פרטי החוק | |
---|---|
מדינה | הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
גוף מחוקק | הפרלמנט של בריטניה |
שטחים שעליהם חל החוק | הודו הבריטית |
נפקע על ידי | חוק לביטול חקיקה סטטית |
חוק ממשלת הודו, 1919 (באנגלית: Government of India Act 1919) הוא חוק שחוקק הפרלמנט הבריטי על מנת להסדיר את המנהל בהודו הבריטית, תוך מתן מידה גדולה יותר של שלטון עצמי להודים. החוק היה החלק העיקרי ברפורמות מונטגיו–צ'למספורד של מזכיר המדינה לענייני הודו אדווין מונטגיו ומושל הודו פרדריק תסיגר, הוויקונט מצ'למספורד.
החוק למעשה היה בגדר תיקון לחוק ממשלת הודו, 1915 (אנ'), ולא חוק נפרד.[1]
החוק יצר ממשל עצמי מעורב במחוזות בהודו הבריטית, שכונה דיארכיה. הנושאים השונים חולקו, כאשר מושל המחוז מנהל חלק מהנושאים באופן ישיר ובנושאים אחרים קובלו החלטות בפועל בידי ממשלה שנבחרה במועצה המחוקקת המחוזית שבוצעו באופן רשמי בשם המושל. המערכת שנוצרה הייתה פנייה בכיוון הפדרלי.[2]
תחת החוק הפכה המועצה המחוקקת האימפריאלית לבית מחוקקים דו-ביתי הכולל את מועצת המדינה כבית עליון בן 60 חברים שהבחירות לו נערכו אחת לחמש שנים תחת אחת לשבע שנים,[3] והאספה המחוקקת המרכזית כבית תחתון בן 145 חברים שהבחירות לו נערכו אחת לשלוש שנים. במרכז ניתנה סמכות מלאה למושל הודו וסמכות המועצה המחוקקת על שני בתיה הייתה מוגבלת למדי.
החוק צמצמם את סמכויותיו של מזכיר המדינה להודו שבאנגליה, כשהוא מעביר חלק מסמכויותיו לנציב העליון וחלקן האחר למושל הודו במועצתו.[3]