיפן, טרי פינקרד, ריצ'רד ג' ברנשטיין |
מדינה | ארצות הברית |
פרסים והוקרה |
מלגת רודס (1934) Carus Lectures (1977) |
וילפריד סטאלקר סלרס (באנגלית: Wilfrid Stalker Sellars; 20 במאי 1912 – 2 ביולי 1989) היה פילוסוף אמריקאי, שפעל ולימד בעיקר באוניברסיטת פיטסבורג. סלרס תרם תרומה לפילוסופיה של הנפש, לאפיסטמולוגיה ולמטאפיזיקה, שאב השראה ממסורות פילוסופיות שונות, וניסח מחדש נטורליזם פילוסופי במונחי "ריאליזם ביקורתי" ומתוך התנגדות לעמדות מסדתניות. סלרס נחשב לאחד הפילוסופים האמריקאים המשפעים במאה ה-20.[1]
אביו היה הפילוסוף הקנדי-אמריקאי רוי ווד סלרס (אנ'), שנחשב לחוקר מוביל במחצית הראשונה של המאה העשרים.[2] ב-1933 וילפריד למד לתואר ראשון באוניברסיטת מישיגן, ובין השנים 1934–1937 באוניברסיטת באפלו ובאוריאל קולג', אוקספורד שם קיבל מלגת רודוס. וקיבל את התואר הגבוה ביותר שלו, תואר שני, ב-1940.
במהלך מלחמת העולם השנייה שירת במודיעין הצבאי. לאחר מכן לימד באוניברסיטת איווה (1938–1946), אוניברסיטת מינסוטה (1947–1958), אוניברסיטת ייל (1958–1963), ומ-1963 ועד מותו, באוניברסיטת פיטסבורג.[3] הוא כיהן כנשיא האגודה המטפיזית של אמריקה ב-1977. הוא היה מייסד כתב העת "Philosophical Studies".
סלרס ידוע כמבקר של גישות אפיסטימולוגיות של "מסדתנות", שנשענות על מה שכינה "המיתוס של הנתון" ("the Myth of the Given").[4] עם זאת, מרבית יצירותיו הפילוסופיות מכוונות למטרה הסופית של יישוב דרכים אינטואיטיביות לתיאור העולם (הן אלה של השכל הישר והן הפילוסופיה המסורתית) עם תיאור מדעי נטורליסטי ביוסודו של המציאות. הוא זוכה להערכה רבה הן בשל תחכום רב של הטיעונים והן בשל הטמעתו של נושאים רבים ומגוונים במרדף אחר חזון תקציר. סלרס היה אולי הפילוסוף הראשון שסינתז אלמנטים של פרגמטיזם אמריקאי עם אלמנטים של פילוסופיה אנליטית בריטית ואמריקאית ופוזיטיביזם לוגי אוסטרי וגרמני. עבודתו משקפת גם עיסוק מתמשך במסורת הגרמנית של אידיאליזם טרנסצנדנטלי, בעיקר בספרו "Science and Metaphysics: Kantian Variations" (מדע המטפיזיקה: וריאציות קאנטאניות).
סלרס מת ב-1989 כתוצאה מצריכה ארוכת שנים של באלכוהול.[5]
סלרס טבע את המונח הפילוסופי "מרחב הטעמים" (space of reasons). הביטוי מתייחס לשני תחומים:
יצירתו המפורסמת ביותר של סלרס היא, "אמפיריציזם ופילוסופיה של הנפש" (Empiricism and the Philosophy of Mind) משנת 1956.[6] בחיבור זה סלרס מבקר את ההשקפה שידע הכרתי יכול להיות בלתי תלוי בתהליכים המושגיים הכרוכים בתפיסתו. הוא כינה השקפה זו "המיתוס של הנתון", וייחס אותה לתיאוריות ידע שעורכות רדוקציה ל"נתון-חושי" (sense-data).
העבודה מתמקדת בכמה תיאוריות, ובייחוד בפרגמטיזם-הקאנטיאני של סי. איי לואיס (C. I. Lewis) ובפוזיטיביזם הלוגי של רודולף קרנפ. סלרס מציג את "המיתוס של ג'ונס", משל שנועד כדי להגן על האפשרות של תפיסת עולם ביהביוריסטית קפדנית. המשל מסביר כיצד ניתן לייחס מחשבות, פעולה נבונה ואפילו חוויה פנימית סובייקטיבית לאנשים בתוך מודל מדעי. סלרס השתמש בשבט בדיוני, ה"רייליאנים", מכיוון שהוא רצה להתייחס ל-"The Concept of Mind" של גילברט רייל.
רעיון ה"מיתוס" של סלרס, שהושפע גם מארנסט קסירר,[7] אינו בהכרח שלילי. הוא ראה בו משהו שיכול להיות שימושי באופן אחר, במקום לשפוט אותו רק כאמיתי או כשקרי. הוא התכוון לאחד את ההתנהגות המושגית של "מרחב הסיבות" עם המושג של חווית חושים סובייקטיבית. זו הייתה אחת המטרות המרכזיות ביותר שלו, ולפיכך עבודתו המאוחרת תוארה כקאנטיאנית.
במאמרו "שפת התיאוריות" (The Language of Theories) משנת 1961, מציג סלרס את מושג "האמפיריציזם הקנטיאני". האמפיריציזם הקנטיאני מבחין בין:
ב"פילוסופיה והתמונה המדעית של האדם" (Philosophy and the Scientific Image of Man) משנת 1962 מבחין סלרס בין "התמונה הגלויה" (manifest image) לבין "התמונה המדעית" (scientific image) של העולם.
שתי התמונות לעיתים משלימות זו את זו, ולפעמים סותרות. כך, התמונה הגלויה כוללת טענות מעשיות או מוסריות, בעוד שהתמונה המדעית לא. אולם נוצר קונפליקט, כאשר המדע אומר לנו שאובייקטים מוצקים לכאורה, למעשה מורכבים בעיקר מחלל ריק. סלרס מכוון לחזון סינופטי, שבו הדימוי המדעי מקבל עדיפות אולטימטיבית במקרים של קונפליקט, לפחות ביחס לתיאורים והסברים אמפיריים.[8]
סלרס, שאביו היה סוציאליסט, היה מעורב בפוליטיקה השמאלנית. כסטודנט באוניברסיטת מישיגן, וילפריד סלרס היה אחד מהחברים המייסדים של הבית הקואופרטיבי הצפון-אמריקאי הראשון לסטודנטים באוניברסיטה, שנקרא אז "הבית הסוציאליסטי של מישיגן" (אנ').[9] הוא גם פעל למען המועמד הסוציאליסטי נורמן תומאס (אנ') חבר SPA – המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית (אנ').[10]
רוברט ברנדום, עמיתו הצעיר בפיטסבורג, כינה את סלרס לצד וילארד ואן אורמן קווין כאחד מבין "שני הפילוסופים העמוקים והחשובים ביותר בדורותיהם". השאיפה של סלרס לפילוסופיה סינופטית המאחדת את ההשקפות היומיומיות והמדעיות של המציאות היא הבסיס והארכיטיפ של מה שנקרא לפעמים אסכולת פיטסבורג, שחבריו כוללים את ברנדום, ג'ון מקדואל וג'ון האוגלנד,[11] הנקראת לעיתים גם אסכולת ההגליאניזם האנליטי.[12][13]
פילוסופים אחרים שהושפעו מאוד מסלרס משתרעים על כל הספקטרום של פילוסופיה אנליטית בת זמננו, נאו-פרגמטיזם (ריצ'רד רורטי) מטריאליזם אלימינטיבי (פול צ'רצ'לנד) ורציונליזם (לורנס בונז'ור). בין ממשיכי דרכו ניתן לציין גם את רוברט ברנדום, רות מיליקן וריי בראסייה. עבודתו של סלרס השפיע בין היתר גם ההגות הפמיניסטית של קוויל קוקלה (אנ').[14]
אוסף של מאמרים המוקדש לסלרס תחת הכותרת Sellars and his Legacy פורסם על ידי הוצאת אוניברסיטת אוקספורד בשנת 2016.
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)