חאצביא
 | |
| מצודת שיהאב בחאצביא, 2009 | |
| מדינה |
 לבנון |
|---|---|
| מחוז | א-נבטיה |
| נפה | חאצביא |
| שטח | 21.89 קמ"ר |
| גובה | 750 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 7,224 (2008) |
| קואורדינטות | 33°23′50″N 35°41′00″E / 33.397222222222°N 35.683333333333°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
חַאצְבַּ֫יַא (בערבית: حاصبيا, תעתיק חופשי: חַאסְבַּ֫יַא) היא עיירה בדרום מזרח לבנון, בוואדי א-תים, במורדות הצפוניים של הר החרמון. רוב האוכלוסייה דרוזית אך בעיירה מתגוררים גם נוצרים.
מוניציפלית חאצביא היא בירת נפת חאצביא, השייכת למחוז א-נבטיה.
העיירה שוכנת לגדות נהר החצבני. בסביבות העיירה כרמים רבים ומטעי זיתים ותאנים. ענף החקלאות העיקרי של העיירה הוא גידול וייצור שמן זית. בעיירה עצמה מעטים מקומות התעסוקה. דבר זה מביא לכך שרבים מבני העיירה עובדים במהלך השנה בערי לבנון הגדולות ושבים לעירם בחופשת הקיץ. כתוצאה מכך גודלה של אוכלוסיית חאצביא, כמו כל עיירות הדרום, משתנה בין הקיץ לבין שאר עונות השנה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]להר החרמון, למרגלותיו שוכנת העיירה, יוחסה קדושה על ידי הכנענים והפיניקים ומטבע הדברים נבנו בסביבתו מקדשים רבים. התנ"ך מזכיר את "בעל חרמון", ואילו הברית החדשה מציינת את הר החרמון כמקום בו התרחשה הטרנספיגורציה של ישו. כך אפוא, מצויה חאצביא בלב אזור המקודש לתושבי האזור מקדמת דנא.
ימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצלבנים הקימו בחאצביא מצודה על יסודות של מצודה רומית קדומה. בשנת 1170 נכבשה המצודה הצלבנית על ידי האמירים לבית משפחת שהאב, והם הפכו את המצודה למעוז ממנו שלטו על ההר. סביב חצר גדולה מצויה המצודה, מסגד וכן מספר בתים מימי הביניים. שטחם הכולל של כל המבנים מגיע לכעשרים אלף מטר רבוע. מאז המאה ה-12 נשרפה המצודה פעמים רבות, אך היא עדיין עומדת על תילה. במצודה חלקים רבים מתקופות שונות, וקיימים בה סגנונות אדריכליים שונים: צלבני, ערבי ואף איטלקי. כיום מהווה המצודה את סמלה המסחרי של חאצביא והיא אתר התיירות הראשי של העיירה.
התקופה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1848 ביקר בעיירה ויליאם פרנסיס לינץ'. על סמך המידע שקיבל, שיש בעיירה 1,500 משלמי מיסים, העריך כי היא מונה כ-9,000 נפש. מתוכם שני שלישים נוצרים-יוונים, 55 פרוטסטנטים, 50 מרונים ומספר יהודים. לינץ' מספר כי עקב מחלוקת דתית קשה, החרימו חברי הכנסייה היוונית את הפרוטסטנטים.[1] לעומת לינץ', הקרטוגרף ההולנדי ון דה ולדה, שביקר בחאצביא במסעו בארץ ישראל ב-1851–1852, דיווח שאוכלוסייתה מונה 6,000 נפש: קרוב לשלושה רבעים ממנה נוצרים יוונים, 1,500 דרוזים, 500 מרונים, 100 מוסלמים ו-100 יהודים-ספרדים.[2]
בשנת 1860 אירעה באזור מלחמה בין נוצרים לדרוזים. תושבי העיירה הנוצרים נמלטו במהלך המלחמה למצודת שיהאב לאחר שביקשו את חסותו של עות'מאן ביי, שהסכים לקבלם והושיב אותם במצודה כמקום מפלט. אולם, הלה בגד בהם ולאחר כמה ימים איפשר לאויביהם להיכנס לטירה ולטבוח בהם, וכ-1,000 נוצרים נרצחו. באותה שנה, הרובע הלטיני של העיירה גם כן נפגע קשות, וקוֹמַם בשנים הבאות.[3]
חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר בעיירה בשנת 1870, וכתב שגרים במקום 3,940 תושבים, בהם 2,000 דרוזים, 1,500 יוונים קתוליים, 200 מוסלמים, 120 מרונים, 80 אוניאטים ו-40 פרוטסטנטים.[3]
תקופת המנדט הצרפתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המרד הדרוזי, בנובמבר 1925 לא התנגדו אנשי חאצביא למורדים והעיירה לא נפגעה כמו שנפגעו כאוכבא ומרג' עיון.[4]
לבנון המודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת העצמאות קלטה חאצביא פליטים מארץ ישראל, בני הכפר חורפיש שבהר מירון. בתום המלחמה שבו הפליטים חזרה לארץ ישראל אך למשפחות רבות מחאצביא בני משפחה המתגוררים בחורפיש, והכפר אף קלט את פליטי צד"ל הדרוזים לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון. ראש עיריית חאצביא באותה העת, בהג'ת שמס, אף היה מעוניין בכינון קשרים עם ישראל ותכנן לבקר בישראל אך הדבר לא הסתייע.
עד לנסיגת צה"ל מדרום לבנון בקיץ שנת 2000 למדו במדרשה הדרוזית בחאצביא גם בני העדה הדרוזית בישראל.
חשיבות דתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמונה הדרוזית נתפסת חאצביא כמקום ראשון במעלה בקדושתו. על הר סמוך לעיירה ממוקם מקום קדוש לדרוזים בשם ח'לואת אל-ביאד֗ה (خلوات البياضة). במקום שוכנת מדרשה דרוזית ללימוד רזי האמונה הדרוזית.[5]
קהילה יהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסורת בחאצביא ישבו יהודים ברציפות מאז ימי בית שני.[6] מקורות קדומים מלמדים על קיומה של קהילה יהודית בחאצביא עוד בשנת 1401. בשו"ת של רבי יום טוב צהלון מובא שבחאצביא חלים דיני שנת השמיטה ואכן תושבי העיירה היהודים נהגו שלא לעבד את שדותיהם בשביעית. מספרם של תושבי העיירה היהודים אינו ברור והשתנה מזמן לזמן. מקור משנת 1806 מוסר על כעשרים משפחות הדרות בעיירה ומתפרנסות מרוכלות ומסחר.
רבי יהוסף שוורץ כותב בשנת 1835 על שלושים וחמש משפחות הדרות בעיירה. כמו כן הוא מוצא לנכון לציין שהיהודים תושבי העיירה הורשו לשאת נשק. באותם ימים לא היה מקובל שיורשה ליהודי לשאת נשק בארצות האסלאם. גם בעיירה המרונית-דרוזית דיר אל-קמר בהרי השוף שבהר הלבנון, הייתה תופעה דומה – יהודים שהיו מורשים לאחוז בנשק ואף הצטיינו בכך. בשנת 1831 יצאה קבוצת לוחמים מקרב יהודי חאצביא ודיר אל-קמר לכבוש את המבצר בעיירה סאנור שבשומרון בפקודת מושל עכו הע'ותמאני.
מקורות שונים לאורך אמצע המאה ה-19 מוסרים על כעשרים עד שלושים משפחות, שמנו כמאה נפשות. ביוזמת הברון רוטשילד עברו חלק מיהודי חאצביא למושבה ראש פינה בשנת 1888. הברון רוטשילד גם מימן את שיפוץ בית הכנסת בעיירה, ואף מימן את שכרו של מורה יהודי לבני הקהילה. ב-1913 עזבו שלוש המשפחות היהודיות האחרונות את העיירה. בין היהודים ממוצא ספרדי בישראל קיים עד היום שם המשפחה "חצבני".
המשפחות היהודיות נטשו את חאצביא על רקע עלילות דם נגד יהודים בסוריה ובלבנון באמצע המאה ה-19. סיבה נוספת הייתה המלחמה בין הדרוזים לנוצרים בשנות ה-60 של המאה ה-19.[7]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר ובו סקירה מקיפה על המצודה בחאצביא (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1984, עמ' 334
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עם עובד ודביר, תשכ"ו, עמ' 598
- ^ 1 2 ויקטור גרן, תרגום: חיים בן־עמרם, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל, כרך ז': הגליל (ב), ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשמ"ז, עמ' 159-160
- ^ העיתונים הערבים והמרד הדרוזי, הארץ, 3 בדצמבר 1925
- ^ מאיר בר-אשר, "הדת הדרוזית", בתוך בתוך מאיר בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017, עמ' 398
- ^ השריד מחצביה, מעריב, 12 ביולי 1957
- ^ דר, שמעון, יהודי החרמון, עת-מול 45, 1982, עמ' עמ' 10–11
