ז'ול ז'אנן
 | |
| לידה |
16 בפברואר 1804 סנט אטיין, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
19 ביוני 1874 (בגיל 70) rue de la Pompe, הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
Cimetière Saint-Louis d'Évreux |
| מקום מגורים |
רון-אלפ |
| שם עט |
Éraste |
| מקום לימודים |
תיכון לואי הגדול |
| שפות היצירה |
צרפתית, אנגלית, לטינית |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
אביר בלגיון הכבוד |
| חתימה |
 |
  | |
ז'ול גבריאל ז'אנן (בצרפתית:Jules Gabriel Janin; 16 בפברואר 1804[1][2] [3] – 19 ביוני 1874) היה סופר ומבקר ספרות,תיאטרון ובלט צרפתי. מכונה "נסיך המבקרים".[2].
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות וצעירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'ול ז'אנן נולד ב-1804בסנט אטיין במשפחתו של רופא. בזכות כישוריו וצמאונו לידע נחשב בילדותו ל"ילד פלא" של המשפחה.[2] הוא זכה לחינוך טוב, כולל תיכון בליון, ואחר כך בזכות אחת מדודותיו שמימנה לו את הלימודים, במכללת לואי הגדול בפריז שם אכזב וציוניו היו נמוכים[2] בצעירותו שימש ז'אנן כפקיד זוטר במשרד העורך דין גיונה-מרוויל, בו זמנית עם אונורה דה בלזק. החל מ-1825 פרסם מאמרי בקורת בעיתונים המשניים "Le Courrier des théâtres" ואחר כך "La Lorgnette" מ-1826 כתב גם מאמרים פוליטיים, בין השאר, בעיתון "לה פיגרו", כמו כן ב""רווי דה פארי", רווי דה דה מונד ,"La quotidienne"' Le Messager des Chambres . הוא נמנה עם מייסדי העיתונים La Lorgnette ו "ז'ורנל דז אנפאן". אמנם השלב המכריע בקריירה שלו כעיתונאי ומבקר היה כניסתו בנובמבר 1829 כחבר מערכת בעיתון Journal des Débats (ז'ורנל דה דבא)
הקריירה כסופר וכמבקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1829 התפרסם הרומן שלו L’Âne mort et la femme guillotinée (החמור המת והאישה שגמרה בגיליוטינה), פרודיה של הספרות המקברית מתקופתו, ובעיקר של הספר של ויקטור הוגו "היום האחרון של נידון למוות".[3] ב-1831 פרסם את הרומן "La Confession" (הווידוי), פחות מעמיק אך כתוב בסגנון משובח, ואת "Barnave" שבו כיוון את חיציו נגד משפחת המלוכה אורליאן. בפברואר 1831 התמנה ז'אנן לעורך בעיתון L'Artiste ובין 1874-1830 היה למשך ארבעים שנה מבקר תיאטרון בעיתון "ז'ורנל דה דבא ("Journal des débats") . הוא צידד לפעמים בזרם הרומנטי ולעיתים תקף אותו[3]. בשנת 1865 קומם את המשורר שארל בודלר כשתקף את שירתו המלנכולית של היינריך היינה והמליץ למשוררים לכתוב שירים עליזים כדוגמת אלו של ברנז'ה. בודלר הגיב במכתב שאותו לא הספיק לפרסם בגלל מחלתו.[3]
ז'אנן זכה בזמנו לכינוי "נסיך המבקרים" או "נסיך הביקורת" . גם הפיליטונים שלו זכו לפופולריות רבה בזכות אופיים המשעשע והעוקצני. עבורו קטעים אלה לא היו אלא תירוץ לכתוב עם נושאים שונים ומשונים, לעיתים קרובות אישיים מאוד. היה בעל טעמים אקלקטיים,[4] ומאמרי הביקורת שלו חסרו קוהרנטיות ושיטה בקורתית עקבית.[5] באופן כללי הוא היה מחויב לטעם הקלאסי, כפי שהצהיר כאשר הוא דן ביצירות של מולייר או פייר דה מאריבו .לעיתים ב-1840 הוא מתח ביקורת על מחזהו של בלזק "ווטרן", אולם כעבור שמונה שנים מאוחר חילק שבחים לאמנותו כמחבר רומנים . כמה תכונות באישיותו של ז'אנן טבועות בדמויות של עיתונאים המככבות ב"קומדיה אנושית" מאת בלזק, כולל דמותו הצינית של אטיין לוסטו (Étienne Lousteau). [6][7] בזכות סגנונו הקליל ואלגנטי משך ז'אנן את הערכתו של סנט-בב, עמית ללימודים בתיכון "לואי הגדול", שהשווה אותו לסגנונם של דני דידרו או שארל נודייה.
בתחום הבלט התמקדו הבקורות של ז'אנן באשליה הפואטית של הבלטים על חשבון העלילה והפעילות הדרמטית שנחשבו מרכזיות בעיני המבקרים המסורתיים עד אז. מבחינה זו אימץ נקודת מבט קרוב לתומכי השקפה הידועה כ"אמנות בעד אמנות" והקדים בכך בשלוש שנים את עמיתו, המשורר והסופר תאופיל גוטייה. [8]
יצירתו של ז'אנן הייתה רחבה למדי. פרט לבקורת, היא כוללת רומנים, נובלות, סיפורים, פיליטונים, כתבים פילולוגיים, שירים, כתבי הגות ומוסר, פנזטיות פרדוקסליות והומוריסטיות, סיפורי מסע, ביאורים, ביוגרפיות ותרגומים (למשל מהורטיוס וורגיליוס). היה מבוקש על ידי מו"לים עבור כתיבת הקדמות לספרים וניסוחי כותרות בדפוס בלט בספרים מאויירים. הוא אסף חלק ממאמריו בקובץ שאותו כינה "ההיסטוריה של הספרות הדרמטית בצרפת" (1858-1853). נחשב על ידי חוקרים כמו קלוד בוז'לן כ"שם נרדף לרשלנות ול אופורטונויזם"[3]. הואשם אף בשחיתות- על שהסכים לקבל ממחזאים דמי שוחד - בערך 6000–8000 פרנק - תמורת בקורות חיוביות בעיתון.[דרוש מקור] בין היתר הוא כתב את מילות הקנטטה " Le Chant des chemins de fer" ("שיר מסילות הברזל") שאותה הלחין עמיתו לעיתון, המלחין ומבקר המוזיקה הקטור ברליוז. עם כתביו של ז'אנן נמנה - ב-1861 - Fin d'un monde et du neveu de Rameau "סופו של עולם ושל אחיין של ראמו" שנכתב כמעין "המשך" לספרו של דני דידרו", "האחיין של ראמו". בולטת בו בקיאותו לגבי שלהי המאה ה-18. על אף תמיכתה של הברונית רוטשילד, נחשב ז'אנן לחסיד של וולטר ואורליאניסטי מדי, מה שתרם לכשלונותיו החוזרים בניסיונות להתקבל לאקדמיה הצרפתית (ב-1863 מול דופור, ב-1864 מול קאמי דובה ואוטראן, ב-1865 מול פרבו-פאטראדול). בעקבות זאת פרסם "נאום קבלה חגיגי על מדרגות גשר האמנויות" שבו הבטיח לא להציג יותר את מועמדותו. בסופו של דבר ב-7 באפריל 1870 נבחר ז'אנן כחבר האקדמיה במושב של סנט-בב המנוח. התקבל בו זמנית עם אמיל אוליבייה ואת הנאום לכבודו נאם ב-9 בנובמבר 1871 יריבו לשעבר, קאמי דובה. ז'אנן נהג להתארח בטירת דה רוטואר על יד גאיון, נכס של חמיו, הזוג הואה (Huet).
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'אנן היה נשוי החל מ-1841. בתחילת הקריירה שלו נגרר למריבות רבות, אחת יותר מפורסמת - עם פליקס פיא (Felix Pyat) (1889-1810) שאותו תבע בהצלחה למשפטו עבור הוצאת דיבה. באחד ממסעותיו באיטליה זכה בהימורים בבית בעיר לוקה.
ז'אנן מת ב-1874 בווילה שלו ברחוב דה לה פומפ 11 ברובע השישה עשר של פריז. הוא הובא לקבורה בבית הקברות סן-לואי ד'אוורה בקבר המשפחתי המפואר של בני הואה (Huet) שעוצב על ידי אלמנתו, אדלאיד ז'אנן
פרסים ואותות הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 7 באפריל 1870 - נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שדרת ז'ול זאנן בפריז ניקראה לזיכרו
ספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1826 : Talma et Lekain (טלמה ולקן)
- 1829 : L'Âne mort et la femme guillotinée
- 1829 : Tableaux anecdotiques de la littérature française depuis François Ier (תמונות אנקדוטיות של הספרות הצרפתית החל מפרנסואה הראשון)
- 1830 : La Confession (הווידוי)
- 1831 : Barnave
- 1832 : Contes fantastiques (סיפורים פנטסטיים)
- Histoire du théâtre à quatre sous - (תולדות התיאטרון בארבע גרושים)
- 1833 : Contes nouveaux (סיפורים חדשים)
- 1834 : Voyage de Victor Ogier en Orient - Cours sur l’histoire du journal en France
- 1836 : Le Chemin de traverse
- 1837 : Fontainebleau, Versailles, Paris - Un cœur pour deux amours - Histoire de France (texte explicatif des galeries de Versailles) (1837-1843)
- 1839 : Les Catacombes - Versailles et son musée historique - Voyage en Italie
- 1841 - 1842 : Le Premier feuilleton de Pistolet, dans le recueil collectif Scènes de la vie privée et publique des animaux
- 1842 : La Normandie historique, pittoresque et monumentale - Le prince royal - Une heure à Paris
- 1843 : Un hiver à Paris - Un été à Paris
- 1844 : Les Beautés de l’Opéra - La Bretagne historique
- 1846 : Le Feuilletoniste, Répertoire de Lecture du soir
- 1847 : Suite de l’histoire du chevalier Desgrieux et de Manon Lescaut - Voyage de Paris à la mer - Le gâteau des rois
- [1850 : La Religieuse de Toulouse (הנזירה מטולוז)
- 1851: Les Gaîtés champêtres - Le mois de mai à Londres
- 1853 :
(Histoire de la littérature dramatique (6 vol. 1853-1858) - Almanach de la littérature, du théâtre et des beaux-arts (1853-1865) (,"תולדות הספרות הדרמטית" למעשה ששה כרכים של מאמרי בקורת שפרסם ז'אנן ב"ז'ורנל דה דבא" 1858)
- 1855 : La Comtesse d’Egmont (הרוזנת אגמונט)
- 1856 : Les Petits Bonheurs
- 1857 : Les Symphonies de l’hiver
- 1858 : Rachel et la tragédie - Ovide, ou le poète en exil
- 1859 : Critique, portraits et caractères contemporains - Variétés littéraires
- 1860 : Les Contes du chalet
- 1861 : La Fin d'un monde et du neveu de Rameau - La Semaine des trois jeudis
- 1862 : Contes non estampillés
- 1864 : Les Oiseaux bleus - La poésie et l’éloquence à Rome, au temps des Césars - La Révolution française
- 1866 : L’Amour des livres - Béranger et son temps - Le Talisman. Seconde édition de l'Amour des livres par les Bibliolâtres de France en 1937
- 1867 : Les Amours du chevalier de Fosseuses - La Sorbonne et les gazeliers - Circé
- 1868 : Le Bréviaire du roi de Prusse
- 1869: L’Interné - Lamartine - Petits romans d’hier et d’aujourd’hui - Les révolutions du pays des Gagas
- 1870: Le Crucifix d’argent - Le livre
- 1871 : Alexandre Dumas - La Muette
- 1872 : François Ponsard
- 1874 : La Femme à l’œillet rouge - Paris et Versailles il y a cent ans
- 1876 : Œuvres diverses - Œuvres de jeunesse
- 1881 : Debureau, histoire du théâtre a quatre sous
- 1884 : Causeries littéraires et historiques - Contes, nouvelles et récits
- 1922 : Victor Hugo en exil : d'après sa correspondance avec Jules Janin, et d'autres documents inédits réunis par Noël Clément-Janin
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבי ז'ול ז'אנן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ערך ב"בריטניקה" 1911
- ויקיטקסט Eugène de Mirecourt Jules Janin, biographie
- https://www.universalis.fr/encyclopedie/jules-janin/][ClaudeBougelin art.Jules Janin Encyclopedia Universalis online 2024
- Jacques Landrin Jules Janin temoin du [theatre romantique Cahiers de l'AIEF Année 1983 35 pp. 155-168
- Dictionnaire mondial des litteratures, Larousse
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Françoise Joukovsky, Jules Janin et son temps, Publications de l'Université de Rouen, 1974.
- Alexandre Piédagnel - Jules Janin. 1804-1874 Librairie des bibliophiles,Paris,1874. (ביוגרפיה של ז'ול ז'אנן מאת מזכירו, אלכסנדר פיידאנייל)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בתעודת הלידה באתר הארכיון המחוזי לואר צוין שז'אנן נולד ב 28 פלוביוז בשנת XII של הרפובליקה, כלומר ב-16 בפברואר 1804. מקורות אחרים מצביעים על תאריכים שונים:באתר האקדמיה הצרפתית צוין שנולד ב-4 בדצמבר 1804, ובביוגרפיה מאת אז'ן דה מריקור מופיע 11 בדצמבר 1804
- ^ 1 2 3 4 E.de Mirecourt
- ^ 1 2 3 4 5 Claude Burgelin Enc.Universalis 2024
- ^ Enc lit Larousse
- ^ על ז'ול זאנן באתר המוזיאון מטרופוליטן בניו יורק
- ^ Georg Brandes The French Romantics, Russel and Russel New York 1966 p.195
- ^ Herbert James Hurt - La Balzac's Comedie Humaine, London University Athlone Press 1964 p.213
- ^ J.Chapman Janin and the Ballet 21 january 1989