לידה |
19 ביולי 1742 קנטון לה קוט-סן-אנדרה, צרפת |
---|---|
פטירה |
2 בפברואר 1822 (בגיל 79) פריז, צרפת |
מוקד פעילות | צרפת |
סוגה | אופרה |
שפה מועדפת | צרפתית |
כלי נגינה | כינור |
ז'אן באטיסט דאבו (בצרפתית: Jean-Baptiste Davaux; 19 ביולי 1742 – 2 בפברואר 1822) היה מלחין וכנר צרפתי.
דאבו נולד בקוט-סן-אנדרה. הוריו הקנו לו חינוך מוזיקלי וכללי מעולה. בסביבות 1767 יצא לפריז, שם יצא לו תוך זמן קצר שם כמלחין וכנר מחונן. במשך חייו עסק בתחומים חוץ-מוזיקליים, ביניהם שירות אצל בני אצולה רמי דרג וכן, לאחר המהפכה הצרפתית, במשרד המלחמה. משנת 1803 עמד בראש הלשכה הגדולה של לגיון הכבוד, עד לסגירתה בשנת 1815, כאשר פרש מעבודתו בקצבה של 4,000 ליברות. ב-28 בספטמבר 1814 נבחר ללגיון הכבוד כהוקרה על שלושים שנות עבודתו בשירות הממשלה. כמו כן היה דאבו חבר ב"אגודת בני אפולו".[1] בשנת 1816 פרש מחברות פעילה באגודה והיה לחבר של כבוד.[2]
יצירותיו הראשונות של דאבו שיצאו לאור היו הארייטות "קסמי החירות" ו"דיוקן קלימנה" (1768). עיקר יצירתו הייתה אינסטרומנטלית, פרט לכמה יצירות ווקאליות ושתי אופרות קומיות. דאבו ראה עצמו כחובב, אך קהל המאזינים ומבקרי המוזיקה בצרפת שיבחו את יצירתו וראו בו את מלחין הסימפוניות הצרפתי החשוב ביותר, פרט אולי לגוסק. גם מחוץ לצרפת זכה לפרסום ויצירותיו התפרסמו (בדרך כלל ללא זכויות) בהולנד, אנגליה וגרמניה. בשנת 1782 נוגנו רביעיות המיתרים שלו בארצות הברית. הודות לפשטותה, עושר נושאיה הקצרים והנעימים לאוזן ומיעוט הבעיות הטכניות בביצועה, נהנתה המוזיקה של דאבו מפופולריות רבה.[3]
כמלחין מוזיקה קאמרית לכלי קשת, פרסם דאבו שש דואיות, שש שלישיות, לפחות 25 רביעיות וארבע חמישיות. רביעיות המיתרים של דאבו תרמו רבות לתולדות הסוגה ותפסו מקום חשוב בקונצרטים השבועיים שהתקיימו במשך שנים רבות בחודשי החורף בביתו. דאבו נטה לכתוב תפקידים בעלי אופי סולני לכל ארבעת נגני הרביעיות, בייחוד באותן רביעיות שהכתיר בכינוי "קונצ'רטנטה", גישה שהייתה מקובלת יותר בסימפוניה קונצ'רטנטה. כל הרביעיות הקונצרטנטיות אופוס 9 כתובות בשני פרקים (פרק בצורת סונאטה ואחריו רונדו או פרסטו).[4]
לתזמורת כתב דאבו שלוש סימפוניות, ארבעה קונצ'רטי לכינור ו-13 סימפוניות קונצרטנטיות. אלה האחרונות פרסמו ביותר את שמו, בהיותן תחליף חדשני לסימפוניה ולקונצ'רטו, שנתן לנגנים מוכשרים הזדמנות להציג את יכולותיהם ולזכות למעמד ועצמאות כלכלית בלי להסתכן בקשיים הטכניים והמוזיקליים המשמעותיים, העומדים לפני וירטואוזים סולנים. כל פרקי הסימפוניות הקונצרטנטיות כתובים בסולמות מז'וריים, אם כי ביצירותיו המאוחרות ניכר גידול במגוון הלכי הרוח. הראשונה בסימפוניות הקונצרטנטיות יצאה לאור בשנת 1772 והאחרונה בשנת 1800.הסינפוני קונסרטנטה משנת 1794 כוללת שירים פטריוטיים בכל אחד מפרקיה, לרבות המרסייז בפרק הראשון ו"סֶה אירָה" (Ah! ça ira)[5] בשלישי. יצירותיו תפסו מקום מכובד ברפרטואר של הקונסרט ספיריטואל בשנים 1773 עד 1788, כאשר המנהלים החדשים, גוסק, סימון לדוק ופייר גאווינייה, עודדו את ביצוען של יצירות אינסטרומנטליות במקום המוזיקה הווקאלית בטקסטים לטיניים, שהייתה מקובלת עד אז.[6]
ניסיונותיו של דאבו בתחום התיאטרון צלחו פחות. שתי האופרות הקומיות שלו, זכו לשבחים על המוזיקה, אך נחלו כישלון מוחץ בתוכנן הדרמטי.
דאבו הציג את מכשיר הכרונומטר שלו בשנת 1784, עם הוצאתן לאור של "שלוש סימפוניות לתזמורת גדולה", אופוס 11 שלו, הרבה לפני מלצל. הוראות ספרתיות בתפקידי הכינור הראשון מציינות את הטמפו המדויק הנדרש לכל אחד מהפרקים. תכליתו ודרך תפעולו של המכשיר הוסברו בז'ורנאל דה פארי (8 במאי 1784) ובמרקור דה פראנס (12 ביוני 1784). פעילות דומה בכיוון זה שהתרחשה בצרפת משלהי המאה ה-17 ובמהלך המאה ה-18. בהשראת דיון בהמצאות כאלה ב"מילון המוזיקה" של ז'אן-ז'אק רוסו, פנה דאבו אל יצרן מכשירים מדעיים בשם ברקה, שהוציא לפועל את הוראותיו. הכרונומטר של דאבו ברקה יצא בעת ובעונה אחת עם הפלקסיכרונומטר שהמציא הנבלן רנודין ועורר דיונים נרחבים בעיתונות.[7]