מידע כללי | |
---|---|
סוג | נגמ"ש |
מדינה מייצרת |
בריטניה קנדה אוסטרליה ניו זילנד |
משתמשים עיקריים | הצבא הבריטי |
שנת ייצור | 1934-1960 |
תקופת השימוש | 1936–הווה (כ־88 שנים) |
מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מלחמת סיני. |
יחידות שיוצרו | 113,000 |
מידע טכני | |
אורך | 3.65 מטר |
רוחב | 1.92 מטר |
גובה | 1.57 מטר |
משקל | 3.75 טון |
מהירות | 48 קמ"ש |
טווח פעולה | 250 ק"מ |
מנוע | בנזין פורד, בעל 85 כ"ס. |
שריון | 7-10 מ"מ |
צוות | 3 |
מערכות נשק | |
חימוש עיקרי | מקלע ברן, מקלע M1919 בראונינג, רובה נגד טנקים בויס, ומקלעים אחרים. |
נגמ"ש בְּרֶן או "נושא רב תכליתי אוניברסלי" (מאנגלית: Bren Universal Carrier או Bren Gun Carrier) הוא כלי רכב קרבי משוריין קל זחלילי ללא כיסוי עליון שיוצר בשנים 1934–1960 על ידי חברת ויקרס-ארמסטרונג. כלי רכב זה היה בשימוש נרחב על ידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר כנושא גייסות משוריין וכפלטפורמה משוריינת ניידת לכלי נשק מסייע לחיל רגלים.
במהלך השנים יוצרו כ-130,000[דרוש מקור] יחידות בממלכה המאוחדת באנגליה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ובמדינות נוספות, נתון ההופך את נושא הברן לרכב קרבי משוריין הנפוץ ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה (לפי אחד המקורות[דרושה הבהרה] ייוצרו בסך הכל כ־200,000 יחידות).
ברן פותח על ידי חיל החימוש הבריטי במטרה לצייד את יחידות החי"ר ברכב שיאפשר ניידות לצוותי מקלעי הברן והגנה מנשק קל ורסיסים בשדה הקרב. הרכב תוכנן לשאת שתי חוליות של מפעילי מכונת ירייה קלה מסוג ברן. כל חוליה כללה שלושה חיילים. הנגמ"ש נשא שתי חוליות ונהג, סה"כ שבעה לוחמים.
בשלבים מאוחרים יותר, ביקשו לנצל את תכונותיו הטובות (מהירות, זריזות, עבירות טובה וכן הפרופיל הנמוך שלו), שהיוו יתרון בשדה הקרב והתאימו אותו לנשיאת כלי נשק כבדים יותר לסיוע צמוד לכוחות החי"ר. הרכב הותאם לנשיאת מרגמות בינוניות 3 אינץ', לגרירת תותח 6 ליטראות, לאספקת ציוד, תחמושת, צוותים רפואיים וכדומה. היה זה רכב זחלילי ראשון להובלת גייסות אל ובשדה הקרב.
אחד מחסרונותיו היה חלק עליון פתוח, שהפך אותו לפגיע לירי תלול מסלול מנשק כגון מרגמות או תותחים עם פגזי רסס. חיסרון נוסף היה צריכת הדלק הגבוהה שלו, אשר אילצה את המשתמשים לשאת עליו כמות דלק גדולה בג'ריקנים.
עקב מחסור חמור בטנקים, שמשו נושאי הברן לאימונים טקטיים של צוותי הטנקים של הדיוויזיה המשוריינת האוסטרלית הראשונה בשנת 1941.
אף על פי שתוכנן במקור לשאת שני צוותים של מכונות ירייה קלות מסוג ברן, יחידות אוסטרליות רבות השתמשו בו לנשיאת מכונות ירייה בינוניות כגון מקלע ויקרס וכן רובים נגד טנקים מסוג "בויס" (Boys). התעשייה האוסטרלית בנתה גם זחלילית שהותאמה לנשיאת תותח נגד טנקים 2 ליטראות.
היצור החל בשנת 1934 והסתיים ב-1960. ייצור הזחליליות באנגליה בוצע על ידי החברות הבאות:
Thornycroft, Morris,Sentinel, Aveling, Bedford, Ford, Wolseley
בקנדה יוצר על ידי חברת פורד קנדה.
כמויות הייצור:
אנגליה - 57,000 יחידות כולל 2,400 מהדגם הראשון.
קנדה - 29,000 יחידות.
אוסטרליה - 5,000 יחידות.
ניו זילנד - 1,300 יחידות.
סך הכל: 92.300 יחידות.[דרוש מקור]
שני דגמים עיקריים יוצרו: MK-I MK-II . לדגם השני נוספו מגיני צד גבוהים יותר, התקן לנשיאת מרגמה 81 ותחמושת למרגמה זו, וכן וו גרירה מיוחד לגרירת תותחים נגד טנקים מסוג 6 ליטראות.
עקב היכולות האוניברסליות כמעט, שמשו הכלים במדבר המערבי למגוון של משימות ויחידות. הם שמשו את היחידות האוסטרליות הבאות: הדיוויזיה המשוריינת הראשונה, הדיוויזיה הרכובה התשיעית וכן הדיוויזיה הרכובה השישית בסוריה.
עקב הגמישות והורסטיליות של הזחליל, הוא הותאם ושימש במגוון צורות, כמשוריין להובלת חיל רגלים, נושא צוות מרגמה "3, נושא להביור, גורר תותחים ועוד.
מספר מגבלות גרמו לכך שהוא היה בשימוש זמן קצר יחסית:
חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, שימש בשלב מסוים בבריגדה כמפקד יחידת נושאי ברן.
בצבא המצרי בתש"ח הייתה לכל גדוד חי"ר פלוגה מסייעת. פלוגה זו כללה מחלקה של 13 נושאי ברן.
דוגמאות להשתתפות בקרבות:
למעלה מ-20 כלים נתפסו על ידי כוחות צה"ל כשלל במלחמת העצמאות, רובם במצב טכני גרוע. יכולת התחזוקה שלהם הייתה נמוכה מאוד עקב מחסור בחלקי חילוף. עם זאת, עקב המחסור בכלי שריון נעשה ניסיון בחטיבת גבעתי להשתמש בהם. במסגרת ניסיון זה הוקמה פלוגה שמנתה כ-15 נושאי ברן מתוך הטובים שאותרו. הפלוגה נועדה לפעול בעיקר באמצעות הפעלת כוח אש מרוכזת ולא לצורכי הסתערות, אך היות שהוקמה רק בשלהי מלחמת העצמאות, היא לא השתתפה בקרבות.
גם נושאי הברן של הפלוגה לא נמלטו מהבעיות הטכניות הרבות שנתגלו ברק"ם זה. בסוף מלחמת העצמאות, פורקה הפלוגה.
בשנות החמישים הובאו מספר נושאי ברן לאימון ליחידת שייטת 13.
מספר רב של נושאי ברן שנשארו בשימוש הצבא המצרי עד מלחמת סיני, נלקחו כשלל על ידי צה"ל. היות שבצה"ל היווה כבר הזחל"מ כלי סטנדרטי לנשיאת חרמ"ש, והיות והבעיות הטכניות התפעוליות של הרק"ם היו ידועות עוד מתש"ח, לא הוכנסו הברנים לשימוש צבאי.
לאחר סיום מבצע קדש, העניק הצבא ליישובים רבים נושאי ברן כשי.